השכן מהמרפסת

בערב אחד פנוי – ראיתי שבשירות הסטרימינג HBO מופיע סרט דוקומנטרי פולני בשם ,סרט מרפסת' ששמעתי עליו גם מפסטיבלים בפולין וגם מכך שהוצג בפסטיבל 'דוקאביב' האחרון. תרגום מילולי יותר של השם בפולנית – Film Balkonowy היה מביא אותנו לשם 'סרט מרפסתי'. את היוצר הכרתי – הוא הבמאי הפולני-יהודי פאוול לוז'ינסקי (Łożiński), ששני סרטים ידועים שלו מהעבר (אולי הידועים ביותר שלו) עוסקים בנקודת מבט יהודית – סרטו 'אב ובן' מ 2013 מספר את סיפור נסיעתו יחד עם אביו, בוואן, מפולין עד לצרפת ומגולל את סיפור הישרדותו של האב במלחמה ואת הסיפור המשפחתי הנובע ממנו. הסרט השני, סרטו הדוקומנטרי הארוך הראשון של הבמאי- נעשה בשנות ה 90: 'מקום לידה' (Miejsce Urodzenia) מלווה את הסופר הפולני-יהודי הנריק גרינברג למקום בו גדל ועבר את המלחמה – ובו נרצחו אביו ואחיו. גרינברג הוא דמות ציבורית במידת מה – הוא סופר בפולנית שהמשיך לכתוב פולנית גם אחרי שעזב לארה"ב אחרי המלחמה. הסרט זכור במיוחד בתיאור שלו את אי היכולת של התושבים במקום להתמודד עם הביקור שלו שם, ואני מכיר מורים ומרצים שנוהגים להראות את הסרט כפתיחה לקורס סמסטריאלי כדי שתלמידים יראו את נקודת המבט היהודית לנושאים הרגישים האלה.

הסרטים שציינתי הם סרט מינוריים. צוות דוקומנטרי מינימלי מסתובב עם אדם אחד ברחובות קטנים של עיירה, או צלם אחד שמניח מצלמה ומשוחח עם מושא הצילום שלו. גם הסרט הזה מאוד מינימליסטי: הוא מתחיל בשוט שמצלמת מצלמה המיטלטלת כשהיא מוצבת על גבי חצובה במרפסת וורשאית. ומאז המצלמה לא עוזבת את החצובה. כולו מצולם מהמרפסת – ומתעד שיחות של היוצר עם עוברים ושבים. היוצר עצמו לא נראה או מצולם בו. חלק מן העוברים מתחת למרפסת חושפים בפני המצלמה חלקים רגישים בחייהם האישיים – בגידה, פרידה, סודות. חלק מהאנשים מתמסרים לאדם זר איתו אפשר להיות חשוף בצורה שלעתים בטוחה יותר מאשר עם מישהו קרוב. אבל לסרט נכנסת גם אינטימיות – מול המצלמה עוברת אחת מבנותיו של היוצר, ובת הזוג שלו, והדמות שנדמה שמופיעה את הזמן הרב ביותר על המסך היא עובדת התחזוקה הוותיקה של הבניין – שדואגת לפנות את השלג בחורף ולגרוף את העצים בסתיו. גם זה אינטימי.

על 'מקום לידה' שלו – אמר בעבר לוז'ינסקי – כי גיבור הסרט הוא הפער שבין מה שאומרות הדמויות להבנת המציאות של הצופה – כאשר דמויות אומרות דברים שנראה שהן לא מאמינות בהן, או שלחלוטין לא הגיוניים שקרו. לוז'ינסקי סיפר שצופים יהודים תהו לגבי אי-ניסיונו לעמת את הדוברים עם הפערים האלה, והוא ענה כי אמפתיה היא נקודת המוצא שלו כיוצר. גם בסרט הזה האמפתיה לבני שיחו, והרצון להקשיב להם – מוביל את היצירה. גם אם חייו הפרטיים של לוז'ינסקי נכנסו לשיחות שערך מהמרפסת – הרי שרובם נפלו בעריכה. הצופה מקבל הצצה קטנה ולא מספקת לחייו הפרטיים של היוצר – יחסיו עם בנותיו מקבלים חלון קטנטן ומסקרן, ובת זוגו מוצגת כשהיא עוקצת אותו, ולוז'ינסקי זורק לאוויר שגם הוא עבר לאחרונה גירושין (הבת הזוג שבסרט? ממישהי אחרת?).

מי שיחפש את הצד היהודי בסרט יצא וחצי תאוותו בידו. מצד אחד – הוא קיים: אחת מבנות השיחה שעוברת מתחת למרפסת עוברת במצב רוח מרומם – ורוצה לחלוק עם היוצר שיר. השיר שיוצא מבין שפתיה הוא 'עושה שלום במרומיו' (שקרדיט לנורית הירש על הלחן מוענק בכתוביות). בסרט לא מופיעה תגובה מכירה של השיר (שאני מניח שלוז'ינסקי – שמגיע לעתים ל JCC והוא מעורב מעט בקהילה היהודית הקטנה של ורשה – מכיר). כשלוז'ינסקי מדבר עם עוברת אורח שממוללת בידה מחרוזת תפילה נוצרית (Różaniec – Rosary) המנסה לשכנע אותו בסגולותיה של המחרוזת – לוז'ינסקי עונה שהוא 'אתאיסט' ושלא הוטבל כי גם הוריו היו 'אתאיסטים'. באוזן פולנית זו שריקה במשרוקית כלבים – שמסמנת ומזהה יהודים.

זה סרט מאוד מקומי, כמעט שכונתי, וורשאים יזהו בו די בקלות את Saska Kępa, באזכור של הפארק הסמוך, הנהר, שמות הרחובות.יש שם חברויות שנרקמות בפגישה בטיול עם הכלבים. משתתפים בסרט שכנים מכל הגוונים: ילדים, זקנים, גם חלקים רחוקים יותר מהחברה הבורגנית של סאסקה קמפה מופיעים – כומר, נזירה, לאומנים במצעד הדגלים של יום העצמאות, מהגר עבודה דובר רוסית (מבלארוס, כך נדמה לי). מדברים על מוות, על כישלון, על בדידות. הקורונה לא מופיעה או מוזכרת בסרט – אבל היא נוכחת. התקשורת מהמרפסת היא סממן מובהק של התקופה, והיכולת לייצר אינטימיות מתוך המרחק המובנה שבתקשורת הזו – נדמה כמו תרופה למצב, או אופטימיות מובנית.

בימים שסביב הצפייה בסרט קראתי כמה פרקים בספרו של יוסי קליין הלוי – 'מכתבים לשכן פלסטיני'. אלו שתי יצירות שלכאורה חולקות ז'אנר ומתודה – שיחה עם השכן; אבל שונות לחלוטין – בנקודת המוצא שלהן, במינון שבין האישי לקולקטיבי, וביצירת שיחה אמיתית או מדומיינת. השכן של קליין-הלוי אינו אינטימי, והסופר לא מקשיב לו – אלא מדבר אליו. כששאלתי צעיר ערבי משכיל שקרא את הספר – אמר שהפסיק לקרוא אחרי כמה פרקים – כי הספר לא באמת פונה אליו, אלא רק מסביר לו למה הוא – השכן הפלסטיני – צריך להבין את הכותב הישראלי. קליין בעצם לא מקשיב מהמרפסת – אלא מדבר ממנה. את הספר קראתי לפני סמינר בן שבוע בישראל (במסגרתו פגשתי את הצעיר הערבי המשכיל, ואת קליין-הלוי). וכשנגמר הסמינר נבדקתי לקורונה ויצאתי חיובי. אני כותב את השורות האלה בחדר מלון, בבידוד, בירושלים. עיר ילדותי ונעוריי. אין כאן מרפסת, אבל החלון של החדר בקומה הרביעית פונה לרחוב שמאי ולתחילתו של מדרחוב רחוב סלומון של נחלת שבעה במרכז העיר. החלון פתוח כל הזמן – כי האוויר נעים, ומוכר. אני לא מדבר עם אף אחד מהחלון, ולא באמת מקשיב. קצת שומע קולות. יש קצת מוזיקה, ובבוקר שומעים קולות של מסחר, מוזיקה רועשת ממרכול קטן, או שיחה בין הורה לילד שמסתובבים ברחוב. בעוד יום ייגמר הבידוד, אני ארד למטה להתאוורר ברחוב, אבלה כמה ימים למטה – בישראל של מטה, ואעלה על מטוס חזרה לוורשה. בבית בוורשה יש מרפסת.

ביום בו הייתה הטיסה שלנו מוורשה לארץ היה חם, ואת היום העברנו במידה רבה עם דלת המרפסת פתוחה לרווחה. לא היינו בטוחים שסגרנו אותה כמו שצריך לפני הנסיעה. התקשרנו לשכן מהכניסה ליד בבקשה שיציץ לבדוק מבחוץ, ולשכנים שממול השארנו הודעה – שייכנסו עם המפתח שברשותם לבדוק. דלת המרפסת סגורה, הם הבטיחו. נתראה בקרוב.

רכוש ופיצויים – מה שמעתי מהכתבות

ושוב אתכם

כמו עונות השנה חוזר לו הסקנדל התורן, ועוד פעם קוראים לו 'החוק הפולני' – ועוד פעם הוא מדגים את חוסר היכולת לנהל שיח הקשור למקום הזה ולמתרחש בו, למעט שיח זהויות.

