סיפור שמתחיל בלוח זיכרון

יום שגרתי אחד קמתי משולחן העבודה וסגרתי את דלת המחלקה הגניאולוגית במכון היהודי ההיסטורי. במבואה עמדו כמה מבקרים ונראה שביקשו לעלות לתערוכה למעלה שמציגה חומרים מקוריים מארכיון עונג שבת (רינגלבלום) – העובדים בקבלה שדוברים אנגלית כבר עזבו, ואיש הבטחון ביקש ממני לדבר עם האורחים ולהסביר להם ששעות הביקור בתערוכה קרובות לסיום. ניגשתי ודיברתי, ומהר עברנו מאנגלית לעברית, ובשיחה קצרה אמר לי אחד האורחים שבעצם רצה לפנות אל המחלקה שלנו, אבל יעשה זאת מאוחר יותר –  במייל.

את המייל קיבלתי יום אחרי כן – האורח היה אריה סלומון – מדריך מסעות לפולין ועובד באוניברסיטה העברית בירושלים- ומפרט קטן באוניברסיטה מתחיל הסיפור.

בבית הכנסת ע"ש הכט, בבניין מדעי הרוח בקמפוס האוניברסיטה בהר הצופים מצויים לוחות זכרון שקבעו תורמים. את הבניין אני מכיר טוב, ואת בית הכנסת שבפינת גוש 3 עברתי אין ספור פעמים. על לוחות הזכרון מעולם לא הבטתי בעיון – ואילו הוא דווקא כן. ושם בין לוחות הזכרון יש כמה לוחות כתובים צרפתית המתייחסים לוורשה –

20190129_122333

לוח זכרון – בית הכנסת הכט בפקולטה למדעי הרוח באונ' העברית

אפרים מנשה צלניקר, ASSASINE A VARSOVIE EN 1910
חיה גיטלה בת פסח אריה צלניקר-הוברבנד, DECEDEE AU GHETTO DE VARSOVIE EN 5703 (1943)
בלימה בת אפרים מנשה גומז-צלניקר NEE A VARSOVIE EN 1906, DECEDEE A LAUSANE EN 2003
ברוכה טארטה בת אפרים מנשה DECEDEE EN 1991 A NANCY (FRANCE)
יטקה שטיירנברג צלניקר DECEDEE 1944 EN POLOGNE
הניה ברודטי (הוברבנד) DECEDEE A VARSOVIE EN 1943

לכאורה נראה שיש כאן כמה חוטים מקשרים – השם צלניקר חוזר ומופיע כמו גם הוברבנד

אפרים מנשה הוא אביהן של כמה מהנשים המוזכרות – ומוזכר שהוא נרצח בוורשה – שנת המוות מצויינת כ 1910, ועל קורבנות השואה לא מופיע המילה 'רצח' אלא 'פטירה' בצרפתית.

שתיים מבנות המשפחה – ברוכה ובלימה, שתיהן מצויינות כבנותיו של אפשרים מנשה, שרדו את המלחמה.

על יטקה (או איטקה) לא מצויין שם האב, וכך גם לגבי הניה.

על פניו נדמה שמדובר בציון משפחה – שני הורים (אפרים מנשה וחיה גיטלה) ובנותיהן בלימה וברוכה. ואולי הניה קשורה באופן אחר (הוברבנד – אולי צד נוסף של משפחה של חיה גיטלה)

ומיד עולה שמו של הרב שמעון הוברבנד, חבר קבוצת עונג שבת (ארכיון רינגלבלום), אבל ההיכרות אומרת שזה הגיע לוורשה רק בזמן המלחמה מאיזור קיילמה בו היה לפני המלחמה (יליד חנצי'ני, כיהן ברבנות בפיוטרקוב

בקיצור – יש כמה חוטים.

התחלתי לחפש. ראשית לגבי הנספים בשואה חיפשתי בדפי עד ביד ושם – מצאתי כמה נקודות מקשרות וכך כתבתי במייל לאריה:

כמה דפי עד מיד ושם מבהירים קצת יותר את הרכב המשפחה:
על חיה גיטל צלניקר הוברבנד כותב אחיה – שלמה שביסגולד
https://yvng.yadvashem.org/nameDetails.html?language=he&itemId=399952&ind=36
אותו שלמה כותב גם על שתי אחייניות שלו (בדף כתוב דוד – כי הוא דוד שלהן)
אידה איטקה שטרנברג לבית לצניקר – שהייתה רופאת שיניים ילידת 1906
שמות הוריה חיה גיטל ואפרים מנשה
https://yvng.yadvashem.org/nameDetails.html?language=he&itemId=925985&ind=53
והנדלה ברודאטי לבית הוברבנד
שמות הוריה חיה גיטלה וישראל
https://yvng.yadvashem.org/nameDetails.html?language=he&itemId=800993&ind=1


אז מה יש לנו כאן?

ראשית כל לחיה גיטל יש שם נעורים – שביסגולד, ויש אח ששרד את המלחמה:

נראה שחיה גיטל התחתנה עם אפרים מנשה צלניקר ונולדו להם לפחות שתי בנות – איטקה מדף העד, ובלימה מלוח הזכרון. ב 1910 (לפי לוח הזכרון) נרצח אפשרים מנשה, ואז התחתנה חיה גיטלה עם אדם בשם ישראל הוברבנד – ממנו נולדה הנדלה (שמאוחר יותר תיקרא ברודטי)

ומה עוד חסר? הירצחו של אפרים מנשה ב 1910

חיפוש בבית העלמין בוורשה העלה את תמונת המצבה שלו

EFRAIM MENASHE ZELNIKER GRAVE

מצבתו של אפרים מנשה צלניקר בבית הקברות אוקופובה בוורשה

ושם אכן מצויין שדמו נשפך ושהיה צעיר – בן 29 שנים.

על הקבר מופיע תאריך פטירה – נפטר ביום עשירי לחודש טבת (יום תענית) שנת תרע"א – כלומר 1911 (ולא 10 כפי המופיע בלוח הזכרון)

ובמייל כתבתי לאריה כך:

חיפשתי בעיתונות היסטוריה מהימים שאחרי פטירתו (בעיקר העיתונים היינט ודער מאמענט) ומצאתי ידיעה על רצח של שלושה אנשים – ביניהם אפרים מנשה צעלניקער, בן 28, שהשאיר אחריו אישה ושלושה ילדים קטנים – ראה בלינק הבא
ממה שהבנתי מהידיעה (היידיש שלי אינה מושלמת)
הרצח התבצע אצל החלפן שמואל יונגפערמילך ברחוב פשחודניה 8. החלפן עצמו נרצח, ונרצחו גם אנשים נוספים שהיו במקום – ביניהם אפרים מנשה צלניקר – שכתוב שהוא נכדו של יונגפערמילך
על מצבתו של אפרים מנשה צלניקר כתוב שהוא בנו של בנימין אליהו, בוורשה ישנו גם קבר של בנימין אליהו צלניקר – בנו של ישעיהו נתנאל, שנפטר ב 1909 (כלומר כשנתיים לפני בנו – אפרים מנשה) –

Hajnt 1911 - 3 blutige anfalen - muder of Efraim Menasze Celnikier

מה אפשר למצוא על הילדות המצוינות בלוחות הזכרון – איטה הייתה רופאת שיניים – מרישומי כתובות ועוסקים הכתובת שלה הייתה רח׳ ציפלה 15  -Ciepła 15/17
אני מניח שאפשר יהיה לאתר רישום לימודים שלה בבית ספר לרפואה – רק שצריך לדעת היכן למדה.
http://genealogyindexer.org/frame/d670/42
הנדלה ברודאטי רשומה(בדף העד)  כילידת פסח 1915,
וגרה ברח׳ פרנצ׳ישקנסקה 20 לפני המלחמה, ובזמן המלחמה ברחוב ז׳לאזנה
בדף העדות נמסר שהיא הייתה ״בצד הפולני״ כלומר יצאה מגבולות הגטו וחיה במה שקראו בזמנו ״הצד הארי״ של העיר מחוץ לגבולות הגטו – ייתכן בתעודות מזויפות

לא הצלחתי למצוא רישום של שם כזה בכתובות המצוינות – וקשה לדעת איך לחפש ללא השם של בעלה

כדאי אולי לנסות להתחקות אחרי משפחתו של מי שכתב את דפי העד
שלמה שביסגולד – Szwizgold \ Szawisgold – יליד 1903
הוא כתב שני ספרים על קורותיו בגטו בוורשה
https://simania.co.il/authorDetails.php?itemId=102135
ורשום ברישום הניצולים אחרי המלחמה – כתובתו לפני המלחמה פרנצ׳ישקנסקה 20 (כלומר כמו של רבות מבנות המשפחה – שייתכן וחיו כולם ביחד – משפחת שביסגולד רשומה כבעלים של כל הבניין)
לצערי הספרים לא מצויים אצלנו בספריה בוורשה – אחד מהם אמור להיות בעל כ 550 עמודים ומקיף את קורות המשפחה.
שלמה שביסגולד נפטר בישראל ב 1984 (השם נרשם לפעמים שבוסגולד)

שלמה (וחיה גיטלה) הם ילדיהם של פסח אריה (או פסח לייב) ושרה אלקה לבית ווילדאור.
שרה אלקה נפטרה בגטו בוורשה ויש לה רישום פטירה מסודר ששמור בארכיון המכון שלנו
כאן בלינק המצורף – https://cbj.jhi.pl/documents/532445/0/

יש לה גם קבר מסודר בבית העלמין בוורשה
http://cemetery.jewish.org.pl/id_26273/info/back_1:0/__Szwizgold.html
וכך גם לפסח אריה – שנפטר ב1916
http://cemetery.jewish.org.pl/id_40964/info/back_1:0/__Schwisgold.html

האם יש לשלמה שביסגולד שארי בשר איתם אפשר לדבר? אני לא מצאתי כאלה בחיפוש קצר,
ישנו ציור בארכיון לוחמי הגטאות שמתאר גירוש לטרבלינקה של שלושת ילדיו של שלמה – ראה בקישור הזה
http://www.infocenters.co.il/gfh/notebook_ext.asp?book=127553&lang=heb&site=gfh
אני מציע בכל מקרה לנסות לקרוא את הספר שכתב
בנחלת יצחק קבור אח של שלמה וחיה גיטלה – ראה בלינק הבא
http://www.neshama.net/memorials/162596/
ולישראל עלה גם אח אברהם עם אשתו ברטה
לדעתי כולם ללא ילדים


וישנה גם תמונה שתרמו שלמה שביסגולד ואשתו לבית לוחמי הגטאות המתארת את גירושם של שלושת ילדיהם לטרבלינקה – כותרת התמונה למטה – "דרכם האחרונה של ילדיהם של שלמה ולאה שביסגולד – ארק יליד 4 ספט 1931, הדסה ילידת 31 אוג 33, אסתרה ילידת 28 אפר 37"" –
והיא מתארת את"שאירע בגטו בוורשה ב8 לספט 1942 בזמן הגירוש בראשון של יהודים מהאומשלאג(פלאץ) לטרבלינקה" – הבניין המצוייר הוא בית חינוך לילדים א-ה-ג, רחוב מילה 53

3050

מארכיון בית לוחמי הגטאות – מקור

בשלב זה ניסיתי למצוא עותקים של הספרים שכתב שביסגולד על קורותיו ועל המשפחה

הציור שתלוי בלוחמי הגטאות ושמימנו הוא ואשתו שובר לב,

ומפנייה לבית לוחמי הגטאות למדתי גם שמשפחת שביסגולד הקימה קרן על שם המשפחה למחקר ועבודה חינוכית על השואה (בין מקבלי פרס הקרן בשנות השמונים היה אנטק צוקרמן), למדתי שהציור הועבר ממקומו במבואה של בית לוחמי הגטאות וזה נעשה מתוך הסכמה עם המשפחה, וכי המנכ"לית הקודמת של המקום – הד"ר ענת ליבנה – הזכירה בעבודת הדוקטורט שלה את ספרו של שביסגולד.

קראתי את העבודה ופניתי לענת ליבנה – אך גם בעבודה וגם במידע שהיה לה לא היה אפשר ליצור קשר עם בן משפחה עם פרטים נוספים.

על משפחת שביסגולד למדתי כי היו משפחה הקשורה למעגלי אגודת ישראל, למדתי כי היו הבעלים של הבניין ברחוב פרנצ'ישקנסקה28 (קרוב למקום מגוריי בוורשה, ולהיכן שגרה משפחתי במחצית המאה ה 19), וכי היו משפחה אמידה. לא הצלחתי למצוא קצות חוט משמעותיים על המשפחה – והספר היה רחוק ממני.

פניתי לצד של הוברבנד, ואחרי כמה חיפושים שלחתי לאריה את המייל הבא:

נדמה לי שמצאתי את הקשר בין שמעון הוברבנד לבין ישראל – בעלה השני של חיה גיטלה לבית שביסגולד
ישראל הוא סבו של שמעון.

שמעון נולד בחנצי׳ני בשנת 1909
בשנת 1901 רשומים נישואיו של הוריו בעיירה – שמשון יוסק ומלכה פרלה לבית שטרנפלד (סריקה של רישום הנישואין ברוסית מצורף) שמשון יוסק הוא בן 18 באותו זמן (כלומר יליד 1883) ושמות הוריו – ישראל ויוכבד לבית שיינגרוס
רישום ילדים של ישראל ויוכבד לבית שיינגרוס ניתן למצוא עוד בסביבות ורשה-
בנם יחיאל הילל מתחתן בביאלה פודלסקה ב 1901 והוא בן 20 (יליד 1881)
ב 1907 בוורשה מתחתן בן נוסף בשם שלמה, הוא בן 18 – כלומר יליד 1889
בשנת 1913 נפטרה אשתו של ישראל הוברבנד זה – סבו של שמעון) – והיא קבורה בבית העלמין בוורשה
http://cemetery.jewish.org.pl/id_121286/info/back_1:0/__Huberband.html

בקיצור – יש את ישראל הסבא של שמעון הוברבנד, ויש את ישראל בעלה השני של חיה-גיטלה לבית שביסגולד – רק צריך להבין אם זה אותו אדם.

על ישראל הוברבנד – בעלה השני של חיה גיטלה אנחנו יודעים שהוא נפטר ב 1928 בגיל 70 – כלומר יליד 1858
מה שמתאים ללידות של ילדים בשנים שצוינו (שנות הלידה של יחיאל הלל, שלמה ושמשון יוסק מתאימים לגיל פוריות של מי שנולד ב 1858)
אנחנו יודעים שהוא התחתן עם חיה גיטלה אחרי שנפטר בעלה (בינואר 1911)
וגם זה מתאים למי שאשתו הראשונה נפטרה ב 1913
מאחר וגם אין הרבה הוברבנדים בסביבה – וכל הנתונים מתאימים-
נראה לי שאפשר לומר בצורה סבירה שכנראה שישראל בעלה השני של חיה גיטלה לבית שביסגולד – הוא אותו ישראל סבו של הרב שמעון הוברבנד.

