חנוכה הוא חג טוב

את המחויבות מפזרים בין מקומות וימים, האירועים קצרים, מלאים באור ובשירה. כדי להוסיף על השמחה – יום ההולדת שלי תמיד היה קרוב לחנוכה. בנוסף לכיף הרגיל של החג, פה מצטרפת אליו התכונה המורגשת לקראת חג המולד – הרחובות המתמלאים באורות, קישוטים, עצים, וכמובן במכירות. מעל כל זה עומדת הציפייה לשלג, שכמו בשנה שעברה נתן תצוגה מוקדמת ומאז לא שב.

במכון להיסטוריה יהודית בוורשה תכננו כמה אירועים לחנוכה – למסיבת החנוכה הרשמית של המכון ביום ראשון לא אוכל ללכת, אבל קדם לכך השבוע מופע מוזיקלי. מיקולאי טשאסקה (Mikołaj Trzaska) הוביל טריו נגנים וזמרת מופלאה לפרויקט עיבוד וביצוע מחודש של שירי ערש קלאסיים ביידיש. סגנון הכלייזמר הפך בשנים האחרונות לאופנתי משהו בסצינת הג'אז האירופית, ופולין לא פוסחת על כך. טשאסקה הוא מוותיקי וחלוצי הז'אנר המקומי, והחיבור שלו לנושא הגיע יחד עם התקרבות לשורשים משפחתיים יהודיים. טשאסקה הוביל חבורת מוזיקאים שגם פעילים בשימור מורשות תרבותיות של מיעוטים בפולין, ומפעילה סדנאות 'על הגבול', או 'על קו התפר, המתרחשות מדי קיץ באזור הכפרי בצפון-מזרח המדינה, ליד סוואלקי.

הולנית, אולה בילינסקה(Ola Bilińska), הצליחה להטמיע יידיש כדי שלא יישמע זר לה (לפחות לי, שמבין מעט), וחבורת בריוזקלה (Berjozkele) אירחה למחצית מההופעה, והאלבום המוביל אותה, את הגיטריסט רפאל רוגינסקי (Raphael Rogiński). רוגינסקי זה הוא סיפור מופלא ומוזר לא פחות – יליד גרמניה שגדל במעין קומונה יידישאית בברלין, חזר למולדת אבותיו פולין ובה הוא יוצר. שמות ההרכבים שהוא מוביל מראים משהו על עיצוב דמותו המוזיקלית – Ircha Gdola, שופר, או צוקונפט (עתיד ביידיש – כשם תנועת הנוער העניפה של הבונד). בהרכב דומה נתקלתי לראשונה לפני שנתיים וחצי, בקונצרט שנערך במקום שהיום עומדת גינת הכלבים השכונתית שלנו. נגינת הגיטרה שלו משתהה וחולמת, ולרגעים מתפרצת ודוקרת בסגנון דומה מאוד לנגינה של יהודה קיסר.כמו מאותו נהר עמוק שותים שניהם.

אל ההופעה הגעתי ברגע האחרון, אך כל אותו אחר צהרים התמקמו המוזיקאים מחוץ לדלת המשרד שלנו ועשו הרבה יותר מבאלנס. משך כשלוש שעות שרו וניגנו את רוב שירי האלבום, ובמשרד ישבנו מהופנטים למחצה, כשהאור הדועך מלווה את התגברות המוסיקה. בארבע אחר הצהרים הדלקנו נרות במשרד – פתחנו במסורת בה מוזמנים כל עובדי המכון, וכל מי שיש לו חנוכיה מביא גם אותה. מדליקים את כל החנוכיות יחד וכל אחד לוקח את החנוכיה שלו אל חלון משרדו. אצלנו נשארת החנוכיה הענקית, הפריט המוזיאלי מאוסף המכון שנוצרה באמצע המאה ה19 בשלונסק. חנוכיית נחושת אדירה, כשבראשה הנשר הדו-ראשי של האימפריה ההבסבורגית, עומדת בחלון המשרד ומאירה את הערב. כיבינו את האור והדלקנו את הנרות, כשהלהקה מסתופפת מאחורי הדלת וטשאסקה מתכבד בהדלקת חנוכייה אחת. אחרי שהתפזרו כולם נשארנו בחושך – אור הנרות והמוזיקה ערפלו את החושים ויצרו אווירה קסומה. אי אפשר היה לעבוד.