אז בסיבוב הזה נקראתי קצת לדגל כדי לדבר, להסביר ולומר את דעתי – לפני כחודש ב'כאן תרבות' אצל גואל פינטו (כאן מדקה 23:55), ואז לפני כמה ימים ב'כאן מורשת' אצל מנדי וביתאן. ושם – בתכנית שבדרך כלל יש בה הקשבה ושיחה – נתקלתי בכזו חומה, שהייתי מוכרח לבטא דברים בצורה מלאה יותר.

לפני כמה ימים יצרה איתי קשר אנטוניה ימין – גם היא אשת חדשות של 'כאן' – אבל אחרי שלא יצא לי להיפגש איתה במסגרת הכתבה שהכינה – וביתר שאת אחרי שראיתי את הכתבה – יש להעלות את הדברים על הכתב.

אנטוניה ימין ל'כאן 11' – צפיה אפשרית רק מישראל

ימין – עיתונאית מעמיקה וחרוצה – הציגה כתבה שיש בה חוסר קשר מעניין שבין דברי הנוכחים לבין המסגור.  קונסטני גברט אומר לה שם שהחוק דווקא די בסדר, והוא נועד לסדר פסיקות בית משפט אדמיניסטרטיבי לענייני רכוש – כלומר החוק לא קשור לשואה, והוא דווקא סביר (וזה מגיע מאינטלקטואל ליברל ומבקר חריף של הממשלה הנוכחית, ויהודי דתי שומר מצוות), ניצולי השואה המובאים בכתבה מראים את הבתים בהם גדלו בפולין (כדאי לציין – זה לא אומר שהמשפחה הייתה בעלת הבית והבניין) – ומספרים על מפגש עם הדיירים המקומיים בהם הם הרגיעו אותם שאין להם כוונה 'לחזור' לשם ולגרש את הדיירים הנוכחיים. אז הצד שלכאורה נפגע מהחוק – לא נראה כל כך פגוע. מי שנראה פגוע הוא הפוליטיקאים – משני הצדדים. ואלה קובעים את המסגור – זכרון השואה, גזל, "אנחנו לא נרשה" לפגיעה כזו.והפגיעה שמתוארת בכתבה דווקא אינה מהחוק עצמו – אלא מהגבהת הלבות שתגובות אליו.

אז כדי להגיע לשם – נלך קצת יותר לאט.

על מה החוק?

החוק מסדר על החלטות בית משפט אדמיניסטרטיבי בענייני החזרת רכוש לידיים פרטיות (מה נקרא בפולנית – רה-פריווטיזציה). אחרי שהשלטון הקומוניסטי הלאים רכוש רב (בעיקר בוורשה אבל לא רק) – ומאז שנות השבעים נפתחו אפשרויות להחזרת הרכוש לבעליו המקוריים (או יורשי הבעלים). התהליך תפס תאוצה בשנות ה 90 לאחר נפילת השלטון הקומוניסטי. מאז עברו מעל 30 שנה, ועדיין – ישנו רכוש רב בפולין ללא בעלים מוסדר. הרכוש הזה נטוש – אם בניין עומד עליו – מצבו הולך ומידרדר (אם אין בעלים אין מי שישקיע בשיפות ותחזוק). אם בניין לא עומד עליו – אי אפשר לעשות בו כלום, כולל אפילו חפירה לחיפוש מסמכים היסטוריים (מקרה בו אני מעורב בעיירה וייליצ'קה ליד קרקוב). בקיצור – רכוש ללא בעלים הוא בעיה שצריך לפתור. רצוי למכור אותו לקבלנים ומשקיעים שיעשו איתו משהו. לפעמים כדאי תוך שימור הבניין הישן שעומד עליו (כמו במקרה הבניין בוואליצוב 14 בוורשה), לפעמים גם בלי זה. והחוק הזה נועד להסדיר את זה: הוא אומר שתהליכים כאלה לא יכולים להמשך לנצח, ואם עברו 30 שנה מאז החלטת בית המשפט – אין לערער עליה. במי זה יכול לפגוע? במי שערער על ההחלטה והערעור מתמשך בלי סוף. כמה כאלה יש? לא הרבה.

החוק כמובן אינו מזכיר את המילה 'יהודים'. הוא נוגע לרכוש ותקף לכל מי שהוא בעלים או יורש של בעלות על רכוש. מאחר ואיני מומחה לתחום דיברתי עם שני מכרים שעוסקים בנושא, הם סיפרו שאין שום תביעה שהם עוסקים בה שתושפע מהחוק, ושקשה לדעת כמה בכלל תביעות כאלה מתנהלות, שניהם העריכו כי החוק הזה ייפגע יותר בפולנית קתולים המבקשים להחזיר רכוש מאשר ביהודים.

ושוב – אני לא מכיר יהודים רבים שחיים מחוץ לפולין שמבקשים להחזיר לעצמם את הבניין שהיה בבעלות המשפחה. זה בא עם צורך לנהל דיירים בדמי מפתח, לשלם מיסי נדל"ן, לדאוג לשיפוץ הבניין – הצנרת, החשמל, חיבור לאינטרנט – הסדרת המצב מול הרשויות. זה מספיק כאב ראש למי שגר במקום ודובר את השפה – זו מכה שלא כתובה בתורה למי שלא.

וזה מגיע לנושא השני והמשלים – פיצויים. החוק הזה לא עוסק כלל בפיצויים על רכוש – אלא רק על החזרת הבעלות עליו.

פעמים רבות – שוב, בעיקר בוורשה – אין בכלל רכוש שאפשר להחזיר לרשות הבעלים או יורשיו: כי הבניין נהרס, כי החלקה עברה פרצלציה והיא אינה יחידה שלמה הניתנת להעברת בעלות. ואז נשארת דרך הפיצויים. החוק הזה לא עוסק בכך כלל וכלל והם עוברים דרך בית משפט אזרחי, ולא בית המשפט האדמיניסטרטיבי שאליו קשור החוק. הדרך לפיצויים על בעלות על רכוש אינה פשוטה: היא פתחה רק בפני מי שאחרי המלחמה סודר עניין רישום היורשים והעברת הזכות החוקית (כי בפולין אם תוך 30 שנה מרגע הפטירה לא ביצע בית משפט הכרזת יורשים – היורשת היא אוטומטית קופת המדינה). כלומר – נניח שבא עכשיו מישהו שגילה שלסבא-רבא היה רכוש רב בפולין והוא נספה בשואה. אם הסבא לא ניגש לבית משפט פולני עד נניח שנת 1972, ובית המשפט הכיר בו כיורש – אין היום על מה לדבר. בעיה שנייה – אגרות בית משפט גבוהות ומסים גבוהים, שהופכות את התהליך שווה רק במקרה של נכס יקר ערך במיוחד.

גם מי שמילא את שני התנאים האלה לעתים עובר דרך חתחתים בבית המשפט בפולין. שמעתי על מקרים בו בית משפט אחד הכיר בבעלות על רכוש, אך בית משפט מחוזי סירב לאשר חוזים חדשים שנחתמו עם הדיירים בנכס. ומעל כל אלה פעלה בוורשה 'ועדת לבדיקת החזרות הרכוש' ששימשה כנשק פוליטי של מפלגות הימין כדי לטעון שכל פעולה שנעשתה על ידי קודמיהם נגועה בשחיתות. הוועדה הזו ידועה בביטול של קרוב ל 100% מהמקרים שמגיעים לפתחה, כאשר בחלקם מדובר במקרים שאני מכיר אישית ללא כל מעורבות של גוף או איש פוליטי.

בקיצור – פיצויים על רכוש בפולין והחזרתו אינם עובדים כרגע כמו שצריך, רחוק מכך. אבל – לפחות לדעתי – להחזיק את העיר כבת ערובה אינו הפתרון הנכון. בשיחה עם אלי ביתאן ב'כאן מורשת' הוא מתישהו העלה את הטענה של 'למה ככה פתאום? שיגידו שמעכשיו יש 15 שנה לבירורים ואז יפסיקו'. זו טענה של מי שהצטרף לשיחה אתמול – שכן הנושא הזה עולה על סדר היום לפחות 10 שנים, והאפשרות קיימת במדינה חופשית לפחות כ 30 שנים. אבל לפחות הטענה הזו מקבלת את ההיגיון של החוק – שצריך לעשות משהו, ושיש שעון עצר שמתקתק, ומתישהו יש תאריך שאחריו כבר אי אפשר לשמור את הרכוש במצב זומבי.