***

פה לעת עתה עומד הסיפור,

יש עוד הרבה שאלות פתוחות – מתי נתרמו לוחות הזכרון ועל ידי מי (משפחה מצרפת? משפחה מצרפת שעלתה לארץ?) לאריה שלחתי כמה פרטי קשר שמצאתי לאנשים שכנראה קשורים למשפחה, והוא גם חיפש במאגר המידע של התרומים לאוניברסיטה ולבית הכנסת שלה. מטעמי פרטיות נשמיט כמובן את חלקו הזה של הסיפור.

את הספרים של שביסגולד לא יצא לי לקרוא. הם אינם סרוקים, אין עותקים שלהם בפולין, ובביקור קצר בישראל לא הגעתי בכלל לירושלים (שלא לדבר על יום ישיבה בספריה הלאומית כדי לקרוא את הספרים)

אולי הסיפור ימשיך בעתיד, ואולי יימצאו בין הקוראים מי שידעו להמשיך ולמשוך בחוטים הנכונים.

אבל גם זה – מכמה שמות ופרטים על קיר האוניברסיטה לקורות משפחת שביסגולד- צלניקר בוורשה, לפחות משהו הצלחנו ללמוד.

בינתיים

מתכנן ביקור מולדת בארץ-הקודש, גם לפני ראש השנה, וגם לקראת סוף נובמבר. הרצאה משותפת עם בני מר (שעל סמוצ׳ה שלו כבר כתבתי בבלוג) על איך ׳בונים׳ תמונה של יהדות ורשה בתכנון (מוזמנים לעקוב דרך הפייסבוק על פרטים נוספים כמו תאריך מדויק, מקום ושעה)
אשמח לשמוע על רעיונות נוספים לשיתופי פעולה, קבוצות ומקומות שמעניין יהיה להגיע לשם- להקשיב ולדבר.

 

פורסם בקטגוריה Culture, History, Immigration, polish history, polish jewish history, Polish Jewish Life, Warsaw | עם התגים , , , , , | 2 תגובות

חופשה משפחתית בטעם של פעם

יש יותר זמן לחשוב. אני יושב לבד בדירה: בת הזוג והבן שלנו נסעו לגדנסק. 3 שבועות שאין גן ילדים מסודר, ואני שבועיים מהם עבדתי באופן די עמוס. השבוע השלישי – רגיל, במשרד, אבל בת הזוג גם כך הפסיקה את עיסוקיה האחרים ובילתה עם הילד – אז הם ניצלו את ההזדמנות ונסעו צפונה. 3-4 שעות של נסיעה ברכבת, יורדים בעיר עם בניינים אחרים, אדריכלות אחרת, מזג אוויר אחר – אבל אותו מטבע ואותה רשת טלפון. נסיעה שיוצרת הפרדה, חירות.

הקיץ הוא זמן לנסיעות. יש תחושה שכולם כל הזמן נוסעים – פה פסטיבל, פה שבוע אצל הדודה או שבועיים אצל ההורים בכפר. משפחות עם ילדים במיוחד: ילדים, לפי התפיסה המקומית – נמצאים בחורף בבית ובקיץ בחוץ: ובחוץ משמעו בטבע. בכפר, ליד הים. משפחות לא מעטות מחזיקות איזה ביתן קטן על חלקת אדמה באזור כפרי בכדי לבלות בו שבועיים בקיץ (ומדי פעם סופי שבוע פה ושם). לעתים בחבל הארץ ממנו באה המשפחה, לעתים במרחק סביר מהמרכז העירוני בו חיים ועובדים. לעתים זוהי חלקה קטנה מאוד בשולי העיר, במה שקרוי ROD – Rodziny Ogród Działkowy – חלקת גן משפחתית המנוהלת על ידי העירייה. העיקר שיהיה משהו. לנו, כמובן, אין כזה מרכז, חלקת אדמה או בית קטן. אז אנחנו מתארחים אצל משפחות של חברים: משפחה אחת ליד אוטבוצק, שניה בחלקה עירונית בפרבר של וורשה הפונה אוטבוצקה, קבוצת חברים עם משפחות בעיירה ציורית ליד ראדום – הילדים הפולנים יוצאים לשדה, וקוראים להם לבוא איתנו.

אבל השנה הוספנו עוד אזור לנסיעות הקצרות האלה לסופשבוע בטבע, וזה קשור – במקרה או שלא במקרה להיסטוריה המשפחתית שלי.

במיתולוגיה הלא-כתובה של יהודי פולין היום, להיות יהודי משמעו שלא יהיו לך תמונות ישנות של המשפחה. זה אפילו אחד המאפיינים לפיהם משתתפי פגישה ידועה בסמינר פסיכולוגי בשנות השמונים זיהו את מוצאם היהודי של בני הקבוצה בלי שדיברו על כך במפורש (וזה נושא לפוסט אחר, או לקריאה בספרו של קונסטנטי גברט – Living in the land of ashes) והנה אצלי במשפחה – שרדו באורח פלא ובנסיבות לא ברורות כמה תמונות בודדות, קטנות, מהימים שלפני המלחמה: שתי אחיות מטיילות ברחוב ורשאי- לבושות בשמלות קיץ, אמא ובת לבושות מעילי פרווה מפגינות את האלגנטיות הבורגנית שהן מצפות מעצמן, אחות גדולה מפנה לחי וחיוך אל המצלמה, אבא במבט חמור סבר עם אמא ליד פסל, ותמונה אחת בה המשפחה יושבת על דשא, מתחת לעצי מחט גבוהים ומישירה מבט אל המצלמה. בצד כתוב המקום והתאריך – Urle, 1938

Rodzina Kalenberg 1

יש לפולין מקומות נופש היסטוריים ידועים – ההרים והשלג של זאקופנה, בתי המרפא של צ׳יחוצ׳ינק (Ciechocinek) שהיו אופנתיים ואלגנטיים בערך עד שנות ה 70, בתי המרפא של קונסטנטין ליד ורשה, עיירת הנופש אוטבוצק (Otwock), או אזורים מלאי אגמים ליד וילנה או טורון. בתמונות של משפחות אמידות מלפני המלחמה אפשר למצוא נסיעות לים, חופשה בהרים בצ׳כוסלובקיה, או בתי המרפא של באדן באדן. למשפחה הבורגנית הקטנה ממנה אני מגיע אין כאלה – אבל התמונה נינוחה מאוד. קודם כל – העובדה שיש מצלמה לצלם משפחה בחוץ אינה כל כך מובנת מאליה – צריך לשלם לצלם, שיבוא עד אליך – לחלקת הדשא הקטנה שלך, עם ציוד צילום שמתאים לצילום בחוץ (בתקופה הזו כבר היו מצלמות אישיות אבל הן היו די נדירות ויקרות). המשפחה לבושה היטב – אב המשפחה באמצע, חולצה מגוהצת ועליה עניבה, לצידיו אשתו ובתו הבכורה בשרוולים קצרים, ובמחשוף צוואר משוחרר. מחייכות. תחתיהן הילדים הצעירים – לבושם קצת יותר אלגנטי וכבד: הבת הקטנה עם צווארון לבן שנראה מעומלן היטב, מהודקת בסיכות לשמלת צמר עם שרוולים קצרים. הבן באפודה חסרת שרוולים על חולצה מכופתרת, על זרועו רצועת עור דקה של שעון, רגליו פונות הצידה ורואים את נעליו, שנראות כמו נעלי עור בהירות מדגם אוקספורד עם פס אלכסוני באמצען (מעלה חיוך, כשזוכרים שמדובר בפעיל קומוניסטי שייכנס בקרוב לכלא על פעילותו)

אורלה לא ידועה לי כיעד חופשה פופולרי. היא יושבת צפונית מזרחית לוורשה, בתוך חורשות שליד נהר הבוג, סמוך לנהר קטן יותר הנשפך אליו בשם ליוייץ (Liwiec). אמנם לא מאוד פופולרי אבל יש מבחר מסויים כשבאים לבחור היכן כדאי נוח ולנקות את הריאות מאוויר העיר – ספר כתובות משנת 1938 מראה כי במקום פעלו 10 בתי הארחה (פנסיונאט בפולנית). אולי ישנו בפנסיונאט היגיינה – שפרסם עצמו כפנסיונאט הידוע ביותר באורלה (בעיתונות היידיש של התקופה), או אולי שכרו חדר אצל הגב' הלנה אזנבייז'אנקה המפרסמת בעיתון היהודי בפולנית נאש פשגלונד על חדר לקיץ להשכרה בביתה, ליד הפנסיונאט זניץ' ברחוב ה 3 במאי.

היום פועלים במקום כמה חדרים להשכרה, "מתחם המנוחה אקפלוריס" (Ośrodek wypoczynkowy Exploris). כתבה במגזין מקומי מנסה להחזיר לאורלה המנומנמת של היום קצת ניחוח נוסטלגי, הכותב מציין שאשתו של הסופר הידוע בולסלאב פרוס הייתה נוהגת להגיע לעיירה לנוח, מציין שזהו כפר רגוע עוד מהמאה ה 16, מצלם את היער המרגיע, ומנסה להחזיר לבנייני העץ המתפרקים את גאוותם הארכיטקטונית מהעת בה נבנו. כך או אחרת אורלה שונה ממה שהייתה בשנות השלושים, אבל כל האזור הזה קצת נשכח ונזנח. גבולות פולין הוזזו אחרי מלחה"ע השנייה מערבה, ונדמה שכל המדינה רק פוזלת מערבה. הצד המזרחי הפך לחצר אחורית, ונדמה שכל מה שממזרח לוויסלה, אפילו החלקים בוורשה ששוכנים מעבר לנהר – נמצא רחוק מהעין ומהלב.

ונחזור רגע ל 2019 ולחופשה המשפחתית שלנו- אני את האזור הזה שקצת ממזרח די אוהב. על חיבתי לעיר שדלץ כבר קראתם (מתכוננים למפגש שדלצאים בספטמבר הקרוב), והקיץ הזה שכללנו את החיבה לאזור: נהר הליווייץ מתגלה כאידיאלי בגודלו וברוחבו לרחצה, והוא קרוב כ 40-50 דקות נסיעה מוורשה, וגם מלונות ברמתו של הפנסיונאט היגיינה מתגלים באזור: לאחרונה נבנה קומפלקס תיירות גדול ומרשים סביב ארמון אצולה בעיירה לוכוב (Łochów), ואיכשהו מצאנו שם סופשבוע במחיר שפוי. מחוץ לחדרים יש אגמים עם ברווזים, יער במרחק הליכה, נחל קטן זורם מתחתיו – וקן חסידה גדול על עמוד קיבל אותנו די בכניסה. למשפחה הקטנה שלנו לא היה צריך הרבה יותר מזה.

bocial palac lochow

לפני כשנה-שנתיים, עת התרבו טיסות הלואו-קוסט מישראל לפולין, ונחתו ביעדים קצת פחות מתויירים כמו לובלין או גדנסק, התחילו תיירים מישראל לחפש חופשה מחוץ ליעדים הגדולים. לצערי פולין אינה משופעת באתרי תיירות ותשתית תיירות מחוץ ליעדים הגדולים: רוב עיירותיה הקטנות לא מציאת אפילו מסעדה אחת בינונית (לרוב איזה קבאב/שווארמה), גם אתרי התיירות הגדולים אינם מרשימים (הטיילת במיקולאיקי, על אגמים באזור המאזורי מזכירה את אילת של שנות השמונים, ולא בקטע טוב). התיירות הפולנית לא נוטה חסד ליעדים כאלה (כפי שאולי נטתה מעט יותר לפני המלחמה) – התייר המקומי נוסע או לחו"ל, או לחלקה כפרית קטנה שאינה נצרכת לשירותי תיור כמו מסעדה או אתרי תרבות (התכנית היא לאכול פירוגי בבית, פירות יער מהשיח, תפוחים מהעץ ולרבוץ בצל בין העצים).

בינתיים לא נדמה שתרבות התיירות המקומית משתנה במהירות. ולנו לא נותר אלא להצטרף למשפחות אחרות בחלקה המשפחתית, לנסוע לערים הגדולות ולאתרי התיירות שלהן, ומדי פעם להאמין שמצאנו חלקת אלוהים קטנה ונעימה – בצד המזרחי של המדינה, עם ניחוח משפחתי. בשבוע בואכה תשעה באב גם זה משהו.

ובינתיים

ממשלת פולין ממשיכה בפיתוח נראטיב ה״לא מתנצלים״ שלה – והפעם, הוקרת מיליציה מפוקפקת מימי מלחה״ע השנייה – https://www.haaretz.co.il/news/world/europe/.premium-1.7652019

פורסם בקטגוריה Culture, History, narratives, polish history, Polish Jewish Life | עם התגים , , , , , | תגובה אחת

הסקנדל התורן – לקראת עיסוק רחב בשאלות יהודיות בפולין

בתור ישראלי החי בפולין, אחת לכמה חודשים (או שבועות) אני יכול לצפות לשיחות טלפון מזן מסוים: שלום – אני המפיקה/ תחקירן של תכנית X, ורצינו לראיין אותך לגבי Y. ה Y המדובר הוא לרוב הסקנדל האחרון בפולין הקשור ליהודים או לישראל. החל מ"החוק הפולני" התרבו האירועים הללו, או לפחות תשומת הלב התקשורתית אליהם. בשבוע האחרון היה זה אירוע לקראת חג הפסחא בעיירה פרוכניק (Pruchnik) שבדרום פולין – בו במסגרת אירועי 'יום שישי הטוב' המציין את היום בו נצלב ישו (או אם נדייק ישוע) מנצרת – בו כילו החוגגים את זעמם בבובת יהודה איש קריות. בובת Judasz זו נועדה לציין את תלמידו של ישוע שהסגיר את רבו לשלטונות הרומיים, או בפשטות בגד בו. ועם השנים הפך מנהג זה של הוקעת הבוגד ביום ציון הפטירה לאירוע בעל משמעות רחבה יותר.