חנוכיית הנחושת הגדולה הובאה למשרד שלנו כמו במקרה. ביקשו לאפסן אותה שם לקראת השימוש בה בערב הנר הראשון לחג, לטקס הענקת תואר חסידי אומות עולם שהתרחש במכון.על הטקס אכתוב עוד רגע, אבל איכשהו החלטנו שמקום האכסון יהפוך למקום תצוגה. המכון, שבדרך כלל אנשים מסתודדים במשרדיהם, מאחורי דלתות, מגיע לבקר ומתאסף מדי יום להדלקת הנרות. יום אחד אנשי האחזקה ויום שני אנשי הספריה. יום אחד אני מברך במנגינה הישראלית ויום אחר מנסים יותר את המנגינה האמריקאית. סופגניות יש מדי פעם ממלאי כשר שמכינים בבית הספר לאודר-מורשה, וסביבונים קטנים מפלסטיק עם ארבע אותיות, שאחת מהן כמו לועגת לי, עם הש' שלה.

תמונות מן ההופעה – אתר המכון להיסטוריה יהודית בוורשה

טקס הענקת אות חסידי אומות עולם היה בערב הדלקת הנר הראשון. אם במקרה או שלא תוכנן כך, כל הדוברים התייחסו להשקה הזו – בלב הימים הקצרים והכהים האלה מדליקים כל יום עוד נר ועוד אחד, מזכירים שיש אור, וכי הוא הולך וגובר. שגרירת ישראל דיברה יפה והזכירה את חגי האור כתופעה החוצה דתות ותרבויות. הטקס לא היה גדול, ולא נכח בו נשיא, שר או נציג בכיר. אבל היה בו משהו מרתק. היה בו הנכחה ומתן חשיבות לפרקים קטנים של אנשים קטנים, הגדלה ורשמיות של טריויאליזציה של חיים.

שלוש המשפחות שקיבלו את האות, בשם אבותיהם שהיו החסידים והמצילים, נדמו לי כמשפחות כפריות ונבוכות. רוב האוכלוסייה אז הייתה כפרית, והריבוד החברתי של הכפרים היה לעתים גמיש יותר וסובלני יותר מזה של העיר המתועשת. גם נסיבות המלחמה, הגטאות והבריחה הביאו לכך כי עיקר מקרי ההצלה, ההסתרה והסיוע לכאלה התרחשו באזורי הכפר (בניגוד, אולי, למקומות אחרים באירופה שם גם בערים היו אפשרויות אחרות ומרקם אוכלוסיה אחר). המוביליות החברתית והגיאוגרפית הנמוכה, השאירה כנראה רבים ממקבלי האות ומשפחותיהם באזורים הכפרים של פולין. אחרי נאומים קצרים סיפרה הקריינית את סיפורו של אב המשפחה הראשון – יוליאן קוסקי מדרוהיצ'ין שבחבל פודלאסיה (Julian Kuski, Drohiczyn). לאחר קבלת האות מהשגרירה, הקריינית ביקשה מבתו של החסיד לעלות ולומר כמה מילים. שפת הגוף שלה התנגדה – היא עלתה על שתי המדרגות הראשונות כדי להגיע למיקום של המיקרופון, סידרה את שערה המוקפד, וניסתה לומר כמה מילים: "אבא היה…", ומיד משכה באפה, בבכי קטן של געגוע והתרגשות. "אבא היה בחור לעניין" יצא לה בצורה הכנה והמדויקת ביותר. לצערנו טובי הבחורים האלה לא מקבלים פעמים רבות את תשומת הלב והכבוד שמעשיהם ראויים להם. ההזמנה למוסד המחקר, הנאומים של פרופסורים, אינטלקטואלים ידועים ושגרירים, תחת הדגלים, השולחן המהודר וחנוכיית הענק, נראו לי כמתן כבוד אמיתי וראוי. אני מקווה שגם הם חשו בכך.

אורח במכון, שגדל בעיירה הפולנית וואדוביצה, סיפר לי פעם למה לדעתו יוחנן פאולוס השני (גם הוא בן העיירה, וחבר ילדות של אחיו הגדול) גילה סובלנות והכרה עמוקה ליהודים במהלך כהונתו על הכס ברומא: זה היה מכיוון שבוואדוביצה היה בית ספר אחד ומגרש משחקים אחד. בני כל הדתות למדו יחד, שיחקו יחד, והכירו זה את זה. קרול הצעיר הגיע כל יום אחרי בית הספר לביתו של מי שסיפר לי את הסיפור – לאכול ארוחה חמה, והכיר את משפחות היהודים מקרוב ומבפנים. הקרבה הזו לא התרחשה בכל מקום, ולעתים השמרנות של חיי הכפר הביאה ליחסים קשים ביותר – אבל קרבה כזו לא הייתה יכולה להתרחש בערים, שעקב גודלן יכלו הקהילות לנהל בהם חיים מקבילים ומעוטי חיכוך אינטימי. הקדשת תשומת לב והגדלה של המעשים שנעשו על ידי כל אותם 'בחורים ובחורות לעניין' היא מרגשת.