בניין ברח' ואליצוב 14, ורשה. לשעבר הגטו – מצבו הידרדר ומשנות ה 90 הוא נטוש. הבניין נכנס לאחרונה לרשימת השימור המחוזית, ראו עוד כאן (מקור: ויקיפדיה)

וזו בדיוק הבעיה עם התגובה הישראלית, בעיניי. אחרי שמצליחים לנשום עמוק ולעבור את ההרצאה על 'לא ניתן', 'זכרון השואה', גזל מהבעלים – ונשאלת השאלה – מה אתם רוצים שיקרה? עולות שתי אפשרויות-

האחת – השארת הרכוש במצב זומבי. זה ככל הנראה מה שישראלים רבים רוצים שפולין תהיה – אנדרטה לאיך שאנחנו חושבים שאמור להיראות שם. משלחות נוסעות לבקר ב'גטו ורשה' – אבל בוורשה אין גטו. יש חלק בעיר, שבו גרים אנשים, שבו בעבר שכן הגטו. גם אושוויץ כבר אינו מחנה – אלא מוזיאון שמנציח ומספר את סיפורו של המחנה הנורא ההוא. אבל לרבים מהמבקרים אין זה משנה. ולא מדובר בסמנטיקה – הביקור בפולין נועד לשחזר ולחקות את חווית המלחמה, הגטו, ההשמדה. וזו בעיניי בעיה – לא רק כי הדבר אינו אפשרי – אלא כי הוא מוחק את החיים. הוא מוחק את חיי האנשים והקהילות שלפני (ואחרי) השואה. והוא מוחק כ 40 מיליון בני אדם שגרים במקום הזה. אבל על זה כבר כתבתי רבות.

האפשרות השנייה עליה מדברים גורמים שנשאלים – מה אתם רוצים – היא פיצוי לארגונים יהודיים. נחדד – פיצוי שארגונים יהודיים שפועלים מחות לפולין יקבלו על רכוש של אנשים פרטיים, ברובם כנראה יהודים-פולנים. וזו נקודה מוזרה – הרי הארגונים האלו לא רשומים בצוואה של אותם בעלי רכוש, והטענה שהם מייצגים טוב יותר את האינטרסים או הרצונות של בעלי הרכוש היא מוגבלת, ולפחות לא מובנת מאליה. לעתים גם נדמה שהארגונים האלה טוענים את זה כי זה כרגע הצידוק לקיומם (אחרי 70 ומשהו שנה שבהם היה למי לסייע – עכשיו כבר לא נשאר למי). אבל גם אם מקבלים את הטענה הזו – בעיניי צריך להפריד בין שני הדברים: הרכוש ופיצויים כספיים.

עיר היא גורם חי, היא שייכת לתושביה, מבקריה, בעלי החיים שבה. היא לא כספת בבנק, אלא שטח שבו חולקים אנשים רבים את חייהם. החזקת הרכוש במצב זומבי ללא בעלים היא פצע פתוח בעיר הזו. ילדי תל אביב של פעם (או צפוי הסרט קזבלן) זוכרים את 'השטח הגדול' של יפו, אני זוכר כירושלמי את השינוי האדיר שקרה בממילא בין שנת 1990 ל 2000. כל מקום כזה הוא פצע של העיר: במקום להיות מוקד מגורים וחיים הוא הופך פעמים רבות למוקד הזנחה, זבל, עזובה ולעתים פשע. הפצעים הלאה צריכים להגליד, וזיכרון השואה לא ייפגע מהגלדתם.

בנוגע לפיצויים מעלים בפולין טענה שנשמעת בערך כך: פיצויים זה דבר חשוב – אבל מי שצריך לפצות זה מי שגרם את הנזק – כלומר גרמניה. ובטענה הזו יש משהו כשמדובר על פגיעה בגוף ובנפש, אבל היא מתעלמת מנקודה חשובה: גם אם את הנזק גרמה גרמניה, הרכוש שנשאר – הגיע לידיים פולניות: לאזרחים פולניים ולעתים קרובות לקופת המדינה ורשויות מקומיות. פיצויים מגרמניה מוסדרים ברמת רנטות אישיות, כספי שילומים למדינת ישראל ולארגונים יהודיים. על קרקע פרטית שעברה לרשות המדינה ושממכירתה התקבלו לקופתה כספים – ראוי לפצות, לפחות חלקית, את יורשי הבעלים. ישנם דיבורים באוויר על הקמת קרן פיצויים כזו – היא תצטרך להיות כזו שתעקוף את המגבלות הבירוקרטיות (נניח של 30 שנה להכרה ביורשים, או חצי שנה של ערעור על החלטת ההלאמה של 'צו ביירות' (Dekret Bieruta) בוורשה). כרגע זה כאמור – באוויר.

בשיחה עם אבא שלי, הוא העלה את הטענה שאם לצד החוק שעבר שחוסם את האפשרות להחזרת רכוש, היה עובר חוק שמסדיר מנגנון פיצויים הולם וסביר – לא הייתה קמה הצעקה. אני בספק אם זה נכון, אבל לעולם לא נדע. לי נדמה שהרגישות באוזניים יהודיות/ישראליות למילים 'רכוש' ו'פולין' היא גבוהה כל כך – שכל צעד בשדה המוקשים הזה גורר פיצוץ. דווקא בשל כך כדאי להקשיה למה שאומרים האנשים בכתבה של אנטוניה ימין – בלי המסגור הפוליטי.

בלוג רפואי – או איך גם בהתאוששות מניתוח אפשר ללמוד על יהדות ורשה

רצה הגורל ונזקקתי לטיפול רפואי. לא בדיקה אצל רופא, תרופה או שתיים – אלא ניתוח. קטן. לא בעייתי, לא מסובך, לא מדאיג במיוחד, אבל כזה שמצריך פגישה עם מערכת הבריאות המקומית ברמה שעדיין לא הייתה לי בכמעט שמונה שנים בפולין. מערכת הבריאות כאן אינה ידועה ביעילותה ומהירותה – מקומות עבודה רבים מציעים ביטוח בריאות פרטי המאפשר קביעת תור לרופאים מומחים תוך ימים בזמן שבמערכת הציבורית אפשר להמתין חודשים רבים – וכך שפגישה איתה לא הייתה משהו שחיכיתי לו במיוחד.

בדקתי עוד אפשרויות – לעבור את הניתוח בישראל, מערכת הבריאות הפרטית, הניתוח בישראל היה אפשרי אך יצר בעיות מבחינת החלמה ונסיעה של כל המשפחה, במערכת הפרטית הציעו לנתח תוך חודשיים בסכום שיכולנו לעמוד בו. במערכת הציבורית הפרוצדורה היא כזו: התקשרתי למרפאה בה אני רשום, וקבעתי תור אצל רופאת המשפחה ליעוץ טלפוני – היה צריך לחכות שבוע. בשיחת היעוץ רופאת המשפחה אמרה (מה שאמר לי כבר רופא פרטי שאיתו התייעצתי בתחילת התהליך) שעלי לקבוע תור לכירורג: היא המליצה לי על 3 בתי חולים לא גדולים בהם יש מחלקה כירורגית טובה – ורשמה לי הפניה שמתעדכנת באתר האינטרנט של שירות הבריאות הלאומי. עם ההפניה הזו היה עליי להתקשר לבתי החולים כדי לקבוע שם תור לפגישת ייעוץ אצל כירורג: התקשרתי לשני בתי חולים (שכן ממתינים כ 30 דק' על הקו למענה ממרכז השירות) – וזה שבו היה הזמן הקצר יותר לפגישת היעוץ היה בית החולים של רובע וולה – שפיטל וולסקי (Szpital Wolski), או כמו שהרופאה קראה לו – בית החולים ב[רחוב] קאספשאקה. קבעתי את הפגישה לזמן שהוצא לי – בדיוק חודש מהיום בו התקשרתי – וחייכתי לעצמי: בית החולים יושב במתחם בית החולים היהודי לשעבר של ורשה.

בית החולים היהודי, שהיה ידוע כ'בית החולים ב[רובע] צ'יסטה' הוקם בשנת 1902. כבר בשנת 1887 כתב הרופא הוורשאי זיגמונט קראמשטיק כי יש לבנות בית חולים מתקדם במקום זה היהודי הישן שליד כיכר מורנובסקי – הצטרפו אליו בוועדה המתכננת מגדולי הפילנתרופים של ורשה היהודית בתקופה זו – לודוויק נתנזון ומיכ[א]ל ברגסון. הבניין נבנה במה שהיה אז פאתיה המערביים של העיר – בסמוך למסילת הרכבת ולתחנה המערבית. הבנייה ישבה על שטח אדמה גדול וכללה רשת מבנים מורכבת היושבת בין גנים ועצים. המגיע לבית החולים היה מגיע מרחוב דבורקובה (היום קאספשאקה) ועובר בשטח צר את מבני האדמיניסטרציה, מגורי הצוות, המטבח, האורוות וחדרי החיטוי. שם נפתח שטח בית החולים לרוחב ונבנו 8 מבנים – פביליונים – לרפואה. חולים ראשונים התקבלו באביב 1902, חנוכת בית החולים תוכננה למאי – ליום ל"ג בעומר (עת נחנך עוד מוסד יהודי ווורשאי שעומד על כנו – בית הכנסת נוזי'ק) אך החנוכה הרשמית התרחשה ב 22 ליוני. מנהל בית החולים הראשון היה הד"ר קראמשטיק ובמודעה בעיתון הצפירה מיום ה 23 ליוני מזכירים את כלל הנואמים ואת חנוכת הבניין. בספטמבר אותה שנה יצויין כי הד"ר קראמשטיק יעבור לגור בבית מגורי הצוות.