המשתתפים באירועי החג בפרוכניק, עיירה בת 3500 תושבים במחוז פוד-קרפטיה, הכינו בובה גדולה ועליו נכתב שמו של יהודה – יודאש בפולנית ומתחת לשם צויינה השנה – 2019 ונכתבה המילה 'בוגד'. הבובה הוכתה על ידי ילדי העיירה בכיכר העיר, נגררה על הרצפה בתהלוכה אל הכנסייה, נתלתה והוצתה.
האירוע הוליד מיד התייחסויות נרחבות: והראשונים להעלות את הנושא היו עיתונאים בפולין. משם הדרך הייתה קצרה לתהודה בינלאומית: ראשית על ידי אמצעי תקשורת בישראל ובעולם היהודי ועד לעיתונאים כמו האינדיפנדנט ומערכות חדשות כמו של ה BBC. אפילו הכנסייה הקתולית בפולין מיהרה לגנות ואמרה כי הגינוי הוא חד משמעי ומלא וכי הכנסייה רואה בפעולות פגיעה בכבוד האדם

image_47661

תושבים בפרוכניק בשנות ה 30, מצטלמים עם בובת יהודה איש קריות בטקס "המשפט של איש קריות". הבובה שנבנתה בשנה זו בפרוכניק נעשתה בדמותה של בובה זו, ימי טרום המלחמה, מקור – WYRTUALNY SZTETL

אז אחרי הדיווח האינפורמטיבי הקצר – הייתי רוצה להתעכב על שני סוגים של תגובות: ראשית – המיתממים בפולין:
גם במחנה השמרני היו אלה שמיד ידעו להגיד שאין ממה להתרגש – שהביקורת אינה אמיתית אלא נובעת מפוזיציה, וכי הכל בעצם בסדר. העיתונאי ועורך ערוץ הטלוויזיה TVP KULTURA – הזרוע של הערוץ הממלכתי-ממשלתי בפולין לענייני תרבות פליפ ממכס צייץ בטוויטר` כי מדובר רק בציון העבודה שאיש קריות היה יהודי, נו – וזה כידוע טיעון עובדתי. וחוצמזה מה אתם רוצים – הרי גם ישו היה יהודי. הינה אמרתי את זה – ואני לא אנטישמי.
ההיתממות הזו הרי מצחיקה. היא מצחיקה כי היא מתעלמת מהקונטקסט, מההיסטוריה, מהתרבות – הרי דמותו של יהודה איש קריות ומעשה הבגידה שלו לא נלקחו עימו אל הקבר – הבגידה הפכה להיות אלמנט המתאר את כלל היהודים, והאשמה אשמתם. בובת איש קריות שנשרפה אופיינה באף מעוקל ואזניים גדולות שמשך שנים שימשו לתאר יהודים, לראשו חבש ספק כיפה שחורה ספק כובע חסידי ושערו היה אסוף לפאות מאחורי האזניים. בקיצור – לא יהודה איש קריות מהפרובינקיה הרומאית יהודה הוצג שם – אלא היהודי מפולין של לפני מאה או מאתיים שנה – בו הפליאו מכותיהם, אותו שרפו. ואם ימשיכו מיתממים כאלה או אחרים לנפנף בזיהוי היהודי של ישו – הרי שאני לא ראיתי אף איקונה כנסייתית המציגה את המושיע כשזה לבוש בכיפה ועטוי פיאות.

אבל התגובה המיתממת הפולנית היא פחות מענייני להיום. חשוב לעמוד מולה, חשוב להצביע על איוולותה ועל עיוורונה. אבל הבלוג הזה נכתב בעברית – ונקרא כנראה בעיקר על ידי יהודים בישראל. ונעבור לענייננו, לתגובותינו – להעלאת הסקנדל על ראש שמחתנו.
הסקנדל התורן מסוקר כמעט תמיד באותה הדרך – ידיעה קצרה על האירוע המלווה בתגובות הגינוי של גורמים רשמיים וארגונים יהודיים. מי שיעבור לפינת הטוקבקים יראה את המעבר לשלב הבא – הזעזוע – שכן הוא מעלה את 'מה שתמיד חשבנו וידענו' על פולין, יחס ליהודים, אנטישמיות, שנאה ואלימות.
ויש שתי בעיות בסיקור הזה. ראשית – כל פיפס עובר את המסננת, וכל זבוב הופך לפיל: ההתרחשות בישוב בן 3500 תושבים בפריפריה הפולנית הרחוקה הופך למייצג כללי (אם תרצו הקבלה לישראל – 875 תושבים בעמק בית שאן נניח – איחוד הישובים ירדנה ובית יוסף – מניח שחלק מהקוראים לא שמעו את שם המקומות מעולם), התגובות הרשמיות הנחרצות (במקרה הזה) מוצנעות אל מול ה'חשיפה' לטבעם האמיתי של 'הדברים', וכמובן – אין קונטקסט. יש אייטם של דקה וחצי, זעזוע ועוברים הלאה.

הנושאים היהודיים בפולין עולים במדיה הישראלית, ובחייהם של הישראלים בכמה מופעים או מקרים:
הסקנדלים התורנים, גילויים חדשים מימי המלחמה (קבר אחים חדש, שרידי תא גז שנחפרו, ספר תורה שנגלה בהריסות גטו), סיפורי חסידי אומות עולם, סיפורי דמות האדם הבודד שנלחם על שמירת הזכרון של התרבות היהודית במקומו, וכמובן – מעל לכל – סיפורי השואה עצמם: כל יום שואה, כל חודש, כל שבוע: "יתגדל / אושוויץ, ויתקדש / בירקנאו…"
בתוך הבליל הזה כל אירוע חדשותי מובן רק על רקע זה.

לפני כמה חודשים היה סקנדל תורן בנוגע לעיתון שעל עמוד השער שלו הופיעה כתבה שכותרתה "כיצד לזהות יהודים" – מתוכנית טלוויזיה בערוץ ראשי ביקשו ממני לעלות לשידור, להחזיק בידי עותק של העיתון – לקרוא את הכותרת ולתרגם את הכתוב בה. ליותר מזה לא היה להם זמן. העיתון המדובר היה עיתון קיקיוני במיוחד, בעל חשיבות אפסית – שעלה לכותרות כי נמכר בקיוסק בתוך בית המחוקקים הפולני – הסיים. אחד מעובדי בית המחוקקים התלונן לנציבות הסיים ודאג שהקיוסק המוכר את העיתון יסיר את המגזין הקיקיוני מרשימת הסחורה שלו. וזה כמובן הסיפור בקצרה – אבל אפילו לסיפור עצמו אין זמן – רק לקיצורו של הקיצור. לבקשה של התחקירנית אז סירבתי ואמרתי שזה לא רציני – ושאם הם מתישהו ייעשו אייטם של 15-20 דקות – שיפנו אליי אז.

אז תאמרו – אבל זה קרה – וזה חדש וראוי לשידור. וזה נכון ברמה מסוימת. הבעיה היא לא ציונו של האירוע – הביעה היא המסגור, והבעיה היא מה לא נכנס למסגור. ״משפטו של יהודה איש קריות״ בפרוכניק הוא חווייה שעברו כמה אלפי תושבים מקומיים, ומוכרת אולי לעוד כמה אלפים או עשרות אלפים בפולין שראו או השתתפו בטקסים דומים. אבל רוב רובם של תושבי פולין לא חווים כך את המציאות, והעיסוק של המדיה (חדשות ואמצעי מדיה חברתית) בצדדים האלה יוצר תמונה חלקית ומוטה, מעוותת של תמונת מציאות רחבה ומורכבת יותר. כך אם הייתה מופצת ידיעה/סרטון/כתבה על כך כי בישובי ירדנה-בית יוסף שבעמק בית שאן נזנחה ילדה על המדרכה/ שרו שירי גנאי ליהודים אתיופיים/ שרפו את ספרי עמוס עוז (אנא בחרו את מה שנראה לכם יכול לקרות ומטריד אתכם) – נדמה לי שמרבית הישראלים היו מרגישים שלא בנוח, וכי תמונת המציאות המוצגת היא חלקית, זניחה ובמידה רבה חוטאת לאמת.אם היה עומד מולכם אדם ממאלזיה שנחשף לסרטון כזה הייתם מבקשים לתקן את התמונה שהתקבעה במוחו של המקום בו אתם חיים, או לפחות להציג צד שני למטבע. אז מה חסר לנו כאן?

פולנים שלא נכנסים לאחת מקופסאות הסיפור לא מוצגים: היכן הכנסייה הקתולית – השמרנית, הקשה – שגינתה את האירוע? היכן העיתונאים שחשפו אותו והעלו אותו לתודעה? היכן תגובות הפולנים מהשורה שמזועזעים מהנושא? ובעיקר – היכן ההקשר הכללי. אם בכתבה כזו ישנה טענה לאנטישמיות (ובצדק) – כלומר לטענה שיהודים נתפסים ומוכרים בצורה ספציפית ושלילית (וכאן – בוגדים, תאווי בצע), בואו ונבדוק כיצד יהודים באמת נתפסים בפולין, והיכן פוגש את הפולני – המצוי ושאינו מצוי – נושא היהודי והיהודים.

בפולין קורים דברים משמעותיים בהרבה הקשורים לתפיסות כלפי יהודים במדינה – וגם להם צדדים מגוונים: דוגמאות? בשמחה. ראשית – פולין עומדת היום בחזית מחקר השואה – כמות הפרסומים וחידושי המחקר הקשורים ליהדות פולין ולשואה בפולין על ידי חוקרים פולנים, בשפה הפולנית – גדולה היום מכל אסופות המחקרים באנגלית או עברית על ידי מוסדות יהודיים. ספרי מחקר חדשים על ידי חוקרים פולניים זוכים לאפס תהודה בכלי תקשורת בישראל. ראו מקרי Dalej jest Noc, או הספר Pani Stefa שמחזיר את מקומה של סטפניה וילצ׳ינסקה כדמות חינוכית לצידו של יאנוש קורצ׳אק בניהול בית היתומים הידוע.

בפולין מתרחשים אירועי תרבות הקשורים להיסטוריה והתרבות היהודית כמעט בכל עיר. מהפסטיבל הגדול של קראקוב (הגדול בעולם לתרבות יהודית), לפסטיבל זינגר בוורשה, ועד לפסטיבלים או ימי תרבות מקומיים בכל עיר בינונית ומעלה (ולעתים גם ומטה) – קוטנו, פינצ׳וב, שדלץ, קרשניק, נובי-דבור, חמילניק, טרנוב, ויילון, זמברוב ואני יכול להמשיך עם הרשימה הזו עוד ועוד.

בפולין משתתפים אלפי ילדי בית ספר בתכנית ׳בית ספר לדיאלוג׳ בה הם לומדים על העבר היהודי בעיר/עיירה בה הם גרים. גם כשתכנית כזו מוצגת במדיה הישראלית, כמו הכתבה הזו של דב גילהר , מציינים כי התכנית היא ייחודית, בית הספר הוא ״מיוחד״ ונאמר כי במערכת החינוך הפולנית לומדים על השואה שעה אחת בלבד ב 12 שנים. מספיק לדעת שכל בית ספר תיכון מבקר במוזיאון באושוויץ ובבירקנאו כדי להבין שיותר משעה אחת מוקדשת לנושא, אפילו בלי להכיר את תענית הלימודים לעומק, והצצה במפה או ברשימת היישובים בהם בתי ספר שמשתתפים בתכנית אותה מסקר גילהר תיתן כבר תמונה אחרת . בקיצור – יותר מילדים שהשתתפו ב׳משפטו של איש-קריות׳ בפרוכניק, יש ילדים שרואים יהודים והיסטוריה יהודית באורח אחר לחלוטין.

וזה עוד מבלי להזכיר כמה פולנים ׳מגלים׳ את שורשיהם היהודים בכל שנה, כמה מקבלים אותות על שמירת מקומות ואתרים הקשורים להיסטוריה יהודית, מבלי לספור חסידי אומות עולם, מבלי לגעת בנושא הקישור בין יהודים לקבוצות ספורט (בעיקר כדורגל, לרעה ולטובה), מבלי לציין את מקומם של פוליטיקאים ופובליציסטים יהודיים בשני קצוות המפה הפוליטית בפולין. ולאלה מצטרפות עוד הרבה נקודות שדורשות הצגה, הכרה, בחינה.

פגישה עם תרבות יהודית בגורץ', שכונה של העיר בידגושץ' מקור – http://www.edd-kpck.pl/index.php/archiwum-edd/europejskie-dni-dziedzictwa-2017/195-spotkanie-z-kultura-zydowska-w-grucie

לכל מי שמנסה גם לקדם שינוי חברתי – פוליטי, לקיים דיאלוג או שינוי בפרספקטיבה – שיתוף הפעולה עם דרך ההצגה הזו היא תבוסה. זוהי דרך הצגה בה דיאלוג אינו מתאפשר – בה כל צד (פולנים – יהודים) מתבצר בנראטיב שלו ובדרך התפיסה העצמית הקורבנית שלו (כמו שאמר סנאטור בפולין בשם יאן ז'ארק בסקנדל האחרון – "אתם אל תתערבו לנו בנושאים קתוליים בהם אתם לא מבינים"). דרך התצוגה הזו מאפשרת לכל צד להציג עצמו כמגן הכבוד הלאומי בהזעזעותו מהסקנדל, ומיד אחר לשוב ליתר העיסוקים עד לסקנדל הבא – בלא לקדם שינויים פוליטיים או חברתיים שיקטינו את הסיכוי להישנותה של התנהגות כמו זה העולה בסקנדלים.

שיתוף הפעולה עם הדרך הצרה והמצרה של הצגת היחס ליהודים בפולין אינו חדשות, כי העלאת גירה של מה שאנחנו כבר חושבים ומכירים אינה חדשות. העולם הוא מורכב, אנחנו תמיד משטיחים אותו ומפשטים אותו כדי שנוכל להבין אותו, זה חלק מטבעה של דרך המחשבה האנשוית. אבל תמיד עלינו לאתגר את הדרך הזו, להציג דוגמאות נגד, להרחיב את היריעה, ובעיקר – להקדיש זמן להכיר ולשמוע.
עד שזה לא ייעשה במדיה – באמצעי תקשורת, בסיפורים שחולקים אנשים במדיה חברתית, בספרים, בסרטים, בתכניות וכתבות – נמשיך להעלות גירה עבשה ודלה בתזונה. זה טעמו של הסקנדל התורן.

בינתיים,

ניתן לצפות בכתבה לקראת יום השואה של רחלי מלק-בודה במקור ראשון, אותה ליוויתי לביקור בעיירה ויילון (Wieluń), הביקור היה מעניין ומרחיב – אני משוכנע שכך תהיה גם הכתבה.