האורחים היו, מלבד משפחות מקבלי האות, עובדי המכון וכמה נציגים רשמיים של מדינת ישראל (כמה מוזר הוא שהמדינה היא המעניקה הרשמית של תואר בשם אומות העולם) קבוצה של מורים ותלמידים מבית הספר התיכון מס' 34 בוורשה. ההכנות לטקס כללו כמיטב מסורת האבטחה הישראלית, בדיקות קפדניות וסטריליזציה של האזור: מי שבחר להישאר בבניין לא יכול היה לעזוב אותו משך כל הטקס. חייכתי לעצמי כשבקבוצת נערי התיכון, שמורם המכובד הוביל אותם להתיישב ולהתעניין בטקס ובסיפורים, ישב נער במדי צופים מלאי אותות ועזוז, וסכין חדה ומשויפת מאופסנת בנרתיק התלוי על האבזם. איכשהו מחדל האבטחה הזה עבר ללא בעיות, וללא השפעה. הנער ישב ושמע, ושלף את הטלפון שלו כדי לצלם ברגעים הנכונים. המאבטחים פספסו אותו או לא התרגשו מהאיום היושב בשורה האחרונה של הטקס. גם בזה הייתה נורמליות מרעננת.

הבאים בתור קיבלו את התואר משפחות צ'ובק וקריאשביץ' (Aleksandra and Władysław Czubek and Marianna and Czesław Kardasiewicz) שסייעו לצעירה יהודיה ובתה שזה עתה נולדה. את התואר הם קיבלו מהשגרירה ומאותה העוללה שבגרה ועונה לשם ליליאנה.משפחות מקבלי האות וליליאנה התחבקו והתנשקו, וקיבלו את התעודות והפרחים בשמחה וחיוכים. כאן הייתה מבוכה פחותה, אבל דבריהם היו קצרים וישירים – שמחה על החברות שיש ביניהם. גם כאן חגגו את האקט הקטן הזה של חברות בצורה רשמית, מלאת כבוד ויוקרה. אם כתבתי קודם על הפיכת הטריויאלי לרשמי ומכובד, הרי איני מבקש לומר שהסכנה בה שמו עצמם החסידים ומשפחותיהם הינה טריויאלית – הבושה שלהם, והחברות הזו נדמית לי דווקא אכן כטריויאלית. היה משהו מרגש ביותר ביכולת לקחת סיפור קטן, שלרוב חולף במהירות בחלון הרכבת, או בין האצבעות בניסיון לתפוס את ההתרחשויות הגדולות והמהירות של התרבות האנושית. משהו יפה מאוד היה בהנצחת סיפור חברות של שלוש משפחות בכפרים של אזור פודלאסיה וסימונו כדוגמה של צדיקות, חסידות, עוצמה ואומץ. לא תמיד שמים לב שהדברים הקטנים הם גם כאלה.

בינתיים

פרויקט הדלקת החנוכיות בבתים בעלי עבר יהודי נמשך זה השנה השנייה, בתיאום של ה JCC, ובית אתגר קרת. את הרעיון יזמו, כמו שכבר כתבתי בבלוג הזה – משרד האדריכלות והעיצוב טלמון-בירן.

עזבו שעדיין אין שלג, 12 מעלות בוורשה ב 20 בדצמבר, הברווזים מבולבלים כולם.

אני מגיע לביקור קצר בארץ הקודש, ובהזמנת סניף תל אביב של העמותה הגניאולוגית הישראלית אדבר ביום ראשון הבא, 28.12 בבית אריאלה בתל אביב על פולין המתחדשת, על ההזדמנויות והאפשרויות לישראלים ויהודים לזווית ראיה חדשה על פולין, ועל חקירת שורשי המשפחה כדרך פעולה מרכזית בזירה הזו. נדמה לי שההרצאה פתוחה, או שאולי כרוכה בתשלום למי שאינם חברי העמותה. להשתמע.