• 

• 

• 

היעוץ הכירורגי התבצע בפביליון מספר 1 – לקבלת החולים. במפה הישנה הוא מצוין כבית האדמיניסטרציה. לפני היה צריך להירשם בדלפקי קבלת הקהל. ליד הדלפקים תלוי לוח אזכרה לזכר 200 חולים ואנשי צוות שנהרגו ב'בית החולים של רוח הקודש' (Szpital Św. Ducha) בבניין הישן ברחוב אלקטורלנה, שנהרס בהפצצות הגרמנים את ורשה בפתיחת המלחמה ב 1939. הלוח אינו מספר מה קרה לבית החולים שישב בבניין הזה בזמן שבית החולים באלקטורלנה נהרס. בשנת 1940 עבר בית החולים היהודי אל בניינים שונים בתוך גבולות הגטו, ואל הבניינים שהתפנו עבר בית החולים של רוח הקודש.

דלפקי הקבלה – פביליון מס' 1

פגישת היעוץ הכירורגי התרחשה בחדר מספר 13 בפביליון מס' 1. מעל הדלת תלוי צלב. בפגישה אמר לי המנתח כי בגדול יש תורים פנויים לאפריל בשנה הבאה, אבל בעקבות ביטול של מטופל – התפנה תור בעוד 8 ימים. שמח על מזלי הטוב, יצאתי מהחדר עם ערימת דפים והוראות: עלי לבצע בדיקת דם, רנטגן לבית החזה בפביליון מס' 7, לקבוע פגישה עם הרופא המרדים, בדיקה לקורונה יום לפני הניתוח – ולהתיצב ביום הניתוח במחלקה הכירורגית בפביליון מספר 8. הובהר לי כי הביקורים אסורים בשל הקורונה, וכי בדרך כלל הניתוח מלווה באשפוז של 3 ימים: היום שלפני הניתוח, יום הניתוח עצמו ועוד יום להתאוששות. חברים סיפרו לי שזה כנראה קשור למימון שמקבלים בתי החולים על אשפוזים מ 3 ימים ומעלה. לפרוצדורות שלפני הניתוח הגעתי פעם ברכב, פעם באופניים – צ'יסטה אינה רחוקה כל כך ממרכז העיר ורשה, בראשית המאה ה 20 מדובר היה בודאי ב 15 דקות בכרכרה מנאלבקי, 10 דקות מגז'יבוב. בבוקר הניתוח לקחתי את בני הבכור אל גן הילדים יחד עם סבא שלו – באוטו. אחר כך ישבנו בבית קפה סמוך לגן הילדים, שתינו קפה ועוגה. ביקשו ממני להגיע בסביבות 9, אחרי ארוחת בוקר. נסענו אל בית החולים ושם העברתי את המפתחות לאביה של זוגתי ונכנסתי אל מתחם בית החולים: היום לא קיימים הבניינים שבין הרחוב הראשי לפביליוני הרפואה: בנייני המטבח, מגורי הצוות, החנייה. רחוב קטן מוביל ישר אל פביליון מספר 1. עוברים אותו משמאל ליד בניין ההנהלה הנוכחי, ופונים שמאלה – שם שוכן פביליון מספר 8. המפה הישנה מספרת לנו שזה היה הפביליון למחלות נפש.

• 

• 

מפות ותצלומי בית החולים – משמאל בספר שפורסם ב 1909 אחרי בנייתו, המפה הצהובה משנת 1936 ומתחתיה צילום אוויר מ 2020 – הבניינים המקוריים שם, רק זרועות ארוכות נוספו לפביליון 2 – רפואה לאם וליולדת – סביבות שנות ה 80,

אחרי המתנה לפני כניסה למחלקה בחדר המדרגות הובלתי פנימה והראו לי את החדר מס2 3 במחלקה ובו המיטה שלי. חדר של 3 מיטות, ליד חלון הפונה צפונה על הרחוב והעצים. צלב מעל הכניסה לדלת, חדר שירותים משותף לחדר שלנו וחדר מס' 1. היום הראשון עבר כמעט בלי שום אירוע – הצוות הרפואי כמעט ולא ניגש אליי, ולמעט בדיקה של הרופא המנתח והכנסת אינפוזיה עזבו אותי לנפשי. אני קראתי ספר, ראיתי סדרות ששמרתי מבעוד מועד על הנטפליקס שבטאבלט (כי יש ווי-פיי, אך לא מחובר לאינטרנט…) וניסיתי לא לחשוב על הניתוח הראשון בחיי המתקרב. איתי בחדר שכבו שניים – בחור צעיר מאוד, בן כ 20, שהמתין לניתוח. מביקורים לבביים של מנהל המחלקה ושיחה ביניהם ניתן היה להבין שהבחור הוא נכדו של קצין צבא בכיר ומכר של מנהל המחלקה,  אך הייחוס הזה והיחס של מנהל המחלקה לא הובילו לשבירת כללי הביקור, האוכל או כל דבר אחר ששמתי אליו לב. שכב גם פועל בניין די צעיר, כבן גילי, מאוקראינה, שעבר ניתוח ראש אחרי פגיעה בזמן העבודה. הוא התקשה בניהול שיחה בפולנית עם הצוות הרפואי, ואחת המנקות במחלקה – אוקראינית אף היא – הייתה מגיעה לדבר איתו, לדאוג לו ולדרוש בשלומו. בין המיטות אין וילונות, כך שנכחתי בכלל הבדיקות והשיחות של שכניי לחדר – בבדיקת הנוירו-כירורג את השכן פגוע הראש, הם נכחו בבדיקת הצוות שגילחתי כנדרש את האזורים המוצנעים בהם ייערך חתך הניתוח. יותר מדי זה לא הפריע לי.

הניתוח עצמו עבר מצוין. מהשכן שלי לחדר אחרי ההחלמה למדתי שהמנתח שלי הוא ספץ (זו המילה בפולנית), הרופא המרדים היה חביב מאוד, ודאג לשעשע אותי בבדיחות ולעדכן אותי בשלבי הניתוח בלי להיכנס לפרטים לא נעימים. רק שעה הוא ארך בסך הכל. ההרדמה עבדה מצוין, וההשגחה שלאחר הניתוח היתה נעימה. היה פער די גדול בין כל מה שהיה סביב הניתוח עצמו – חדר הניתוח המאובזר ,הרחב והחדיש, חדרי ההתאוששות המאויישים בהקפדה ובנעימות – לבין המחלקה: בה היה נדמה שאין מספיק תקני אחים ואחיות, חדרים מאובזרים בקושי ובכלל תחושה שאנחנו, החולים, מפריעים לצוות. מעל המיטה יש כפתור קריאה לצוות הרפואי. השתמשתי בו בבוקר הניתוח כשרציתי שיעזרו לי לנתק את האינפוזיה כדי שאחליף לבגדי הניתוח. בלילה חיכתה חולה מהחדר הסמוך כ 40 דקות עד שהאחות הגיבה ללחצן, ובינתיים מילאה את חלל המחלקה בקרעכצכן פה ושם. גם בית החולים הישן בצ'יסטה כנראה שהתמודד עם בעיות של עזרה למאושפזים – פלרט משנות ה 20 מספר לנו על  'חברת רחמנים' (צריך להיקרא רחמונים) – של מתנדבים שהיו באים לעזור לחולים 'שלנו' בבית החולים היהודי.

מקור – אוסף הספריה הלאומית הפולנית POLONA, דרך ויקיפדיה

בית החולים בצ'יסטה היה מוסד רפואי מהמתקדמים בוורשה. תמונות מאלבומים ישנים מראות את הריצוך השחור-לבן הריבוע שמאפשר לזהות אותו די בקלות. פעלו בו המנתח הידוע אורקו (אהרן) סולובייצ'יק, רופא העיניים הנודע יוליוש מוטרמילך, שהיה גם פעיל ציוני. החל מ 1910 היה בית החולים המרכז החשוב בפולין לנוירולוגיה – וכחלק מעבודתם ניהלו שם מחקרים הפרופ' אדוארד פלאטאו (קבור בין זמנהוף לצ'רניאקוב), שמואל גולדפלאם ותאופיל שמחוביץ'. את מחלקת מחלות הנפש ניהלו אדם ויזל ומאוריצי בורנשטיין, שניהם יהודים שהתנצרו. דתם אפשרה להם לקבל עבודות במוסדות אחרים בעיר, ובורנשטיין גם עבד בכמה בתי חולים כנסייתיים ותיקים, אל נדמה כי האפשרויות המקצועיות בבית החולים בצ'יסטה היו משמעותית רבות יותר.

קולגות לעבודה צחקו יחד איתי שהגורל הביא אותי לעבור את הניתוח דווקא שם. כמה בני משפחה תהו כשסיפרתי שהיה קיים 'בית חולים יהודי'. ובמה הוא יהודי? בית חולים הרי אינו מניח תפילין. 'היהודי' הוא שמו הלא רשמי. רשמית הוא נקרא בית החולים לבני העדות הישנה בצ'יסטה (Szpital Starozakonnych na Czystem) – בני העדות הישנה, כלומר מילה גבוהה ליהודים. בפלקאט שמופיע למעלה ניתן לראות גם מעט מההבדל שבין השם ה'ניטרלי' בפולנית לבין היידיש הביתית (בואו עזרו לחולים *שלנו* – אונזערע). הסברתי שזה עניין מקובל, ולאו דווקא קשור לאנטישמיות. בתי חולים 'כלליים' או שפעלו במסגרת כנסייתית הגישו בשר חזיר (שנחשב גם לבריא), ובודאי כללו צלבים ואיקונות בחדרים. כל אלה מציבים בעיה קשה בפני יהודי הלכתי. על השכבה היומיומית הזו נוספה לעתים כם שכבה של אפליה בקבלת רופאים יהודים, וכדאי לזכור שבארה"ב הוקמו עד שנות השישים של המאה ה-20 שורה נרחבת של בתי חולים יהודיים לא בגלל הצלבים ובשר החזיר – אלא במידה רבה ומעיוון וזה היה המקום היחידי בו רופא יהודי היה מתקבל לעבודה.