התגובה של אלון מזרחי בפייסבוק לסיפור האינסטגרם של אווה קולעת, בחלקה הראשון, להרבה מחשבות שלי. בעיקר מה שהוא כותב בסעיף ב – "זו, כמובן, מטרתו של הקמפיין הזה ששואל "מה היה קורה אם היה אינסטגרם בשואה", אבל מתכוון בעצם לומר: "תארו לכם שהייתה שואה עכשיו, כשיש אינסטגרם". כי אלה שניספו בשואה כבר לא יכולים לדמיין כלום, ואנחנו גם לא יכולים לדמיין עבורם. הקמפיין הזה, לפיכך, לא נועד לקרב את עולם המושגים של השואה אלינו, אלא אותנו לתחושת שואה, וייעודו הוא לא ללמד אותנו על ילדה מסכנה שהפכה קורבן לא רק של הנאצים אלא גם של ממסד פוליטי טיפש, חסר אלוהים ורע לב במדינת היהודים. ניצולי השואה הם דלק בתעמולה של הממסד הציוני, שרוצה בדיוק את ההיפך מהם: עולם שהשואה נוכחת בו תמיד. "

פורסם בקטגוריה Culture, History, narratives, polish history, polish jewish history | עם התגים , , , | תגובה אחת

אמץ לך שטעטל – מה מצאתי וחיפשתי בשידלץ

זה התחיל עם הקריאה של ספרו של דניאל מנדלסון ,האבודים׳. איזה מזל יש לו, חשבתי – בבולכוב באמת אפשר לעשות דבר כזה, פרויקט כזה. עיירה של כמה אלפי אנשים, איתור אפשרי של ניצולים, ביקור במקום ושיחה עם זקני העיירה. והוא התחיל מוקדם – בשנות התשעים. אפשר עוד היה לעשות דברים כאלה ולהגיע למידע די רחב על כמות מצומצמת של אנשים. אפשר להגיע לאינטימיות. ואני התמלאתי קנאה. אינטימיות כזו לא הייתה מנת חלקית, או לא ממין האפשר.

מוצא הצד הפולני של משפחתי מערים גדולות – ורשה ולבוב, שכלמו אחת מהן מונה מאות אלפי אנשים וקהילות יהודיות ענקיות. איך אוכל להקיף, איך אוכל? עשרות אלפי העדויות, מאות הספרים, מאות אלפי האנשים שחיו, שעברו, שסיפרו. ובתוכם משפחה או שתיים קטנות – 4 או 5 דירות. איך אפשר בכלל להצטמצם כך.

ישנם גם כמה חוקרים, או פעילים מקומיים שעוסקים במקום אחד בפולין – ז׳אן פייר שטרווייס מיפה את סטאשוב, בזדונסקה וולה פועלת קמילה כבר כמה שנים טובות, עם רוהטין שהיום באוקראינה משתדלת להתעסק מרלה אוסבורן, בסייני (Sejny) פועלת עמותת Pogranicza ובלובלין בראמה גרודזקה. כולם מקומות נפלאים ואנשי קשר נהדרים אם מדובר במקור משפחתך. אדם אחד יכול להקיף קהילה של כמה אלפים, ארגון קטן (כמו בראמה גרודזקה) יכול להקיף עיר בינונית עם כ 40 אלף יהודים. מי יקיף את ורשה על 350 אלף יהודיה? את לבוב עם מעל 200 אלף מהם?

כבר כמה שנים חשבתי לאמץ לי שטעטל משלי. מקום קטן (עלוב ומשוגע) משלי. שאפשר יהיה להכיר, שאפשר יהיה להקיף. שאפשר ללכת בו מרחק 5 דקות ולהקיפו. בשנים האחרונות של העבודה עבדתי עם משפחות ממאות מקומות, נסעתי לארכיונים עשרות פעמים ועם משפחות לעשרות אתרים. אבל בחודשים האחרונים נדמה לי שאמצתי לי שטעטל – או יותר נכון ששטעטל אחד אימץ אותי.

Siedlce Heb courses - YB.jpg

מתוך ספר היזכור לשידלץ, 1956

שדלץ (בפולנית נכון יותר לבטא שיידלצה Siedlce, וביידיש שעדליץ או שעדלעץ) היא עיר השוכנת כ 80 ק״מ ממזרח לוורשה. בעבר הייתה עיר מחוז, ושכנו בה בית משפט אזורי וכלא ידוע לשמצה (שעדיין מפאר את הרחוב הראשי). כחמישה עשר אלף יהודים חיו בעיר בת כ 40 אלף התושבים בשנות השלושים של המאה הקודמת. שטעטל די גדול – כך יצא. מצד אחד מספיק גדול כדי להיתקל בו שוב ושוב, ומספיק קטן כדי להצליח פלוס מינוס להקיף אותו.

בשנה האחרונה פגשתי יותר ויותר אנשים שמוצא משפחתם משם, בביקור בארכיון המקומי התוודעתי לארכיבאים ששמחו לעזור, ולמגוון די גדול של חומרים שנגישים רק במקום: ספר תושבים, מחברות רישום תושבים לחלק גדול מהבניינים, רישומי מסחר, רישומי משטרה. שני ספרי ייזכור נכתבו על העיר והם די מקיפים את תקופת המלחמה, תמונות רבות שרדו, ויש גם ארגון יחסית פעיל של ״יוצאי שדלץ״. המקום נגיש – נסיעה של שעה וקצת ברכבת מוורשה. ביקורים די נעימים שם (לא רחוק מהארכיון נמצא ארמון אצילים היסטורי והפארק העירוני הצמוד אליו – זה עוזר), בית העלמין היהודי המקומי מחזיק כמה עשרות קברים ואפשר לבקר בו, והאזור היהודי לשעבר של העיר די קטן ואפשר לטייל בו ב 5 דקות. בקיצור – עיר שמרגישה כמו שטעטל.

הבנתי שהעיר אימצה אותי בשבוע אחד לפני כמה חודשים – בו הוקפתי מכל מקום בסיפורים שדלצאיים – משפחה מאנגליה ביקשה מחקר וסיור במקום, שתי משפחות הגיעו למכון שמוצאן משם, והתקשרה למכון אישה תושבת העיר שהייתה סבורה שאביה הביולוגי הוא יהודי שאחרי המלחמה עזב לישראל.

והסיפורים הצטלבו – אותה אישה תשבת שידלץ (שמאז התברר שהיהודי היה אמנם נשוי לאמה כמה שנים, אך אינו אביה הביולוגי) דיברה על משפחה שהויעה גם בשני סיפורים אחרים. ויותר מכך – אחת המשפחות שהגיעה למכון סיפרה על משפחה ורשאית. הפרטים שידעו היו מצומצים – וכשמצאתי רשומת לידה בוורשה ב 1910 – הסתכלתי על שמות המשפחה של ההורים – ומיד ידעתי לומר שזו משפחה שדלצאית שהתגלגלה לוורשה. הרגשתי הצלחה – הגעתי להיכרות אינטימית מסוימת עם האנשים.

 

תחושת האינטימיות גדלה כשמצאתי את רשומת הנישואין של בני הזוג שנתיים קודם לכן בשידלץ. לא רק שאני מזהה את השמות – אני מכיר את הכלה. כלומר – את משפחתה. זיהיתי את שמות ההורים וידעתי לומר שהיא אחותה של סבתו של אותו אנגלי שאני אמור להדריך בעוד כחודשיים. כמובן שסיפרתי על כך לבני המשפחה – והחיבור נעשה. שתי אחיות שנפרדו בסביבות 1905 – האחת עקרה לוורשה, השנייה הרחיקה עד לונדון – זכו שייפגשו מחדש נכדיהם.

 

מאז חזרתי וביקרתי בעיירה עוד כמה פעמים, למחקר עבור כמה משפחות והעמקת הקשר שלי עם המידע והמסמכים. התחלתי לאט ובאופן מסוגר לאמץ את המקום בצורה מקיפה יותר – לאסוף כל מידע שמתגלגל אליי, לארגן את התמונות, ליצור אינדקסים של שמות ומשפחות המוזכרות בספרות ובעיתונות, לעבור שוב על מה שכבר מצאתי בשנים קודמות. לארגן את המידע, לחזור אל האנשים. לעבור על הדפים שכבר צולמו ממרשם התושבים, לקשר בין דברים שלא קישרתי קודם.

 

כדי באמת לאמץ מקום יש גם להיות בקשר עם הרשויות המקומיות – עם העירייה, בית ספר מקומי, עיתונאי או שניים. אימוץ הוא תהליך רציני ודורש מחויבות ורצינות – ובינתיים אני רק משתעשע במילה. אבל אני מרגיש מוכן, לפחות במידת מה למחויבות הזו.

 

לצערי לא אחלוק סיפורים שדלצקאים כאן (שכן לא ביקשתי רשותם של מי מבין הגורמים המדוברים) – אבל אוכל לצרף כמה ממקורות המידע העומדים לרשות המחפש:

מחברות רישום תושבים בחלק מן הבתים,

mel-pulackiego 37-cover

ספרון רישום כתובות מהבניין ברחוב אסלנוביצ׳ה 37

ספר התושבים הרשמי של העיר (לתושבים קבועים או ארעיים)

Rej Mieszk Czas Siedlce Tom 1-1-cover.JPG

רישום עסקים

ספר טלפונים וכתובות

Screen Shot 2019-01-21 at 13.18.11.png

עותק של רישומי עסקים כולל כתובות משנת 1930 – צילומסך מאתר Genealogyindexer.org

רשימות מתקופת המלחמה על עובדי בתי יתומים והענקת סיוע אחר דרך עמותת העזרה העצמית היהודית

Screen Shot 2019-01-21 at 13.13.44.png

מכתב הממוען לוועד העזרה העצמית בשידלץ לגבי חלוקת תפוחי אדמה. פברואר 1941, ארכיון המכון היהודי ההיסטורי

וכמובן ספר היזכור המקומי

Siedlce yidishe folkshul - YB.jpg

ליוצאי העיר והאיזור אני יכול להמליץ על חיפוש בארכיון המקומי בשדלץ – המכיל כמות מידע רבה. יש תוכניות העלאת סריקות ורישומים לרשת אך זה אחד מהארכיונים הקטנים והפחות מתוקצבים בפולין. צוות הארכיון חביב מאוד (למרות שהאנגלית אינה שגורה בפי רבים מהעובדים). כתובת האימייל שלהם היא – archiw@siedlce.ap.gov.pl

יש גם קבוצת פייסבוק בה אפשר לתקשר עם אחרים שמקור משפחתם מן האזור – https://www.facebook.com/groups/JLMSBR/?epa=SEARCH_BOX

מי שרוצה להעמיק במחקר מוזמן כמובן ליצור קשר איתי למחקר פרטי – בכתובת matanpolin@gmail.com
אני נמצא בארכיון אחת לכמה חודשים ויכול לחפש מידע על משפחות קונקרטיות.

ועוד

׳יום שני הכחול׳ נפל על פולין – יום שקיבל מוניטין של היום המדכא ביותר בשנה. מצב הרוח הפוליטי המקומי גם הוא לא גבוה אחרי רציחתו של ראש עיריית גדנסק לפני כשבועיים. מכאן לפחות הכל אמור להשתפר – הימים להתארך, העלים לחזור לעצים והמעלות לטפס למעלה.

https://www.chillizet.pl/Zdrowie/Psychologia/Blue-Monday-niebieski-poniedzialek-najbardziej-depresyjny-dzien-roku-13283

 

פורסם בקטגוריה Culture, History, Maps | תגובה אחת

ביקורת ספר – סמוֹצֶ'ה – בני מר

*דיסקליימר לקוראים ותיקים – נכתב במקור כביקורת למוסף ספרותי – ושונה מאופי הכתיבה הרגיל בבלוג

"ביוגרפיה של רחוב יהודי בוורשה" – היא כותרת המשנה של הספר. עוד לפני שיפתח הקורא את עמודיו וכבר עומדת המסגרת: ביוגרפיה, ולא של אדם כי אם של מקום. המקום – ורשה היהודית, ובמקרה זה ציון המקום תוחם מיד גם את הזמן – לפני המלחמה. העטיפה (איור ועיצוב: מיכאל אריאלי) מציירת בצבעים חיים דמויות הולכות לכאן ולשם – אלה נראות בצבע ובחיוּת כשייכות לעולם שלנו (זה שבו לא מתקיימת ורשה היהודית), אך פזורות על הדף בכעין תבנית חוזרת. וזו אינה תבנית של רחוב – כביש לכלי רכב, מדרכה להולכי רגל – אלא של אנשים ללא מרחב מתוחם, ללא הקווים הישרים האופייניים לרחוב. בכך משרתת העטיפה יפה את הסתירה שבכותרת הספר – מדובר בשוטטות, בחיים שבחוץ. אך זוהי שוטטות שאינה נכנעת לקווים הישרים שמכתיב בדרך כלל רחוב.

4502910393b

מונוגרפיות על מקום גיאוגרפי הן סוגה ותיקה, שקיבלה תאוצה באמצע המאה הקודמת: חיבוריהם של היסטוריוני אסכולת ה'אנאל' (Annales) ובעיקר אלה של פרנאן ברודל על הים התיכון ועמנואל לה-רואה לאדורי על הכפר מונטאיו (Monatillou) סימנו עידן חדש ביחס ללימוד ומחקר היסטורי של מקום גיאוגרפי – והציבו את אסכולות מדעי הטבע באבני יסוד להבנת מקום והתנהלות אנושית בתוכו. בכתיבתם משמשים הרקע הגיאולוגי, הגיאוגרפי, הכלכלי והאקלימי ויחסי הגומלים ביניהם ככלי ניתוח משמעותיים בהסבר פעילות אנושית. מנגד – פרויקט הפסאז'ים של וולטר בנימין מהווה ציון דרך גם הוא לאופן תפיסה וכתיבה על מרחב חי, ומקדש את האקראי, המושהה והסובייקטיבי בתיאור מקום.

על ורשה היהודית נכתבו חיבורים משני הסוגים: חלוצי ההיסטוריוגרפיה היהודית של העת החדשה עסקו פעמים רבות בהיסטוריה כלכלית וגיאוגרפית (למן מאיר בלבאן דרך עבודות של עמנואל רינגלבלום ורפאל מאהלר בשנות השלושים-חמישים ועד לכמעט כל מחקר היסטורי המתפרסם היום) ועד לתיאורים חיים של המקום בידי תושבי המקום, המבקרים בו, או הכותבים על זכרונותיהם ממנו בדיעבד (מי"ל פרץ, י.י. טרונק, עד בשביס זינגר ואורי אורלב). ניסיונו של הספר להציע שיטוט חי במקום שאינו מתקיים מזה כמה עשרות שנים, ובו לא חי או ביקר מעולם הוא יומרה ראויה, ומכשול לא פשוט.

נדמה שאין כחוקר של ספרות ותרבות יידיש כדי להציע את השיטוט הזה ברחובותיו של הרחוב הוורשאי הזה. וההסבר מדוע מגיע מיד בפתחו של הספר: זה רחוב שזר לא יבין ולא יכיר. מר מציג את הרחוב כפי שנראה בעיני מסיירים ומטיילים מבחוץ, וכפי שהוא נתפס בעיתונות דוברת הפולנית: סמוצ'ה היה שם נרדף לעליבות, לעוני, לפשע וליהודים. אך סמוצ'ה הוא הרבה מעבר לכך: בסבלנות, בחמלה ובאהבה שהספר מלא בהן – מציע מר לקורא להשתקע במועט ולמצות אותו: "סמוצ'ה (כמו היידיש אותה הוא מתרגם וחוקר – מ.ש.) לא היה הרחוב החשוב ביותר, ובוודאי לא היפה ביותר, בוורשה. ואף על פיכן הוא היה מיקרוקוסמוס של חיים שלמים, ושל חיי היהודים בפרט." במובן זה, טוען מר – "רחוב סמוצ'ה הוא היידיש של השפות".

הספר מציע שיטוט במעלה הרחוב – חמישה מפרקי הספר מוקדשים לבניין אחד ספציפי או לחלקי רחוב מסויימים. קטעי עיתון המזכירים את המקומות ברחוב משמשים סימני הדרך למטייל: סיפורה של השביתה בבית החרושת לתנורי נפט בסמוצ'ה 6 משמש הרקע לתיאור איגודי העובדים והפעילות הפוליטית של מפלגות הפועלים היהודיות, פרסומות בעיתונות של התיאטרון ששכן ברחוב משמשות חלון לתוך עולם המחזאות, המשחק והספרות ביידיש, ובית הכנסת המציע את השחרית לשבת המאוחרת ביותר בוורשה מאפשר הצצה לריבוי הזרמים והנטיות הדתיות של יושבי הרחוב והעולם היהודי שמקיף אותו. התיאור העיתונאי הוא פרגמנטרי מטבעו – וכאשר זה מקור המידע הנפוץ ביותר בספר – נדיר שהקורא פוגש את אותה דמות יותר מפעם אחת לאורך השיטוט; ברבים מהסיפורים המוזכרים רב הנסתר על הגלוי (לדוגמה – סיפורי המתאבדים מהרחוב), ואף על פי כן – מצליח מר ליצור תמונת פסיפס מהודקת ואמינה – המשרה על הקורא תחושה של צלילה לתוך מקום וזמן אחרים, ואולי חשוב מכך – יחס אינטימי לדמויות והמקומות המתוארים. את הפרגמנטריות הכפויה של העיתון משלים מר במגוון קטעים מספרות היידיש שפורסמה על סמוצ'ה ו-וורשה – ובעיקר בכמה שירים, שזוכים לתרגומו הצלול של המחבר – מטובי מתרגמי היידיש הפועלים היום.

בנוסף לחמשת הפרקים על מקטעי הרחוב מציע הספר כמה פרקים תמטיים: על הילדים והנוער היהודי, על יחסי יהודים-פולנים ועל סופרים. פרקים אלה אינם מנסים ולא יכולים היו להוות מחקר מעמיק, או אף סקירה מספקת לתוך נושאים רחבים אלה, אך הם מקשטים ומעבים את הסיור המוצע. יש בהם מן הרחבת הדעת כך שגם קורא (או מסייר) בקיא ילמדו דבר או שניים חדשים, יש בהם רקע רחב ובהיר למטייל הבלתי מנוסה ברחובותיה היהודיים של ורשה, ויש בהם בעיקר – כפי שמצהיר המחבר – מיקרוקוסמוס שיוצר רצון וצמא לצאת ולהכיר את הקוסמוס הגדול והשלם.

לקורא העברי מדובר בתוספת חשובה ומשמעותית. בהתחשב במרכזיותה של העיר בעולם היהודי של טרום מלחה"ע השנייה, ובהשפעה של יהדות פולין על אופי ותפיסות בתנועה הציונית – ההיצע בעברית על ורשה שלפני המלחמה רחוק מלהיות מספק: ספרות בסיסית ביידיש (הדוגמה המשמעותית ביותר היא חיבורו של יעקב שאצקי- געשיכטע פון יידן אין ווארשע) לא תורגמה, העושר בפולנית (שבשנים האחרונות גדול משמעותית מזה בעברית) גם הוא לא נגיש לקורא העברי, וכנראה המכשול הקשה ביותר – ההתרכזות בתקופת המלחמה ממסכת את כל מה שקרה לפני כן.

ואם בעיות אלה עומדות בפני החוקר או הקורא המתעניין – הרי הבעייה קשה שבעתיים למי שנדמה לי שהוא הקהל העיקרי של הספר – יוצאי יהדות פולין, יוצאי ורשה, סמוצ'ה וסביבותיה, או יוצאי פרבריה של אותה יידישלאנד – שסמוצ'ה מייצג יפה את אזורי הפריפריה שלה. בעיסוקו של כותב ביקורת זו כחוקר שורשי משפחות בפולין לפני המלחמה (גילוי נאות – התכתבתי עם בני מר בקצרה לפני פרסום הספר ושמי מופיע ברשימת התודות) אוכל להעיד עד כמה קשה אך חשוב ללמוד להכיר את בני התקופה לא מתוך ידיעת הקץ – וההסבר של  החורבן של ימי המלחמה; אלא כפי שחיו הם – במקומם, בלשונם, בהכרתם הם. כך עומדים היום אנשים המנסים להכיר ולהבין את ההיסטוריה המשפחתית מול שוקת שבורה – את השפות אינם יודעים, את העולם ממנו באו אינם מכירים, אין את מי לשאול פעמים רבות – וגם אם יש, או גם אם הועלו זיכרונות על הכתב – גם אלה ששרדו את המלחמה התקשו לאחר שנים לייצג נאמנה את המקום והאנשים שמנסה הספר לתאר. הם נעלמו. ואת השוקת השבורה הזו מנסה למלא הספר ומחברו יוצא למסע ומצהיר – "אנשים נעלמים צריך לחפש".

nowolipki_51a

סמוצ'ה פינת נובוליפקי, מקור – http://www.warszawa1939.pl/obiekt/nowolipki-51a

בעיניי כותב שורות אלה חסר מעט בספר רקע גיאוגרפי והבנת מקומו של הרחוב לא רק בהיררכיה הכלכלית של וורשה, אלא גם ברשת הגיאוגרפית שלה (ממורשתה של אסכולת האנאל שהוזכרה): מיקומם של אזורי המסחר, הכרת רשת פסי המתכת של העגלות שהוחלפו בקווי טראם, ייבוש האגמים שבחלקו הצפוני של הרחוב או הכרת הכלא האימתני ברחוב פאוויה הסמוך יכלו כולם לשפר את ההבנה של הרחוב ומיקומו. בעיניי לא מודגשת מספיק הארעיות שבחיי האזור בשנים המדוברות – קליטת ההגירה אל ורשה והשינויים הכלכליים המהירים הביאו לתחלופת אוכלוסיה מאוד מהירה ומעברי דירות תכופים (כפי שמזכיר בינם הלר בפרק על הסופרים): מה שהופך את הכרת הרחוב וכתיבת הביוגרפיה שלו לקשה עוד יותר – גרגרי החול שניבטים אלינו דרך קטעי העיתונות חומקים בין הידיים וכבר עברו לגור בכתובת אחרת. אך אין בלאקונות אלה לגזול לא מעושר המידע שבספר, ובודאי שלא מן הזרימה הראויה להערכה של הסיור הזה המלהטט במקורות, שפות, סיפורים ואנשים.

***

אחד מן הטעמים החזקים שנשארים בתום הקריאה הוא טעם מילותיו של המשורר בינם הלר, ששירו על אחותו חיה הביא את המחבר להתעמק ברחוב ובקורותיו. שיר שכתב הלר מביא ומתרגם מר בע' 224 – סמוצ'ה, ביתי (סמאָטשע, מיַיַַן היים):

"הו סמוצ'ה של ביתי בשנות ילדות –

אתה עולה בעין, מתרוצץ

ומדלג מנגד, בעדות

נמחית, בגרם מדרגות העץ.

 

אויר ואור אין טעם לחפש

בתוך חצר סגורה, אז מה? אז בא

בליל קיצי השמש ומטפס

למעלה-מעלה, אל הארובה.

 

בכל חלון פתוח יש צללים,

שמשה תלויה בו בפרפור.

וילדים על מדרגות גדלים

שקועים בתוך פלאי סיפור."

 

את הספר כולו ניתן לקרוא בניסיון לחזור אל העבר, אל מקורות – אל שנות ילדות. ואם בחצר סגורה אין טעם לחפש אוויר ואור – יצא הקורא לסיור מודרך אל הרחוב. ורשה של היום על רחובותיה הרחבים (ובודאי רחבים משהיו), וישראל של היום בה מעטים הצללים המפרפרים באור השמש של הלבנט – חוזרות במידה מסויימת שתיהן לימי נעוריהן בסמוצ'ה – מובלות ביד נאמנה של מדריך ידען ומיומן.

הספר בהוצאת "מאגנס" – לקנייה מן ההוצאה ראו לינק זה

פורסם בקטגוריה Culture, History, Maps, polish jewish history, Polish Jewish Life | עם התגים , , , , | 3 תגובות

פולין, דמוקטיה, מלכים וילדים; מה למלך מתיא יש להציע ביום העצמאות המאה של פולין

ב 11 לנובמבר 1918 בשעה 6 בבוקר סוכמו תנאיהפסקת האש בין מעצמות הציר למדינות ההסכמה. בשעה 11 בבוקר )כראוי לתאריך) נכנסה הפסקת האש לתוקף. בין לבין הספיקו כ 2600 חיילים למצוא את מותם באירועים שלא שינו לא את תמונת המלחמה ולא את קווי הפסקת האש. עיקר המלחמה הגדולה היה באירופה, אך ספיחיה וכוחות לוחמים מארצות אחרות זיכה אותה מאוחר יותר בשם מלחמת עולם. וכראוי למלחמה עולמית את היום והשעה מציינות מדינות ברחבי העולם בדרכים שונות. לראשונה נתקלתי בזה בקנדה שם פרח הפרג מחולק ברחובות ונלבש על כל דש. יום הזיכרון -memorial day- נחוג שם כחלק משייכותה של קנדה לחבר הלאומים של הכתר הבריטי, שם מוסד יום הזיכרון לראשונה (וממנו נלקחו רבים ממנהגי האבל והזיכרון המודרניים, כמו צפירה, אם אני זוכר נכון מאמר של ג'ורג' ל. מוסה ). בצרפת השנה ראינו את ראשי המדינות שאז הקיזו את מרבית הדם -גרמניה וצרפת- עומדים מחובקים, ובמדינה קטנה במזרחה של אירופה חוגגים בתאריך הזה את מה שייעשה רשמי רק עם חתימתם של הסכמי ורסאי כמה חודשים מאוחר יותר- יום עצמאות.

123 שנים נאבקו הפולנים להשיב עצמאותם. במלחמה גייס מנהיג המפלגה הסוציאליסטית הפולנית יוזף פילסודסקי לגיון פולני שיילחם לצד גרמניה, זו הבטיחה לו בתמורה עצמאות אחרי המלחמה. גרמניה אמנם לא ניצחה אך העצמאות הגיעה, גם תודות להתערבותה של ארצות הברית ופירוק המעצמות הרב-לאומיות לטובתן של מדינות לאום.

פולין – שאמנם הייתה מדינת לאום ותיקה וממוסדת ואפילו חוקה הייתה לה בימי הרפובליקה האחרונים ב 1791 – יצאה לדרך חדשה: ללא בית מלוכה ובית אצילים. צורת השלטון כמעט נכפתה עליה על ידי מדינות המערב, סעיף המיעוטים בחוקה הוכתב מלמעלה לכל מדינות הלאום שקמו אחרי המלחמה. בקיצור – המדינה נולדה כמו שנולד ילד – בכוחות מוגבלים, לתוך כללים שהוכתבו לו מלמעלה ולתוך עולם שכישוריו מסביבתו הקודמת לא מסייעים לו בו.

אנחנו יודעים מה קרה לדמוקטיה הפולנית מאז – היא עמדה את הימים הראשונים של המלחמה עם צ׳כיה בדרום וברה״מ במזרח, אבל לא שרדה את המתחים מבפנים וידעה פוטש צבאי (גם הוא בראשות פילסודסקי) בשנת 1926 – שינויה של החוקה והידרדרות לשלטון אוטוריטרי. פולין לא הייתה לבד, כמו הרבה מילדי ומדינות התקופה לא נסעו על הפסים הדמוקרטיים שהתוו להן צרפת, בריטניה וארה״ב – הונגריה נפלה מהר מאוד אחרי המלחמה לשלטון אוטוריטרי של הורטי, גרמניה ראתה את עליית הנאצים ושינוי החוקה ב 1933, בדרום ממלכת הסרבים הקרואטים והסלובנים הידרדרה גם היא לדיקטטורה ב 1929, ביוון בוטלו המפלגות ב 1936 ורומניה הפכה רשמית לדיקטטורה ב 1938. היסטוריונים רבים מוצאים את הסיבות לתופעה רחבת ההיקף הזו בהשלטת כללים אחידים על מספר מצבים רב ומורכב, במשבר כלכלי קשה, ובצורה משמעותית  בהיעדר מסורת דמוקרטית וערכים דמוקרטיים בחברה.

על פולין של היום הורחב הדיבור רבות בבלוג הזה – ועל צעדות יום העצמאות מהשנים הקודמות אפשר לקרוא בפוסטים קודמים של הבלוג הזה. השנה – לציון 100 שנות העצמאות תוכננה צעדה גדולה במיוחד של התנועות הלאומיות: בימים שלפני הצעדה התרחשה דרמה גדולה: ראשת העיר וורשה אסרה על קיום הצעדה, במקביל רצתה הממשלה להגביל את צעדי התנועות הקיצוניות והחליטה על קיום צעדה בנתיב ובזמן שתכננו הקיצונים לצעוד (מה שיבטל את תכניות הצעדה שלהן – שכן כל אירוע ממלכתי מקבל עדיפות עליונה על אירועים אחרים), בית משפט ביטל את איסור הצעדה של ראשת העיר והנשיא הסכים להזיז את הצעדה הממלכתית שעה קדימה: כך אירע שבשעה 1400 צעד הנשיא בראש צעדה ממלכתית, ושעה אחריו – ממש בזנבה של הצעדה הממלכתית צעדו תנועות הימין הקיצוני. הצעדה היתה גדולה במיוחד וכללה כ 150 אלף איש, בניגוד לשנים קודמות היא עברה די בשקט. בניגוד למה שנכתב בבלוג זה בשנה הקודמת – השנה היו די הרבה אפשרויות נוספות לציין את יום העצמאות הפולני: אחת מהן הייתה בפתיחת תערוכה מיוחדת על ספרו של יאנוש קורצ׳אק המלך מתיא הראשון (בפולנית Król Maciuś Pierwszy).