• 

• 

מחדר האשפוז – דלת הכניסה לחדר, המיטה הצמודה – ופינת טלוויזיה בתשלום ועליה עלוני דת מגוונים

סופר 'הצפירה' מזכיר לנו במאמרו מהיום שאחרי טקס חנוכת הבית את משמעותו לקהילה –

בית החולים החרש היא מפעל-ענק , שאין כמהו לקהלות עבריות. בהתבונן איש, זה לעמת זה, אל ביה"ח הישן ומדתו, ואל ביה"ח החדש הזה ומידתו, נקל לו לראות את ההתרחבות שנתרחבה קהלת ישראל בוורשא במשך שנים שלשה דורות. בית החולים החדש הוא קבוצת בתים וחצרות, בתים ומחלקות וחצרות כמו עיר שלמה. הוצאות בנינו אלו למיליון וכמה מאה אלך רובל. אחת מהמגרעות היא כי הוא רחוק מעט ממרכז העיר, אבל זאת ראינו הפכם, כי המרחק איננו עתה גדול כמו שהיה , כי העיר הולכת ומתרחבת לצד ההוא, ותחת אשר בראשית ימי הבנין היה הכל ריק מסביב, עתה נראו שם עקבות תנועה, ובתים נוספו. גם החמר עם העיר ייטב משהיה. לא נחפץ לפטור את הקראים בסקירה קלה. הבית לכל מחלקותיו יתואר בפרטות, וכעת נאמר די להזכיר את דבר החג הגדול, כי אמנם יום זכרון גדול הוא בקורות ישראל מוארשא, יום הפתח מוסד כביר אשר לא היה כמהו, ואשר הקמנוהו בהתאמצות כל אתינו. יהי גא הבית הזה למקור ישע!

בטור שאחריו לומד הקורא כי הומצא מכשיר חדש המשתיק את רעש ירי קליעי הרובה. רק בריאות.

קריאה נוספת אפשר למצוא בעברית אצל מרים עופר בספרה 'חלוק לבן בגטו', או בעבודה המונומנטלית של מריה צ'ישלסקה על רופאים יהודיים בגטו ורשה (Lekarze getta warszawskiego.), יש עוד ספרי זכרון לבית החולים צ'יסטה, מאמר של צ'ישלסקה על בית הספר לאחיות שפעל במקום ועוד תקצר היריעה. רק בריאות.

מה שאיבדנו

בשנה האחרונה יצאו שני ספרים בסמיכות מעניינת – 'נחמיה' של יעקב צ. מאיר עוקב אחרי נדודיו של בעל שם מקומארנו שבפולין (היום אוקראינה) באזורי גליציה, בואכה טורקיה של ימי שבתאי צבי, ועד לערי גרמניה וארצות השפלה של סוף המאה ה-17. הספר נכתב כמסע מכושף, במיטב מסורת אגדה ומעשיות טווה מאיר את הסיפור – המבוסס על דמות גיבור שהייתה באמת, ועל שלל דמויות היסטוריות אותן הוא פוגש בדרכו, במסורת הרומן הפיקארסקי.

הימים – ימי הזוהר של ממלכת פולין (או האיחוד הפולני-ליטאי) שמשתרע מפאתי מוסקבה ועד מערב פולין של היום. נחמיה חובב המסע קל לקפוץ על הכרכרה הבאה, חוצה גבולות וחוקים במגוון דרכים ותחפושות – על ספינת פיראטים יהודית, בשיירה המובילה נשים בזנות ועד (ספוילר!) בתור דב קרקס. המרחב המשורטט הוא זה שבין קרקוב ולבוב ועד לקושטא (היא איסטנבול). אפשר לקרוא למרחב הזה פאתיו המערביים של המזרח. 

אם חושבים היכן עובר הגבול בין מזרח אירופה למערבה, או בכלל בין הקונספטים של 'מזרח' ו'מערב' – עולות כמה הגדרות – צ'רצ'יל בנאומו הידוע על מסך הברזל שרטט את הגבול בין שצ'צ'ין שעל הים הבלטי לטרייסט שעל הים האדריאטי והקו שלנו שעובר בין ריגה לבין איסטנבול- שאולי כדאי שנקרא לה ביזנטיון או קושטא – הוא הצעה נוספת לקו כזה, לקצה הציוויליזציה המערבית. יהיו ודאי גם מי שיטענו שהקו צריך להימתח עוד מזרחה – תחילתו בסנקט פטרבורג והוא עובר בקישינב וקייב. אבל ניקח את הגרסה ה'רזה' שלו: וילנה- לבוב- צ'רנוביץ- בוקרשט – אדירנה- איסטנבול: יושבי המקומות האלה ייכללו עצמם במערב (כשחושבים על הציוויליזציה המערבית, לא על העושר של המערב). וזה הקו שעליו נע ונד בעל השם נחמיה מקומארנו, בספר וירטואוזי שמומלץ מאוד לקריאה.

—-

רצה הגורל ובשבועות האחרונים התפנה לי קצת זמן לצפייה בסדרות (קצת זמן בלילה בניסיונות הרדמה של תינוקת בת יומה, קצת זמן מתאושש ממחלת קורונה לא עלינו), והשלמתי סדרה עליה המליצו לי כבר לפני כמה שנים. הסדרה נקראת Wataha – בעברית 'הלהקה, (כמו להקת זאבים, באנגלית מופיעה לעתים בשם The Pack ולעתים  The Border). הסדרה עוקבת אחרי קבוצת (להקת) שומרי גבול באזור ביישצ'אדי (Bieszczady) – אזור הררי בפינה הדרום-מזרחית של פולין במפגש גבולות עם סלובקיה ואוקראינה. קו הגבול המזרחי של פולין הוא בעצם גם גבולו של האיחוד האירופי – ופוגש את רוסיה (מובלעת קלינינגרד שבצפון), בילורוס ואוקראינה – עד לנקודה זו הגבול הוא שטוח וקל יחסית לפיקוח והגנה, ולכן האזור המדובר הוא נקודת משיכה לכל חוצי הגבול המפוקפקים – סוחרי הנשק, מבריחי הסמים, הסיגריות, סוחרי בני האדם ומבריחי מבקשי המקלט שנמנעים מדרך המלך החוקית.

אנשי הלהקה ואנשי האזור חיים 'על הגבול' – גיבור הסדרה הוא בן לכומר פרבוסלבי (בפולין הקתולית למהדרין) ובעל שם משפחה אוקראיני. ידיעת אוקראינית ורוסית היא תו תקן באזור ופותחת דלתות חשובות, ואל האזור מגיעים מהגרים מצ'צ'ניה, טטארים מקרים, מהגרים מסוריה ומחפשי שלווה מוורשה. הנתיבים שעליהם נעים הדמויות מחזירים את אותו ציר מזרחי עליו נע נחמיה בעל השם מקומארנו. אבל הציר חוזר דווקא בגרסתו הסגורה: הגבול סגור, והמסך מורד – סדקים קטנים מתגלעים בו, ואנשי הלהקה שמצווים לחיות בתוך הסדקים הם אלה שאמונים על שמירתו של הגבול סגור, ושמירתו של הציר כבלתי עביר.

עמודי הגבול בין פולין לאוקראינה בהרי ביישצ'אדי – צילום מתוך הסדרה, מקור :https://bieszczady.land/na-tropie-watahy-sprawdz-10-miejsc-akcji-serialu/

—–

מאה שנים אחרי ימי נחמיה על אותו אזור ובאותו ציר ינוע גיבור היסטורי אחר – יעקב פראנק, פראנק הוא גם הגיבור הספרותי של 'ספרי יעקב' מאת אולגה טוקרצ'וק הספר עב הכרס של זוכת הנובל משרטט את חייה של 'להקה' אחרת – קבוצת המאמינים שהתגבשה סביב דמותו של פראנק- בתחילה על המרחב שבין דרוהוביץ' (שלא רחוקה מלבוב וקומארנו) לאיסטנבול, ומאוחר יותר בנדודיהם מערבה. לא לחינם הנקודות דומות מאוד למסעותיו של נחמיה – הרי נחמיה בעל השם נודד בעקבות שבתאי צבי, וכך עושה גם יעקב פראנק, אבל הימים הם כבר אחרים. 'ספרי יעקב' מתאר את סוף המאה ה 18, עת פולין דועכת – חיילים שבדים משוטטים בה, והמדינה בעיצומו של תהליך קריעה שייגמר במחיקתה מהמפה וחלוקת שטחה בין 3 מדינות הגובלות בה. טוקארצ'וק הרבתה לצייר בספריה את החיים בספר, את השונה והזר בפולין – וכבר בספר אחר שלה תיארה קבוצה-כת דתית ששוטטה בפולין בעבר (בספר Bieguni \ Flights המתאר כת בת המאה ה 17 המאמינה שתנועה מתמדת היא דרך להימנע מכניעה לשטן, הספר יצא לאור בפולנית ב 2008).