התערוכה מוצגת כתערוכה זמנית במוזיאון ׳פולין׳ (המוזיאון לתולדות יהודי פולין הקרוי בפשטות Polin). החיבור פשוט אך מתבקש – גאוני אך מובן מאליו. למען האמת – ממדגם לא מייצג לחלוטין של אנשים אותם שאלתי – איש בעצם לא הכיר את נסיבות כתיבתו של הספר המקורי – לא פולנים ולא ישראלים. הספר יצא בפולנית ב 1923 (ולעברית תורגם לראשונה ב 1933) – זו תקופה סוערת בתולדותיה של הרפובליקה הפולנית השנייה שבין מלחמות העולם: מלחמות עיצוב הגבולות נסתיימו ב 1921, תקריות גבול עם צבאות שכנים עוד קרו אחת לכמה שבועות, ובדצמבר 1922 נרצח הנשיא גבריאל נרוטוביץ׳, חמישה ימים לאחר השבעתו כנשיא, על ידי איש ימין שהתנגד לפוליטיקה שלו (שהמשיכה את זו של פילסודסקי – הוא הגדיר עצמו כאתאיסט ומתנגדיו הפיצו שמועות על היותו בונה חופשי או ממוצא יהודי). עוד לפני הרצחו כשל נארוטוביץ׳ בהקמת ממשלה בעלת רוב בפרלמנט והדמוקרטיה הפולנית הצעירה עמדה שברירית ומתנדנדת.

על רקע זה ספרו של קורצ׳אק הוא ניסיון ליצור בסיס חינוכי ותרבותי למנגנוני שלטון, למהותה של דמוקרטיה הסדרית ולעבודת פרלמנט: הספר מספר על יורש המלך מתיא בן העשר, שאביו המלך מת ממחלה והוא מתמנה למלך. על שלטונו של מתיא יש לחצים מכל הצדדים – המדינות השכנות מקוות לפלוש ולהביס את מדינתו בקרב, השרים מקווים לנצל את חולשת המלך ולקדם את ענייניהם הפרטיים ומתיא מוצא עצמו ללא יועצים, תחת איום מלחמה וחסר אונים אל מול הרצונות והצרכים המנוגדים שעליו למלא.

Krol Macius Pierwszy 1923

דיוקנו של מתיא, מתוך המקור הפולני משנת 1923, מתוך אתר הספריה הלאומית הפולנית – https://polona.pl/item/krol-macius-pierwszy-powiesc,MzM5MTc4Mw/4/#info:metadata

בספרו קורצ׳ק מתאר כיצד מתגלגלת תפיסת השלטון של מתיא: זה מנסה מן הרגע הראשון להשתמש בכוחו כדי להיטיב עם העם: כשהוא שומע על ילדה שהייתה רוצה בובה ענקית – הוא מצווה על בניית בובה כזו – אך מהר אחרי כן מבין כי אין באפשרותו למלא את רצונות כולם כל הזמן – שכן אלה סותרים ומתנגשים וכוחו ומשאביו מוגבלים. יכולתו של הפרלמנט לפעול ומוגבלותו בייעוץ מודגמות גם הן באפיזודות ישיבות פרלמנט הילדים, ובדיוני קבינט השרים.

ביום ראשון ה 11 לנובמבר נפתחה התערוכה לציבור הרחב. לצד ביקור חינמי בתערוכה (שתוצג עד ה 1 ליולי 2019 – https://www.polin.pl/en/in-king-matts-poland) נערכו סדנאות והפעלות לילדים – משולחנות יצירה ועד יצירת תחפושות. אני ביקרתי עם ילד בן כשנתיים – שבעיקר נהנה מהחוויה הוויזואלית ומן ההפעלות – סוסי הנדנדה, הזחילה בין חוטי התיל (מהגומי האדום) והכנת הכובעים השונים למתיא. אבל לאורך התערוכה שומעים מבוגרים מסבירים לדור הצעיר יותר על הקושי בהשגת פשרות להרכבת ממשלה, על הצורך ללמוד מאופן הניהול במדינות שכנות (מתיא נוסע לאפריקה כדי ללמוד!), על המהפכנות שבמחשבה שיש מגילת זכויות שמגיעה לילדים (נושא בו עסק קורצ׳אק שנים לפני שזה היה מקובל – רק ב 1989 נחתמה הצהרת זכויות הילד של האו״ם) ועל איך מדינה עוברת ממצב שלטוני אחד לאחר: כלומר- איך מושגת עצמאות. הספר נגמר בפלישה של הצבאות השכנים למדינתו של מתיא – שמוגלה לאי בודד (כפי ששלושת שכנותיה של פולין חילקו אותה ב 1795; כמובן שבספר מתיא אינו מולך על פולין אלא על מדינה-כלשהי ללא סימנים מזהים).

רק נקודה לסיום – מעניין לראות שמקובל בפולין היה אז ללמוד על דמוקרטיה מדמות מלך. גם החוקה הפולנית הראשונה – זו של ה 3 במאי 1791, נחתמה על ידי המלך דאז – סטניסלב אוגוסט, אירוע זה חקוק בתודעה בעיקר בציורו של גדול ציירי ההיסטוריה הפולנית יאן מטייקו – בו אמנם המלך סטניסלב אוגוסט מופיע בצורה חצי נלעגת בצד שמאל של הציור עולה לתוך הקתדרלה של ורשה – אבל באירוע האמיתי הוא כלל לא נכח ככל הנראה (הגיע לכנסיה לפני התהלוכה שנשאה את החוקה)

1280px-konstytucja_3_maja

חוקת ה 3 במאי – ציורו של יאן מטייקו – המלך סטניסלב אוגוסט משמאל לבוש גלימה בגבו לחוקה

להרחבה

סרט משנת 1957 – https://www.cda.pl/video/60825220, טקסט מלא של מתך מתיא הראשון, בפולנית – https://wolnelektury.pl/katalog/lektura/krol-macius-pierwszy.html,

בינתיים – הו הרבה דברים קרו בינתיים, וקשה לפרט או למנות הכל.

לאחרונה יצא ספר מוצלח של בני מר על רחוב סמוצ׳ה בוורשה – שהוא מכנה ״היידיש של הרחובות״ – כזה שאינו היפה ביותר, אינו החשוב ביותר – ובכל זאת מכיל בתוכו חיים שלמים. כתוב נהדר מומלץ (ואני מוזכר בתודות 🙂

בראשית דצמבר הקרוב אני עתיד לתת הרצאה בכנס במוזיאון ורשה שנושאו ״זרים בוורשה 1945-2018״, הנושא יהיה על ישראלים בוורשה – החל מהישראלים החוזרים לפולין מיד אחרי המלחמה (כמו מרדכי צאנין, ישראל ברזילי השגריר הראשון ועוד), דרך דור חוזרי שנות ה 90 כחנא שמרוק ורומן פריסטר ועד לישראלים הגרים בעיר כעת או מבקרים בה. אם למי מקוראיו של הבלוג יש ציטוטים או מידע על איך התייחסו האנשים הללו לעובדת היותה מקום קרוב אינטימית אך מקום שהם דחו מעליהם מסיבות רבות  – אשמח לשמוע.

פורסם בקטגוריה Culture, polish history, polish jewish history, Warsaw | עם התגים , , | כתיבת תגובה

ספר לי את הסיפור שלך

סערת החוק להפללת אמירות המייחסות אשמה לאומה והממשלה הפולנית לגבי פשעי מלחה"ע השנייה עדיין לא חלפה, כבר יומיים שכל מי שאני מדבר איתו עוסק בעיקר בזה, ואז היום הגיע ציוץ מהמם של ראש ממשלת פולין מטאוש מורבייצקי.
זה מה שיש לי להגיב לציוץ הזה, הפעם באנגלית:

https://wp.me/p78X0G-5

פורסם בקטגוריה Culture | כתיבת תגובה

"הגנה על שמה הטוב של פולין" – קצת יותר לרוחב על למה החוק המגביל ייחוס אשמה לפולנים של פשעי מלחה"ע השנייה גרוע

מסתבר שבארץ שוב סוערות הרוחות בנושא שקשור לפולין. הפעם זה קשור לתיקון לחוק הפלילי והגדרות "המוסד לזכרון לאומי" – שינוי שעבר בסיים בלילה שבין חמישי לשישי. עניינו של התיקון הוא הכנסה לסדר הדין הפלילי של כמה אמירות: הייחוס המודע וכנגד-העובדות ללאום הפולני או למדינה הפולנית – של אשמה בפשעים כנגד האנושות, פשעים נגד השלום או ביצוע פשעי מלחמה, והכחשה של רצח עם שבוצע בפולנים קתולים על ידי מיליציות אוקראיניות בזמן מלחמת העולם השנייה (ה UPA של סטיפן באנדרה). בישראל סערו הרוחות, הנושא פתח מהדורות חדשות – ופה לא ממש שמעו על זה. במהדרות החדשות לה הקשבתי ברדיו לא הייתי התייחסות, וגם עמיתים שעוסקים באופן קרוב יותר לנושא לא נרעשו. זוהי לא הפעם הראשונה שבישראל גועשים ורועשים מתהליכי חקיקתו של החוק הזה. בפעם הקודמת שזה קרה כתבתי את הבלוג הזה
אז מאחר וכל הרעש או השקט המוחלט – מפריעים להבנת הדברים – החלטתי לקרוא קצת יותר, ולנסות להבין טוב יותר את המצב.

הנוסח המלא של התיקון לחוקים (בפולנית אלו תקנות) – עדיין לא עלה לאתר הסיים – הפרלמנט הפולני. אני נעזרתי בנוסחאות שפורסמו במסיבת העיתונאים של שר המשפטים, ובגרסאות מקוצרות שפורסמו על ידי המוסדות הרשמיים. ראו לדוגמא את הציוץ הזה של חשבון הטויטר של הסיים, משעה 2 לפנות בוקר ביום שישי:

https://twitter.com/KancelariaSejmu/status/956833139585900544/photo/1?ref_src=twsrc%5Etfw&ref_url=http%3A%2F%2Fniezalezna.pl%2F215247-kary-za-polskie-obozy-smierci-sejm-przyjal-nowelizacje

קודם כל צריך לשים לב לפתיחה והמסגור של החוק – הוא מסמיך את "המכון לזכרון לאומי" Instytut Pamieci Narodowej או בקיצור IPN – מכון שהוקם כדי לחשוף את פשעי המשטר כנגד האזרחים מהתקופה הקומוניסטית ומאוחר יותר צורפה לתחום המחקר והעניין שלו מלחה"ע ה-2 – לשמור על 'שמה הטוב של פולין' על ידי איסוף מידע על אמירות כאלה, והגשת מידע לתובע הכללי בפולין על מנת להעמיד את הדוברים לדין. על האמירות להיות פומביות, וכנגד העובדות – ואז מגיעה הרשימה של אותן אמירות שאסור לומר- אותן הזכרתי קודם: ייחוס אשמה ללאום או המדינה הפולנית בנוגע לפשעי השואה, או הכחשה של רצח העם הפולני על ידי מיליציות אוקראיניות.

גם את זה צריך לפרק – בכל הנוגע למעשי טבח שביצעו אוקראינים בפולנים ברור שאין נושא שקשור ל'שמה הטוב של המדינה'. אין מי שמנסה לומר שפולנים ביצעו את הרציחות האלה (שמוערכות בכמאה אלף אנשים על ידי מרבית החוקרים), יש רק כאלה שמנסים לצמצם את מספרם, או לומר שבעצם הגרמנים אחראים לזה. כאן אין הגנה על שמה הטוב של המדינה או שמו הטוב של הלאום – אלא על שמירת מעמדו כקורבן. בנוגע לפשעי מלחמת העולם השנייה – כאן כבר ניצבת בעייה אמיתית בפני פולין ובפני פולנים – ישנה בורות אדירה בנושא, ובלבול בין דברים שהתרחשו "בפולין" – כלומר באיזורים גיאוגרפית בהם גר העם הפולני ושם היו היום או אי פעם מדינות פולניות – לבין דברים "באחריות פולנית". הזיהוי שנוצר עם השנים בין "פולין" לבין "שואה" נדמה לי כגורם מרכזי לעיוות הזה (ובדיוק את הזיהוי הבעייתי הזה הבלוג מנסה לסדוק). כשיאיר לפיד כותב ש"היו מחנות מוות פולניים" – למה הוא מתכוון? שטרבלינקה (או כל מחנה השמדה אחר) נמצאת היום בשטחה של הרפובליקה הפולנית? שהמחנה נבנה על ידי פולנים? שהופעל על ידי פולנים? שפולנים היו מי שרצחו בו? הרי התשובה לכל אלה תהיה לא די מוחלט. כותב את זה מושחז ממני ונותן סקירה היסטורית יפה אך מתומצתת הבלוגר ואיש השמאל יוסי גורביץ כאן

וכל הסיפור הזה נשען על כרעי התרנגולת לפיו האמירה צריכה להיות "כנגד העובדות" – ואם מישהו יביא הוכחה שהיו נציגי ממשלה פולנית (שהייתה אז בלונדון וחלק מבעלות הברית ולחמה נגד הנאצים זמן רב יותר מכל מדינה אחרת) שלקחו חלק באירועים הקשורים להשמדת היהודים – מה אז? אם יתארו הסגרה של אנשי "צבע העם" (Armia Krajowa – המחתרת הפולנית המסונפת לממשלה הגולה) של יהודים לגרמנים – האם זה נחשב פלילי? ומי קובע מהן העובדות ההיסטוריות? האם זה בית המשפט? המכון לזכרון לאומי? האם ראוי שדיון היסטורי ייערך במסגרת המערכת הפלילית?
כך הוסיפו לחוק המטופש הזה חריגים – יוחרגו דיונים במסגרת אקדמית ואמנותית. ועכשיו מי קובע מהי אמירה אמנותית ומה לא…

במדינה מתוקנת וחופשית היה החוק הזה חוק מלא פרכות ופרצות, שספק אם ייאכף אי פעם. אך לזה מצטרף הקמפיין להכפפת מערכת החוק לדרג הפוליטי – התובע הכללי בפולין הוא היום שר המשפטים, ורפורמה בבתי המשפט תאפשר כנראה לדרג הפוליטי לשלוט בצורה חזקה במינוי שופטים. נדמה שהחוק הזה יכול להפחיד כל אדם העוסק בנושא ומסקנות מחקרו חורגות מהקונצנזוס הקורבני החמים לפרסם או לדבר בפומבי על דברים אלה – מי יתקע לו כי יקבל משפט צדק בבית המשפט וטיפול הוגן מהתביעה הכללית? מה לאדם היחיד – החוקר , העיתונאי או הפובליציסט שייאלץ להגן על עצמו כנגד המנגנון הממשלתי-משפטי מולו הוא יעמוד.

כשרואים את שני הצדדים של החוק – היותו בלתי-אכיף מחד, ועל הבעייתיות במנגנוני החקיקה והמשפט מצד שני – נדמה שברור שהמטרה של שמירת שמה הטוב של פולין לא לתושג מחוק שכזה.

אז מה כל הרעש בפולין? ומה כל הרעש בישראל?

החקיקה עצמה לא עוררה רעש אמיתי בזמן אמת, במהדורות הטלויזיה והרדיו לא דיוחחו על העניין (שעבר מאוחר בלילה – עניין די קבוע בממשלה הנוכחית), מה שעלה לכותרות היתה התגובה הישראלית. וכך גם מוסגר הדיון – לא כהתקפה על חופש הביטוי או ניסיון להשפיע על ארגונים, דעת קהל ועיתונאים – אלא כמשבר ביחסים עם ישראל. מגיני הקו הממשלתי הזדעקו מיד והזכירו שהחוק חוקק תוך התייעצות עם הממשל בישראל, ושבשנת 2016 הוצאה הודעה משותפת שמצהירה כי מטרת החוק היא הגנה על האמת ההיסטורית ואי-מתן אפשרות להתכחשות לפשעים שבוצעו כנגד יהודים כמו גם נגד פולנים על ידי הרייך השלישי (מושג שמופיע רבות בחוק ובתקשורת הפולנית כשמדברים על הנושא הזה)

צריך שוב לחזור ולומר – הבעיה שעומדת לעיני המחוקקים בפולין היא אמיתית: הזיהוי שנעשה עם השנים בין פולין לבין השואה – גורם לרבים לקשור גם את מנגנוני המדינה והלאום הפולני למערכת ההשמדה, בהתעלמות מוחלטת מהמצב ששרר בפולין תחת הכיבוש הגרמני (והסובייטי), מהיותם של הפולנים קורבנות של כיבוש ומהיותה של הממשלה הפולנית שותפה לבעלות הברית במאבק בגרמניה הנאצית. כל זה כמובן, אינו מפחית מחומרת מעשי הזוועה שבוצעו על ידי יחידים וקבוצות בני העם הפולני כנגד יהודים, לא מפחית מהצורך לספר את הסיפורים האלה כחלק מהשמדת היהודים בשואה, ובודאי לנתח אותם כחלק מהמערכה הנאצית לשיתוף פעולה של יחידים או קבוצות מבני העמים הכבושים במנגנונים ותהליכים שהונעו וכוונו על ידי השלטון הנאצי.

אך בעיה זו – אמיתי עד כמה שתהיה – לא תבוא לפתרון כנראה בחוק כזה. החוק הזה מייצר בצורה עמוקה עוד יותר את התחושה של מחנה ה"איתנו" ו"נגדנו" כלפי חוץ, ונראה כמו מכנס את השורות לקונצנזוס חמים ונעים ונטול ביקורת כלפי פנים. כמו שהעיר פעם קיסינג'ר על מדינות שלא מנהלות מדיניות חוץ אלא רק מדיניות פנים. ונדמה לי שכאן קבור הכלב.
בפולין הנושא נכנס למסגרת שנקראת "פוליטיקה של ההיסטוריה" (Polityka Historyczna), או אולי – מסגור הזכרון והנראטיב. זוהי תפיסה לפיה הפוליטיקאים מבקשים באופן מודע ומכוון לעצב ולכוון את אופי ואופן הזכרון ההיסטורי (הגדרתה של ההיסטוריונית והסוציולוגית אנה וולף-פוונסקה משנת 2007). היא רואה בזה חריגה מתפקידה של הפוליטיקה – שעיקר עיסוקה אמור להיות עיצוב ההווה והעתיד. מפלגת השלטון הנוכחית בפולין רואה בפוליטיקה של ההיסטוריה תפקיד חשוב של השלטון, הנשיא דודה אמר לאחר כניסתו לתפקיד שזה לדעתו מתפקידיו המרכזיים של הנשיא.

אבל מבט אל מקומות בהם נפוצה התבוננות כזו של תפקידה של הפוליטיקה מגלה פעמים רבות שאין בה רק "עיצוב התודעה והנראטיב הלאומי". יש בה כמובן אלמנט של מירוק המצפון או עשיית נעים לעצמנו בגב. פעמים רבות התפיסה הזו של מקומה של הפוליטיקה בא יחד עם שני דברים בעייתיים ביותר – מניעת ביקורת, והסטת הדיון מדיון מבוסס עובדות לדיון מבוסס רגשות. יש תחושה שיותר משהחוק הזה יעיל או נחוץ – הוא יוצר מצב של "אנחנו" נגד "הם" ושל הממשלה הפולנית הנוכחית כמגינת הכבוד הלאומי. שנו גם חשש גדול שבעקבות רמיסת עצמאות התביעה הכללית ומערכת השיפוט – ייעשה שימוש בחוק כזה בצורה מרחיבה מכפי הניסוח הנוכחי שלו. אני עוד לא שמעתי נציג רשמי פולני שמבהיר שאמנם אסור לדבר על פשעי הממשלה והלרום – אבל אפשר וצריך לדבר על פשעיהם של בודדים. ובמקרים כאלה – מה לעשות לדוגמה עם מקרים כמו "המשטרה הכחולה" – המשטרה המקומית הפולנית שהנאצים הפעילו בפולין – ופעמים רבות לקחה חלק פעיל וממשי במבצע ההשמדה של היהודים. האם ייחוס פשעים לארגון רחב היקף כזה – שמאנם פעל תחת חסות הכיבוש הנאצי ולא היה קשור לממשלה הפולנית הגולה אך מייצג כמות גדולה של בני הלאום הפולני – האם זה ייחוס פשעים ללאום כולו? (ותודה לדניאל סלומקה על הבהרות והרחבות חכמות בדף הפייסבוק)

בפולין כבר לא צריכים לנהל דיון לגבי מעלותיהם של בני הלאום הלאומי – אפשר כבר לומר שאם יש לך מילה רעה –אותך לבית המשפט. ואם את העובדות עצמן אי אפשר לציין, כי אז אפשר לומר שמטרת הביקורת או השיח הביקורתי אינו חשיפת האמת אלא שירות מטרות אחרות.

והרי כל זה מוכר כל כך לישראל – מדינה שמחוקקת כנגד אמירות הביקורתיות למדיניות הממשלה, שאוסרת ציון צד שני במטבע של מאורע היסטורי מקומי, ושגם אם נבקש לעזוב את שדה המוקשים של הסכסוך הישראלי-ערבי, הרי שאפילו חשיפה מלאה של עוולות שנעשו בחסות ממשלות ישראל לפני שנים רבות – עוד רחוקה מלהיראות באופק: החל מדו"חות מלאים של ועדות החקירה בנושא ילדי תימן, בלקן והמזרח ועד למכירת נשק למדינות תחת אמברגו או המבצעות פשעים כנגד האנושות.
אם בגאווה לאומית רוצים לעסוק בפולין, או בכל מקום – אני מציע לשאול: האם אתה מעדיף לחיות במדינה שאתה גאה בעבר שלה, או מדינה שאתה גאה בעתיד שלה?

פורסם בקטגוריה Culture | 5 תגובות

מסתבר שפתאום כולם נהיו מומחים ללאומנות פולנית

מצעד העצמאות (Marsz Niepodległości) צעד כבכל שנה ביום העצמאות ב 11 בנובמבר, מאורגן על ידי התנועות הלאומניות של פולין, אבל השנה עשה יותר כותרות מבדרך כלל. כתבה בוול סטריט ג'ורנל וכמה אזכורים בויינט – וכבר כמה חברים מתקשרים מודאגים. בקבוצת הפייסבוק של 'ישראלים בוורשה' כתבתי לפני המצעד שיצא לי לנכוח בו לפני כמה שנים ויצאתי בחיים – ונדמה לי שבעקבות זה כמה מפיקי תכניות בוקר זריזות באמצעי התקשורת הישראלים פנו אליי וביקשו לראיין 'ישראלי שהיה שם' על המצעד השנה.

אז אני מרגיש שצריך לכתוב – גם אם בקצרה – כמה מילים. גם אם לא קראתי הרבה על המצעד, ולא צפיתי בשעות שידור ממנו (אלא רק בכמה דקות) –נדמה לי שיש כמה מילים שחשוב שייכתבו וייאמרו.
לפני הבעת העמדה – מה היה שם?
ה 11 בנובמבר הוא יום העצמאות של פולין, שמזכיר את קבלת העצמאות ב 1918. זהו תאריך חתימת הסכמי שביתת הנשק בקרון הרכבת בקומפיין, ובתאריך זה הכריזה 'מועצת השלטון' – מועצה זמנית פולנית – על אי תלותה יותר בצבאות בעלות הברית. ההכרזה ניתנה למרשל יוזף פילסודסקי – מפקד הלגיונות הפולנים בצבאות בעלות הברית, ומאוחר יותר הכרזה זו נתפסה כעצמאותה הרשמית של פולין.
בזמן השלטון הקומוניסטי לא בתאריך זה נחגג יום העצמאות. הוא נחגג ב 22 ביולי –היום בו ב 1944 הוכרזה הקמת ממשלה פולנית קומוניסטית בלובלין (בשעה שרוב פולין עדיין הייתה תחת כיבוש נאצי, מרד ורשה יתחיל שבוע וחצי אחרי תאריך זה). שינוי תאריך יום העצמאות נחשב להיפטרות מהשלטון הקומוניסטי.
לא הרבה קורה בפולין ביום העצמאות. יש טקס רשמי בצהרים – צבאי ברובו – בכיכר פילסודסקי במרכז וורשה (ליד הגן הסאסקי וארמון הנשיאות). ודי זהו. בשנים האחרונות האירוע הגדול ביותר ביום העצמאות הוא הצעדה המדוברת – שמארגנים ארגונים לאומניים. הצעדה הראשונה התקיימה ב 2010. שני הארגונים העיקריים הפעילים בה הם ה ONR וצעירי כלל-פולין (Obóz Narodowo -Radikalny, Młodzież Wszechpolska – תרגום שם ה ONR הוא המחנה הלאומי-רדיקלי). לארגון הראשון שורשים עוד לפני מלחמת העולם השנייה והיסטוריה של גזענות ואנטישמיות (ארגון חרם על יהודים, הפגנות אלימות באוניברסיטאות והיום דברים דומים כלפי זרים ומוסלמים בפולין), הארגון השני הוקם 1989 בפוזנאן. שניהם נחשבים לארגוני ימין קיצוני, ללא נוכחות בפרלמנט, אך עם קשרים חמים למפלגת השלטון ופוליטיקאים מרכזיים בימין (שר ההגנה מצ'יירביץ' נהג לנכוח באירועים של הארגון, לדוגמה).

בשנים האחרונות מספר הצועדים היה סביב ה 30 אלף, השנה – 60 אלף, ולמצעד הצטרפו צועדים מתנועות ימין לאומניות מרחבי אירופה. זו נחשבת להפגנה הלאומנית הגדולה באירופה.

סיסמת מצעד השנה הייתה – 'אנחנו רוצים את האלוהים' (My chcemy Boga) וכיוונה לשיבה השנייה של ישו. הכרזה הרשמית של המצעד נראית כמעט כמו פארודיה על הנושא:

5a05685226723_osize250x400crop0-0527x0-0000x0-8741x0-9948q71h36f1e2

כדאי בכלל להסתכל על השפה הגרפית בדף הפייסבוק הרשמי של המצעד – https://www.facebook.com/MarszNiepodleglosci/

כבר כתבתי על המצעד בכמה מילים בשנים קודמות. נניח כאן לפני 3 שנים
ולפני ארבע שנים – מעט אחרי שעברנו להתגורר בוורשה – הלכתי למצעד כדי להבין מה קורה שם
כאדם שהיה כבר בכמה הפגנות אלימות – ראיתי שרוב הצועדים היו די שלווים ולא חיפשו צרות או לעשות בלגאן. היו כמה צועדים שקראו סיסמאות קשות כנגד יריבים פוליטיים, נגד קבוצות זרים או כאלה שהם תופסים כאויבים – החל ממוסלמים, ערבים, יהודים ושחומי עור וכלה בליברלים ופוליטיקאים בפולין המתנגדים לעמדותיהם (אויבי האומה – טוסק ופאליקוט). בשולי הצעדה היו לאורך השנים אירועי אלימות (כמו הצתת הקשת בכיכר זבאוויצ'לה או תקיפת סקוואט במרכז העיר – אירוע שבהשראתו נעשה סרט שיצא לאחרונה: Pewnego razu w Listopadzie).

עד כאן עובדות די יבשות ועכשיו לדעותיי, או לפרשנות:
קודם כל – זה נורא.
עצמאות היא דבר יפה לחגוג, פטריוטיות יכולה להיות דבר נהדר. אך המצעד הזה מכיל בתוכו כעס גדול ושנאה גדולה. פאנלים בערוצי החדשות הפולניים שצפיתי בהם אתמול שאלו את אורחיהם ופרשניהם – מה רע להם כל כך? נגד מי ומה הם? למה הם מלאים בשנאה? לצד הרבה שלטים וסיסמאות שאכן חוגגות את העצמאות, קשה להיות במצעד או לראות שידור שלו בטלוויזיה בלי להיחשף לצד הזה שלו. (אלא אם כן אתה עיתונאי בתקשורת הממלכתית הפולנית TVP שעברה טיהורים בשנתיים האחרונות. שם המצעד תואר כ"מצעד גדול של פטריוטים" וחלקו האלים די הוצנע)
לצד זה אציין שאופי השאלות של המנחים המעונבים באולפן טיפה הצביע על אי הבנה של הלכי הרוח שדי נפוצים בציבור.

שנית – אין כאן דבר חדש
המצעד הזה צועד כבר שבע שנים, האופי שלו נשאר די דומה בכל השנים, כוחו הפוליטי של הימין הקיצוני נשאר די קבוע. הפזילה של מפלגת השלטון אל התנועות האלה גם היא די ותיקה. לכל מי שכתב בעקבות המצעד הזה כי הוא שינה את מה שחשב על פולין – כנראה שעד היום די טמנת את הראש בחול

ובסוף – תמיד צריך להסתכל על הקונטקסט:
פולין היא מדינה ענייה בתוך האיחוד האירופי שבה מרבית האוכלוסייה לא נהנית מהשגשוג שהביא האיחוד לקבוצה מצומצמת באוכלוסייה. פולין היא מדינה די הומוגנית מבחינה אתנית ותרבותית. אמנם בשנים האחרונות היו קצת יותר מקרי אלימות כנגד זרים (או מקומיים שנחשדו כזרים),אך המספרים עדיין אינם מאוד משמעותיים, ומספר התקריות האלימות האנטישמיות נושק לאפס.

פולין החופשית היא מדינה צעירה – והקרב על עיצוב דמותה מתנהל כל הזמן. ואקום פוליטי וכישלון ביצירת חלופות בציון העצמאות ויציקת תוכן חיובי בו – הביאו רבים לציין את יום העצמאות כך.