שני הספרים הם ספרי מסע – המתרחשים בדרך. בכריכה של שניהם מופיעה מפה שפורשת את האזור בפני הקוראים. הרב-לשוניות של המסע מודגשת בשניהם, וניכר ששני הסופרים אוהבים את החוויה הזו, ולמי שכמוני גם הוא אוהב את המסע – ומתגעגע אליו בימים אלה – הקריאה הזו מדגדגת בשריר הישן. אבל היא גם מזכירה זמן אחר, חיבורים אחרים. פולין של היום פונה הרבה יותר מערבה לברלין או דרומה לפראג, הצעירים שלוקחים תרמיל ויוצאים למסע על פני היבשת מגיעים להונגריה, הולנד ובריטניה. אפילו הרשת היהודית פרושה לשם – אם רוצים להזמין מוהל אורתודוכסי (כי רפורמי יש גם בוורשה) – פונים ללונדון, בית הדין לגיור שמשרת את העוברים קורס גיור בפולין יושב בברלין, וסטודנטים לרבנות ייסעו להכשרה בפוסטדאם (אם לא לניו-יורק או ירושלים). אבל המפה נראתה פעם אחרת – הציר מזרחה ודרומה נראה אחרת: הוא היה פתוח, זרמנו עליו אנשים ורעיונות, שפותיו היו שגורות.

השנים סגרו את הציר הזה – אזורי החלוקה של פולין יצרו צירים גיאוגרפיים אחרים (לבוב-וינה, ורשה-מוסקבה), המהפיכה התעשייתית קשרה מקומות בפסי רכבת וגרמה לכך שרבתה הסחורה המועברת ממספר הסוחרים העוברים, באה מלחמת עולם אחת, עצמאות פולין, מלחמה שניה ובריתות מזרח-מערב שקרעו את אירופה. אבל משהו ברור שהספרים האלה מעלים אצלי את התחושה של מה שנלקח מאתנו;

העולם השתנה, הדרכים נסתמו – ועכשיו כבר אי אפשר לנוע על קו לבוב – איסטנבול באופן דומה לזה שנעו בו נחמיה או פראנק. וכמובן שהשואה היא הפיל הגדול שבחדר – השינוי האולטימטיבי של המרחב, של אנשיו, של הזכרון. האירוע ממסך כמעט כל מבט שמנסה לעבור מעליו. בשנה שעברה כתבתי שבלתי נתפסת בעיניי החוויה של היום שאחרי המלחמה – של החזרה לבית (או ניסיון החזרה אליו) וההבנה שהכל השתנה, השנה אני כואב את האופן שבו נלקח מאיתנו הניסיון לראות מעבר למסך הארוע – איך כמו משקולת המונחת באמצע בד – האירוע מעקם את כל המרחב אליו ומושך אותו. השואה היא גם בכי על כל האפשרויות להכיר ולדמיין שנלקחו מאיתנו.

וחוצמזה –

את ספרה של טוקרצ'וק קראתי בתרגום העברי המצוין של מרים בורנשטיין, אבל עיון בספר המקורי בפולנית מגלה שמהקורא העברי נחסכו כמה שרטוטים, איורים ומפות שמעטרות, מסבירות ומעוררות את המקור הפולני – קמעות שבתאיים, איורים קבליים, ציורים מראשית העת החדשה – ואפילו תרגום של מקרא האיור הפותח כל 'ספר' בתוך ספרי יעקב נחסך מן הקורא העברי – יובאו אפוא חלקים גרפיים אלה כאן למען הסדר הטוב

יש עוד הבדלים- בעובי הספר, הגודל הדף וגם במספור (הספר מפולני ממוספר מהסוף להתחלה….), והתכנון המקורי היה לכתוב בלוג שלם רק על ההבדלים הגרפיים בין המקור לתרגום. אולי גם זה עוד יבוא

• 

• 

• 

• 

• 

• 

• 

• 

• 

• 

• 

מלמעלה ומלמטה – הליכים, תהליכים והולכים

מלמעלה ומלמטה-

שמים ללא עננים היו היום מעל העיר ורשה. האוויר היה קר, מתחת למינוס 10 מעלות. אתמול ירד שלג כל היום והוסיף לערימת השלג ששוכבת שם כבר מזה ימים ארוכים. החודש האחרון היה התקופה החורפית ביותר מאז הגענו לוורשה לפני מעל 7 שנים – במהלכו לקחתי כמעט כל יום את בני אל הגן וממנו במזחלת שלג.

מלמטה

אתמול בבוקר, ב 17 לפברואר – נפטר יאן יגיילסקי (Jan Jagielski). בחמישים השנים האחרונות יגילסקי – פולני קתולי – מזוהה יותר מכל עם שימור התרבות והזכרון של יהודי פולין. הוא נולד בלובלין ב 1937 , ואת המלחמה שרד שם. אחרי המלחמה הגיע עם משפחתו לוורשה וכאן גדל ולמד. באוניברסיטה למד כימיה ועבד במכון הממשלתי לכימיה. במרץ 1968- סביב הקמפיין האנטישמי הממשלתי – עזבו חברים ומכרים רבים שלו – יהודים- את פולין. יגיילסקי גדל בסביבה יהודית, הוא סיפר לי שחצי מהכיתה שלו בתיכון (ביניהם קרובת משפחה רחוקה שלי – אשתו של בן דוד של סבא…) ובאוניבריסטה היו יהודים. וכשאלה עזבו – הרגיש שהוא צריך לאסוף את השברים אחריהם. הוא התחיל במיפוי ושימור בתי עלמין, איסוף מצבות ותיעוד אתרים יהודיים נטושים, והפך עצמו לאנציקלופדיה של אדם אחד בתחום. משך שנים רבות הוא היה לבדו הכתובת והבית של יהודים מחוץ לפולין שרצו להיות מעורים בפעילויות מסוג זה. בעשור האחרון המציאו עבורו מחלקה במכון היהודי ההיסטורי – שנקראת מחלקת התיעוד. בתקופה זו מנסים בעיקר לקחת את כל הידע, הסיפורים וקטעי המסמכים שאסף – ולקטלג אותם כדי שיהיו נגישים ומוכרים גם אחריו. בשנה האחרונה הידרדר מצבו וצלילותו נפגעה, אתמול נפטר. בערב הודיעו כי ייקבר בבית העלמין היהודי בעיר. הקהילה היהודית המקומית גילתה גמישות כבר בעבר בקשר לקבורתם של מי שאינם יהודים במקום. טוב שכך יהיה גם הפעם- והמומחה הגדול ביותר לבית העולם הזה ייאסף בו אל עמיו.

מקור – עמוד הפייסבוק של המכון היהודי ההיסטורי – https://www.facebook.com/jewishinstitute/photos/a.241492032566826/3645958055453523/

מלמעלה

בחודש האחרון סוערות הרוחות עקב הליך משפטי בפולין, במסגרתו תבעה אישה שני היסטוריונים על כי הוציאו את דיבתו של דודה של האישה, ותבעה מהם התנצלות ותשלום קנס כספי. הנושא – כמובן – קשור למעשיו של הדוד בזמן מלחה"ע השנייה. בעיתונות העברית עוקב אחרי המקרה עופר אדרת (כאן על הכרעת הדין), אולם יש כמה נקודות שכדאי להרחיב עליהן ולא ראיתי שמופיעות בדיון על הנושא בשפה העברית, ולכן – הרחבה.

המשפט נסב סביב חוק אזרחי על הגנה על שמו הטוב של אדם (ולא קשור ל'חוק השואה' הפולני – כפי שהיה נהוג לכנות את התקנה המאפשרת ל IPN להגיש בקשה להליך על פגיעה בשמה הטוב של האומה והמדינה הפולנית על ייחוס לה של פשעי גרמניה הנאצית). הנתבעים הם שני חוקרים ידועים בתחום – הפרופ' ברברה אנגלקינג – מנהלת המרכז לחקר השואה באקדמיה הלאומית למדעים (PAN – Polska Akademia Nauk) והפרופ' יאן גראבובסקי, חוקר שואה פולני-יהודי החי ומלמד בשנים האחרונות בקנדה. אנגלקינג וגראבובסקי הם עורכיו של מחקר עב כרס בשם Dalej Jest Noc (משמעותו – עדיין לילה), באנגלית השם הרשמי הואNight without End . הספר בן 1,600 העמודים הוא מחקר מיקרו-היסטורי, המתמקד בכמה תתי-מחוזות בפולין, בעיקר בתקופה לאחר חיסול הגטאות והשמדת מרבית יהדות פולין. המחקר מנסה להבין מה קורה בין יהודים ששרדו את התופת ונמצאים במחבוא על אדמת פולין, לבין קהילות מקומיות. אציין כי כותב שורות אלו לא קרא את הספר במלואו (רק חלקים ספציפיים, הפולנית שלי לא מספיק טובה לספר בכזה אורך ובכזו רמה) – הוא עבה ומדוקדק, ספר למיטיבי לכת אפילו בעולם האקדמי.