המצעד של יום שבת החל בשעה 1500, רבע שעה לפני כן, טיילתי בחלקים מרכזיים של ורשה עם עגלת תינוק. ראיתי רבים נושאים דגלי פולין על שכם וצועדים כנראה להשתתף במצעד (שצעד מכיכר הצנטרום אל האצטדיון הלאומי). ראיתי זוגות צעירים שנראו נורמטיביים, ראיתי גם משפחות. גם הם ראו אותי וחלקם גם שמעו אותי מדבר בעברית אל הילד בעגלה. מיותר לציין שלא קרה לנו כלום. לא נרשמו אירועים חריגים לאורך המצעד – כן צעקות לקבוצות קטנות של מפגיני נגד, הרבה חזיזים ורעש ואמרות מלאות שנאה – אבל מעט אלימות פיזית.

לסיכום הסיכום – פולין אינה גן עדן ליברלי. יש בה תנועה עמוקה של שמרנות פוליטית, פונדמנטליזם דתי, שנאת זרים ועוד מגוון מאפיינים דומים המשחקים תפקיד בעיצוב הזהות הלאומית. לצד אלה מתרחשים דברים יפים ומעניינים – גם בזירה התרבותית, גם בזירה החינוכית ולעתים גם בזירה הפוליטית. מי שהמדינה עניינה אותו עד היום – אני מקווה שתמשיך לעניין גם מחר. מי שהיה שקוע בדעות קבועות כנראה יימצא בכל אירוע אישוש לתפיסת עולמו. לשאר האנשים נשאר לפתוח טוב עיניים ואוזניים, וגם לבבות.

איך נפתח ההמנון הפולני – Jeszcze Polska nie zginęła . עוד לא אבדה פולין.

פורסם בקטגוריה Culture, History, narratives, polish history, polish jewish history, Warsaw | עם התגים , , , , , , | 10 תגובות

חוזה קניית דירה

לפני ארבע שנים נפתח הבלוג הזה. פתחתי אותו בשיר, וקראתי לו בשם. הפוסט הראשון דיבר על המעבר המתקרב לוורשה, אחרי שדסקסנו עם חברים ומשפחה, אחרי שמצאנו דירה וסיכמנו תנאים עם בעל הבית. ארבע שנים עברו והבלוג חוזר אל חוזי נדל"ן – והפעם לא חוזה שכירות, אלא חוזה למכירת דירה. קנינו דירה בוורשה.

חוזה מכירה נעשה בנוכחות נוטריון (במקרה שלנו – נוטריונית). הצד המוכר והצד הקונה נפגשים במשרד הנוטריונית, והיא מקריאה את החוזה הכתוב במעין טקס שמחייב את הצדדים ואת בית המשפט לרישום מקרקעים לוורשה-מוקוטוב. החוזה מציין את שמי ואת העובדה שאני שולט בשפה הפולנית בעל פה ובכתב, שאם לא כן היינו נדרשים למתורגמן לעריכת החוזה. החוזה מציין את שמות בעלי הדירה מהם אנו קונים ואת שמות הוריהם. מספר הפסל (PESEL – מספר זיהוי המקביל למספר תעודת זהות או מספר ביטוח לאומי אמריקאי) בנוי משנת הלידה ומאפשר לדעת את גיליהם. שלושה נוכחים ואחד מסר ייפוי כוח.

את אחד מהמוכרים אנחנו כבר מכירים היטב. הוא זה שמראה לנו את הדירה בכל פעם. הוא ידידותי ומאיר פנים, הוא שמח להיפגש עם עלי הקטן ובכל פעם שאנחנו מדברים בטלפון הוא מוסר ל'גמד' כלשונו את ברכותיו החמות. הוא גם קנה לו מתנה קטנה שיושבת בעגלה שלו. הוא מראה לנו את הדירה ובא לפתוח אתה כשאנחנו מבקשים להראות אותה להורינו לפני הקנייה, או לבעלי מקצוע להתייעץ לגבי שיפוץ. הדירה גדולה ומרווחת, ונמצאת ממש לא רחוק מדירתנו הנוכחית. לא רצינו לעזוב את השכונה, את הפארק, את המיקום בעיר. ומצאנו דירה מן הצד השני של השגרירות הסינית. ברחוב נוביניארסקה (Nowiniarska).

רחוב נוביניארסקה רשמית אינו חלק מרובע מוראנוב, כשחוצים את רחוב בוניפראטרסקה מתחיל רובע 'העיר החדשה' שם שוכן הרחוב. מרחק של 100 מטר וכבר שכונה אחרת. וניחוח עתיק. העיר החדשה (Nowe Miasto) נקראת כך כי הוקמה מחוץ לחומות העיר העתיקה של ורשה. כמה חדשה היא העיר החדשה? ההקמה מתוארכת ל 1408, עת נסיך מאזוביה יאנוש הזקן (הראשון) העניק פריבילגיות של עיר לגילדת אומנים ליישוב על הדרך העולה מוורשה לזקרוצ'ים. בית העירייה ישב במרכזה של כיכר העיר החדשה. הכיכר עודנה קיימת, בית העירייה העתיק כבר לא יושב במרכזה, לפני חג המולד קישוטי אור יושבים במרכזה – בשנתיים האחרונות היו אלה צעצועי ילדים גדולים – קוביות, תוף צעצוע ודובי גדול שבלחיצת כפתור מספר מעשיית חג.

330px-agad_akt_sprzedac5bcy_ogrodu_poc582oc5bconego_na_terenie_nowego_miasta_warszawy_przy_ulicy_zakroczymskiej2c_1648_r-_-_pieczc499c487_z_herbem_miasta

חותם העיר החדשה ורשה מהמאה ה-16, מאוסף ארכיון החומרים העתיקים בוורשה AGAD. חותם העיר הוא העלמה וחד הקרן

בחוזה הקנייה מצוין שאנו קונים את שטח הדירה, חלק משותף בשטחים הפנויים בבניין ואת זכות השימוש במרתף שמספר דירתנו רשום עליו. בזמן הקנייה גילינו שאחת השכנות השתלטה על המחסן במרתף שהיה ריק. המוכר החביב עזר בהחלפת מפתחות ואפילו בהגשת תלונה למשטרה בנושא. השכנה לא עונה לדלת ולמכתב שנשלח אליה, בטח מבושה. המרתף עומד ריק, המנעול אליו הוחלף.

הרבעים העתיקים האלה של ורשה משכו אליהם את הקהילה היהודית שגדלה משמעותית במאות ה 18-19. ואצילים באיזור הארמונות שמדרים לעיר העתיקה שאסרו על יהודים את הישיבה באדמותיהם הובילו להתיישבות עניפה של יהודים באזורים אלה. משפחת ברכפלד לא הייתה יוצאת דופן. אבותיה של סבתא-רבתא שלי – חנה ברכפלד, גרו עד 1826 ברחוב קרולבסקה. סבא-רבא-רבא שלה נולד שם בשנת 1808. בתחילת 1826 ישנו עדיין בן דוד שנולד ברחוב, ואז נכנס לתוקף צו האוסר את ישיבת היהודים ברחוב זה ובעוד אזורים סמוכים. בסוף 1826 כבר מופיעה המשפחה בכתובת אחרת. סבא רבא של חנה – משה יוסק ברכפלד – בנו של ישראל-יצחק, חלפן כספים, גר ברחוב פרנצ'ישקנסקה (שמתחיל במנזר הפרנציסקאני) בבית שמספרו העירוני הוא 1802. יודעים זאת מהנתונים שמופיעים ברישום חתונתו עם איידלה לוין בשנת 1826 – איידלה היא אחותו של 'הצדיק מאלכסנדר', חנוך העניך לוין, שהוא חלק משושלת האדמו"רים בחסידות גור, על שמו ייקרא לימים אחד מבני בני בניו – שיהיה למשורר ומחזאי עברי חשוב .

Brachfeld Moszek Josek Ejdla Lewin marriage 1826-19 Warsaw

מימין – רישום החתונה של איידלה לוין ומשה יוסק ברכפלד בספר נישואי יהודים בוורשה שנת 1826- סריקה של הארכין העירוני בוורשה

איידלה ברכפלד-לוין קבורה בשורה השנייה ליד השדרה הראשית בבית העלמין היהודי אוקופובה בעיר. זה הקבר המשפחתי שלנו שהכי קל למצוא, וייחסוה המשפחתי – גם שם בעלה וגם שם אחיה – מופיעים על המצבה משנת 1877. היא גרה ניתן להניח יחד עם בעלה משה בבית מספר 1802. שם בודאי גם נולד ישראל ברכפלד בשנת 1832: סבא של אמא של סבא שלי. התבוננות ברישומים עירוניים מלמדת שבית מספר 1802 נמצא בפינת רחוב פרנצ'ישקנסקה ורחוב נוביניארסקה. 30 מטרים מדירתנו החדשה, במקום בו היום עומדת גינה ירוקה קטנה וקיוסק לממכר עיתונים וסיגריות. שטח מצפון לדירתנו אליו פונה חלון אחד – שמיועד לחדר הילדים.

אם הולכים ברחוב נוביניארסקה דרומה מגיעים לרחוב שווינטוירסקה – הרחוב בו אנחנו גרים היום. בצדו הדרומי שוכן מבנה חדש וירוק שהמוסד שיושב בו חוגג עתה יום הולדת 100 – בית המשפט העליון הפולני. בשבוע בו נחתם החוזה הסופי לרכישת הדירה היה מוסד בית המשפט העליון במרכזה של דרמה גדולה. מפלגת השלטון ניסתה להעביר רפורמה שנוגעת לכהונת שופטים והליכי המינוי שלהם. באצטלה של מערכת משפטית מסואבת הקשורה לגווארדיה ישנה (ולשלטון הקומוניסטי) ביקשה מפלגת השלטון לבטל למעשה את עצמאות המערכת השיפוטית ולהכפיף אותה למערכת הפוליטית. שר המשפטים ז'יוברו ניסח חוקים שיאפשרו לו לפטר את כלל השופטים במדינה – כולל השופטים העליונים, להחליט מי מהם ישוב לכהונה, ולמנות בעצמו (עם המלצה של המשרד אך מילה סופית של השר) שופטים חדשים לכל העמדות שיתפנו. הרפורמה זכתה להתנגדות עצומה ולביקורת ממוסדות רשמיים של האיחוד האירופי שהבהירו שלמימושה – שמשמעותה ביטול הפרדת רשויות והפיכתה של פולין לדמוקרטיה פגומה – יהיו השלכות במעמד החברות באיחוד האירופי.

אזרחי פולין הזדעזעו גם הם (בחלקם) ויצאו לרחובות. משך שבוע מדי ערב היו הפגנות מתחת לבניין הפרלמנט, מול בית הנשיא או ברחבת בית המשפט העליון הקרוב אלינו, בהשתתפות עד 100 אלף איש, שקראו לביטול הרפורמה וביקשו מהנשיא (איש מפלגת השלטון אנדז'יי דודה) להטיל וטו על היוזמה. בסופו של דבר הטיל דודה וטו על שניים משלושת החוקים ברפורמה – מה שביטל לפי שעה את מימושה, אך עדיין מטיל צל כבד על כוונות הממשל הנוכחי ועתידה של פולין תחתיו. באווירה פוליטית קשה זו רכשנו דירה, תוהים על יציבותה של הקרקע עליה היא עומדת.

הכיכר שמול בית המשפט העליון ידעה לאחרונה אירועים מרגשים נוספים מעבר להפגנות. היא הכיכר שמול ארמון קרשינסקי, שמאחוריו פארק קרשינסקי שלנו. בכיכר יושבת האנדרטה המרכזית למרד ורשה, המרד שפרץ ב 1 לאוגוסט 1944 ושבתאריך זה נערך בכיכר טקס האזכרה הרשמי ללוחמייו לכ 160,000 קורבנותיו. בדיוק מתחת לאנדרטה זו בחר גם נשיא ארה"ב הנוכחי דונאלד טראמפ לשאת את נאומו הפומבי בביקור קצר בפולין לפני חודש וחצי. רבים ראו בזה ניסיון להציג חזית אחידה יחד עם השמרנים הפולנים שהמרד הוא מרכיב חשוב בגאווה הלאומית שלהם. כשאני מדריך מבקרים בעיר – ויושבים מתחת לאנדרטה ומדברים על המרד הלאומי הפולני, מוראותיו ואירועיו – אני מזכיר גם שיר שנכתב על המתרחש בכיכר זו בזמן מרד אחר – המרד בגטו ורשה באביב 1943. צ'סלב מילוש – המשורר חתן פרס הנובל, פולני קתולי, ביקר את אדישותם של תושבי העיר הפולנים המבלים שבת אביבית חמימה בקרוסלה בכיכר כשמעבר חומות הגטו בוער. הוא השווה זאת לאדישותם של הרומאים בקמפו די פיורי בעת העלאתו של ג'יורדנו ברונו על המוקד. לשיר קרא 'קמפו די פיורי'.

חומת הגטו היהודי בזמן מלחמת העולם השנייה עברה שם ברחוב שווינטוירסקה. מדרום לו – הצד הארי: כיכר קרשינסקי, הארמון, הפארק. צידו הצפוני של הרחוב על מספריו הזוגיים היה בתוך הגטו. בתוכו היה גם רחוב נוביניארסקה. ברחוב עמדו בנייני דירות בני 3-4 קומות שנבנו ברובם באמצע המאה ה 19 על ידי יהודים, שהמפורסם בהם היה נחמן ברונר, שבית הדירות שלו עמד בפינה הדרום מזרחית של צומת הרחובות פרנצ'ישקנסקה – נוביניארסקה.

necdgx

בית הדירות של נחמן ברונר – הפסאדה מכיוון כיכר קרשינסקי – תמונה מ 1939 –

אחרי חורבן האזור בזמן המרד בגטו, בנתה הממשלה הקומוניסטית בשנות השישים בלוק 'מיניסטריאלי' – בניין באיכות בנייה גבוהה, קירות עבים ומבודדים, חדרים גדולים יחסית לסטנדרט הקומוניסטי וחדר קטן בכניסה – שנדמה לי שיועד לעובדת משק בית. לנו הוא יהיה חדר אורחים. אנחנו כאן.

 בינתיים

הקיץ פולין הייתה יעד התיירות הפופולרי ביותר עבור ישראלים. מכר אמר לי שבחודשי הקיץ נרשמו כ 90,000 טיסות מישראל לפולין של תושבי ישראל. איני עומד מאחורי הנתונים וגם לא בדקתי אותם, אבל מדד העברית בפינותיה של ורשה מאשר את הממצא. היחס של ישראלים לפולין משתנה, ואני מקווה של 31,000 הכניסות לבלוג הייתי השפעה קטנה כלשהי.

מה שמביא אותי למחשבה הבאה – אולי צריך לשנות מעט פורמט, להגיע לקהל אחר – לכתוב ספר? לכתוב באנגלית? אשמח אם למישהו יש רעיונות והצעות

פורסם בקטגוריה Culture, polish history, polish jewish history, Polish Jewish Life, Warsaw | עם התגים , , , , | 5 תגובות