בחלקו המדובר של המחקר – אותו כתבה פרופ' אנגלקינג- מדובר על מקרה באזור ביאליסטוק של קבוצת יהודים במסתור ביער, כ-20 איש. מתוך הקבוצה יוצאת אישה צעירה לקנות מזון בכפרים בסביבה, ובחזרתה מוצאת כי המחבוא התגלה, ושאר בני הקבוצה נרצחו. היא יוצאת לכפר הקרוב ומגיעה אל 'ראש הכפר' אדוארד מלינובסקי (sołtys – מונח עתיק בפולנית שמתאר מנהיג לא רשמי). היא מבקשת ממנו שידווח עליה לשלטונות כפולניה קתולית שברחה ממחנה עבודה. הוא מזהה אותה כיהודיה אך מדווח עליה לשלטונות הכיבוש הגרמניים כפי שביקשה. האישה נשלחת לעבודות כפייה בגרמניה (כמו רבים מהאוכלוסיה האזרחית הפולנית-הלא-יהודית) ושורדת את המלחמה.

אחרי המלחמה מתנהל משפט נגד ראש הכפר על סיוע לגרמנים, והאישה מעידה בפני בית המשפט המקומי (של פולין הקומוניסטית) כי הוא סייע לה. כמה שנים אחר כך האישה עוזבת את פולין. בשנות ה 90 כאשר היא שנים אחרי שעזבה את פולין מעידה אותה האישה לפרויקט העדות של USC SHOA FOUDNATION, ומוסיפה נדבך נוסף לסיפור: ראש הכפר לא סייע לה בחינם – אלא דרש ממנה תשלום – בביגוד חם שלבשה, בחפצי-ערך ששמרה אצל מכר ועוד. היא מוסיפה לעדות גם שמועה ששמעה כי לראש הכפר היה יד במציאת המחבוא. העדה מציינת כי לא רצתה לפגוע בראש הכפר, כי היא לא חשבה שהוא היה איש רע, וכי פחדה. ההיסטוריונית אנגליקינג – מביאה את שתי הגרסאות וקובעת שאמינה עליה הגרסה השנייה: היא מסבירה ומביאה תימוכין לכך שהמשפט שנערך אחרי המלחמה נערך באווירה קשה, כאשר עדים נוספים שהתכוונו להעיד כנגד ראש הכפר הוכו (על ידי מיליציות לאומניות שהתנגדו לשלטון הקומוניסטי הנקראים בפולין בשם 'חיילים מקוללים' – כאלה שעבורם לא נגמרה המלחמה אחרי לכתם של הנאצים), והכותבת מוספיה שיהודיה שהייתה מעידה כנגדו הייתה צפויה לגורל זהה אם לא גרוע מכך.

כאן נכנסת לסיפור אחייניתו של ראש הכפר – התובעת. כביכול – סיפור של האישה הקטנה כנגד המערכת -במקרה זה האקדמאית. היא תובעת את עלבונו של האיש הקטן שנעשה לו אי צדק. אבל זה אינו הסיפור, לא עומדת כאן האישה מלמטה. התובעת שמעה על המחקר ועל האזכור של דודה בתחנת הרדיו של רדיו מריה – תחנת רדיו קתולית שמרנית, שהיא והעומד בראשה הכומר תדיאוש רידזיק קשורים בעבותות פוליטיות ותקציביות למפלגת השלטון PIS. תחנת הרדיו דיווחה על המקרה ומסגרה אותו מראש כאי-צדק, והביאה רק את העדות הראשונה למאזיניה. המאזינה זיהתה את דודה בסיפור, אבל את הספר והמחקר במלואו לא קראה. כאן נכנס לתמונה ארגון שני המגיע מלמעלה – Reduta Dobrego Imienia – או מה שמכונה הליגה נגד השמצה הפולנית. זהו ארגון ששם לו למטרה להילחם נגד 'אנטי-פולניות' כשם שהליגה נגד השמצה בארה"ב נלחמת כנגד אנטישמיות. גם הוא – כמו רדיו מריה, הוא בעצם GONGO – ארגון החברה האזרחית, שבעצם מתוקצב, מקודם ומשתף פעולה עם גורמי ממשל ושלטון. עורכי הדין של הארגון ייצגו את התובעת בתיק, ולעדותה – הם אלו שדחפו אותה להגיש את התביעה. ראוי לציין שכאן מבקשים אנשי הארגון לקבל את הגרסה שהתקבעה בבית המשפט של פולין הקומוניסטית, מדינה שאנשי הארגון ואנשי הימין הפולני מסרבים לכנות 'מדינה פולנית' או מדינה חופשית. כאן – הם מבקשים להעדיף את העדות שנגבתה במסגרת מערכת הצדק של המדינה הזו, על בעיותיה הרבות.

בית המשפט הכריע בשבוע שעבר לקבל את התביעה, לדחות את התביעה לפיצויים כספיים, אך לדרוש מהמחברת והעורך להתנצל. אלה מתכוונים לערער על פסק הדין. למרות שאנגלקינג מביאה את שתי הגרסאות של העדות, למרות שהיא מסבירה מדוע היא מעדיפה את הגרסה השנייה, נטולת הלחצים. בית המשפט מצא סדק קטן – אולי העדה התבלבלה. אחרי המלחמה ואחרי המשפט לעדה היהודיה מגיע תקצוב של שמרים, במצוקתה הכלכלית היא רוצה לסחור בתקצוב זה, ולשם כם פונה לאדם בעל כח שהיא מכירה – ראש הכפר. היא כתובת אל אדוארד מלינובסקי בכפר, ומסכמת עם האדם את שליחת השמרים ואת המחיר שהיא תקבל עבורם. מכירה זו מתנהלת כמה פעמים בין השניים. אבל סוכן מכירת השמרים שלה אינו אדוארד מלינובסקי ראש הכפר, זה שאצלו הייתה מיד אחרי גילוי המחבוא ביער, אלא אדוארד מלינובסקי אחר, שגר באותו כפר. לסיפור זה מציגות התביעה וההגנה נראטיבים שונים: התביעה ביקשה להציג את אשת העדות כמבולבלת: אם התבלבלה כאן, אולי בכלל התבלבלה בין העדות הראשונה לשנייה: אולי בבית המשפט בפולין העידה על ראש הכפר מלינובסקי, ובעדות השנייה התיחחסה למלינובסקי השני, מוכר השמרים. ההגנה מבקשת לומר שניתן להסביר את הבלבול בכמה דרכים: אולי היתה מודעת אליו וזה לא היה אכפת לה (שכן רק רצתה למכור את השמרים ולקבל כסף) ואולי היא התבלבלה – אך זה קשר שנוהל בהתכתבות ואין בו כדי לפגום בזיהוי – הרי שתי העדויות מכוונות לאדם 'אדוארד מלינובסקי אליו הגעתי אחרי שהמחבוא בו שהיתי נתגלה' – מה הסיכוי ששניהם היו מעורבים באירוע הזה והיא לא ציינה זאת בפירוש? מה הסיכוי שראש הכפר היטיב עימה ומלינובסקי השני הוא זה שלקח את חפציה?

על ההשלכות של הפסיקה כבר כתבו מספיק. גראבובסקי ואנגלקינג יסתדרו – הם חוקרים מוערכים ומוכרים, מבוסיים ובעלי קביעות. הם יוכלו לגייס הגנה משפטית טובה ותמיכה של שורה של מוסדות ואישים מסביב לעולם. אך החשש האמיתי הוא מן האפקט המצנן לכל חוקר/אמן/עיתונאי בתחילת דרכו שחושב לגעת בתקופה במבט שלא יתאים לנראטיב ההיסטורי הנושב מהממשלה הנוכחית. כמה ימים לאחר פסק הדין כבר שמענו על חקירתה של עורכת פורטל אינטרנט של יהודי-פולין שזומנה לחקריה על 'פגיעה בשמה הטוב של המדינה'. והנה הגורמים מלמעלה ממשיכים להלום

ושוב – מלמטה

ה 27 לינואר הוא יום הזכרון הבינלאומי לשואה. סביב התאריך כתבתי טור קצר לאתר ביקרות התקשורת 'העין השביעית' על אייטמים בנוגע לארגון 'שם עולם' וממצאים שהוא טוען שנמצאו בפולין והובאו לארץ על ידו. באייטמים לא ניתן כלל סימוכין לטענות הארגון, וכלל לא הובאה זווית בעייתית עוד יותר – הפעולות המדוברות אינן חוקיות, אשמח אם תקראו –

ובאותו יום אספה זוגתי את הילד מן הגן, הגן הציבורי, כן העירייה אליו הוא הולך. בימי קורונה אלה אוספים את הילדים מחוץ לבניין הגן, לא פוגשים כלל את הגננות, אלא רק אנשי שירות המביאים את הילדים מאולמות המשחק אל חדרי ההלבשה וההורים המחכים בחוץ. באותו יום יצאה הגננת אל זוגתי וביקשה ממנה: בשבוע הבא אנחנו מכינים הופעה ל'יום סבא וסבתא'. מאחר ואי אפשר להזמין את סבא וסבתא – נצלם את ההופעה ונשלח לכם וידאו. הגננת ביקשה מזוגתי כי נכתוב כמה מילים בעברית (ובתעתוק פולני) כדי שהילדים יוכלו לברך גם את הסבים והסבתות שאינם דוברים פולנית.
וכך – בגן פולני ציבורי, בירכו הילדים בעברית: "שלום סבא, שלום סבתא – חיבוקים ונשיקות" אחרי הברכה בעברית באה גם ברכה ברוסית (יש כמה סבים וסבתות דוברי רוסית, מאוקראינה). אנחנו התרגשנו עד עמקי נשמתנו – מכך שחושבים על הילד שלנו, שרואים את המשפחה שלנו, שחושבים על הקשר בינו לבין הסבים והסבתות שלא יכולים לבוא לבקר, ובמקרה נפל יום הבקשה אל היום הסמלי הזה.

מלמטה ומלמעלה

בני הבכור נולד בימי חורף קרים. בבוקר יום לידתו התחיל לרדת שלג, ובמהרה הוא כיסה את הרחובות, יום אחרי שחזר עם אמו הביתה מבית החולים – צנחה הטמפרטורה למינוס 25 מעלות. בשיא ימי החורף – לפני כ 10 ימים נולדה גם אחותו הצעירה, שמיהרה לצאת לעולם ונולדה בריאה ושמחה 3 שבועות לפני המועד הצפוי. הילדים שלנו אוהבים את החורף הזה – את הלבן שיורד מלמעלה ומצטבר למטה.

סגר, בידוד, זכרון – מתחת לאנדרטה עם מסכה

ה 19 לאפריל, שנת 2020, שעת ערב מאוחרת.

מזה 6 שבועות שאנחנו לא יוצאים הרבה מהבית. בשבועות הראשונים עוד היה מותר לנסוע לטייל וניצלנו ימים יפים שהופיעו אחת לכמה זמן לטיולי טבע יפים מרחק עד שעה נסיעה מהבית.
מזה שבועיים שזה אסור, וסגרו גם את הפארקים העירוניים, את חופי הויסלה וכל מרחב ירוק – עירוני או שלא עירוני. קורונה, זה המצב שלנו ושל עוד 3 מיליארד אנשים ברחבי הגלובוס.

והיום יום השנה למרד הגטו בוורשה.

כבכל שנה לקראת 12 הגעתי לאנדרטה של רפופורט. השנה היו מעט מאוד אנשים, עוטים מסכות, עם מרחק מתחייב ביניהם. השענתי את האופניים על ספסל, ניגשתי לאישה שמכרה נרקיסים (עם מסכת רתכים שקופה), ניגשתי והנחתי אותם יחד עם בני בן השלוש וקצת, התרחקנו ונשארנו לצפות באנדרטה, ברחפנים המרחפים מעליה וחיכינו לצפירה שנשמעה בצהרי היום.

אלה אנחנו מניחים את הפרחים, התמונה מאתר AP

משזו עברה הלכנו לשחק קצת בצדו השני של מוזיאון פולין – במשטחי הדשא של יום אביב יפה. כלבים רצו מסביב. 15 דקות משחק ושחרור – ועלינו על האונפיים חזרה הביתה. מרחק 5 דקות. נכנסנו חזרה למרחב המוכר, הסגור, המוגן.
התקופה הזו עוברת עלינו די בטוב – אך היא מנתקת. כשהבית סגור כמעט אין משמעות אם הוא בוורשה, בירושלים, על הר בהימלאיה או בקרקעית הים. כל עוד יש אינטרנט העולם נראה די אותו הדבר.

הבלוג שקט, הקשב נמצא בכאן ובעכשיו. בארבעה קירות, ביום הזה – השבוע הזה – שנראה כמו שנה.

ועדיין
יום זכרון.
אז פטור בלא דבר אי אפשר – וחשבתי קצת לשתף במקומות, סיפורים ופרויקטים בהם אני נמצא עכשיו.

סטודנטים יהודיים באוניברסיטת ורשה – 1915-1939

בשנים המדוברות עברו בשערי האוניברסיטה הוורשאית כ 42 אלף סטודנטים, מהם לפחות 12 אלף יהודים. תיקי סטודנט מלאים שרדו למרביתם – ובוורשה, בה המידע ששרד כל כך חסר וחלקי – תיקים אלה הם אוצר – הם כוללים תמונות מפנקס התלמידים, רישום לידה, קורות חיים, תעודת סיום תיכון, והתכתבויות בנושא מבחנים, הקלות בשכ"ל או פרטים נוספים. הסטודנטים כוללים גם אנשים ידועים – מפוליטיקאים כמנחם בגין, משה סנה-קליינבוים וזרח ורהפטיג, אמנים ידועים בפולין כמו אדם אסטון (אדולף לוינזון) הנריקה לזוברט (שכתבה שיר על המבריח הקטן בגטו) ומשפחות מעניינות מפולין (אחייניתו של י.ל. פרץ, בן הדוד של יוליאן טובים) ועד לאנקדוטות מעניינות של משפחות מן השורה. אני מקווה לפתח את אוסף המסמכים לפרויקט גדול יותר – תיאור של ורשה היהודית דרך תיקי הסטונדט האלה וחומרים משלימים – כל מי שמתעניין בנושא או מחפש חומר – אשמח לקשר

רישום לאוניברסיטה של זרח ורהפטיג

תעודת סיםו תיכון של הנריקה לזוברט

היום שאחרי

'השואה' היא אירוע גדול מדי. בלתי נתפס. גם אם מפרקים לסיפורו של אדם אחד – הזמן הארוך, המורכבות של חייו ודרך ההישרדות של כל ניצול. אי אפשר לתפוס אירוע בכזה סדר גודל – באיזה רגע מתמקדים? בפרידה מהמשפחה? בבריחה לצד הארי? במחנה הריכוז? בצעדת המוות? ברגע שכמעט התגלה המחבוא?

מה שאותי תמיד תפס ותמיד העציב בצורה בלתי רגילה – הוא תמיד הרגע שאחרי – הרגע שבו חוזרים ואין מי שיקבל את הפנים. הרגע שבו מחפשים ומבינים שאין את מי, הרגע שאחרי השחרור. שמעתי פעם מחברה טובה של אמי את סיפורה של אמה – שהייתה נערה בת עשרה מאיזור כפרי בפולין: במלחמה ברחה לברה"מ – וחוותה חוויות יוצאות דופן עבור בת גילה מן הכפר – עלתה על משאיות, חצתה נהרות ענק, רכבות שחצו מדבריות, ראתה גמלים במרכז אסיה, חוותה מחנה עבודה – וכל הזמן חשבה – "כשאחזור הביתה אף אחד לא יאמין לי". והיא צדקה. אך אחד לא האמין כי לא נשאר מי שיאמין לסיפור. במסגרת העבודה בשנה האחרונה (וגם בבלוג, כאן) התוודעתי לסיפורו של שלמה שביסגולד. שביסגולד ואשתו ראו את שלושת ילדיהם עולים על הרכבת לטרבלינקה מהגטו בוורשה, ברחו לצד הארי, שרדו במחבוא ועלו ארצה. הספרים שחיבר שביסגולד הם אישיים וקטנים, מספרים במילים קטנות ונאיביות את סיפורו של העולם הקטן שלו. התמזל מזלי לפגוש בן משפחה נבון ונדיב – שחלק אתי עוד סיפורים – איך לימד אותו שלמה שביסגולד לבר המצווה, איך התייחסו לנאיביות שלו במשפחה. ועדיין – המחשבה על אדם בן גילי, בסוף המלחמה – שמוצא בין האודים המוצלים את אחיו ובני דודים, אבל שתמיד איבד משהו ללא מזור וללא כפרה.

בזמן המלחמה צריך היה ודאי לשרוד. האובדן מגיע רק כשמסע ההישרדות נרגע מעט.
יום השואה תמיד יהיה היום שאחרי השחרור.

יום השואה וירטואלי

במסגרת החיים הוירטואליים של כולנו בשבועות האחרונים – עלה רעיון של עמיתה להכין הדרכה/סיור/מסע/טקסים בוורשה באופן מקוון. הרעיון היה לערוך סיור באזור הגטו בוורשה, בדרך מעניינת במיוחד לימים אלה – ולזמן הקורונה: לדבר על רגע הניתוק מהסביבה, לגעת במקומות שידברו על הרפואה בגטו וחייהם של צוותי הרפואה, לגעת בכמה תגובות נפשיות רוחניות למשבר.
הסיור לא יצא לפועל במגבלות הזמן (והאנרגיה) שהיו לנו- אבל למי שמתעניין מעט – כמה המלצות:
על ההפרדה והניתוק – סרטו של אריק בדנרסקי 'ורשה-עיר מחולקת' זמין היום לצפייה ב VOD – Link
על הרפואה – ספרה של מרים עופר – 'חלוק לבן בגטו' סוקר בצורה מקיפה את שירותי הרפואה היהודיים בפולין לפני המלחמה, את התפתחותם והתאמתם למצב המשתנה בימי המלחמה והגטו, ומחזיר כמה גיבורים נשכחים – אנה בראודה-הלר, ישראל מיליקובסקי,אנה מרגוליס-מרקסון ועוד.
על תגובות רוחניות – האדמו"ר מפיאסצ'נו – קלמן קלונימוס שפירא – היה מאחרוני האדמו"רים שנשארו עם צאן מרעיתם, והמנהיג החסידי החשוב ביותר שנשאר בגטו ורשה. דרשותיו השבועיות נשמרו במסגרת ארכיון 'עונג שבת' (רינגלבלום) והוצאו לאור אחרי המלחמה. ספר זה זמין כאן – https://www.hebrewbooks.org/3892
בשנים האחרונות ניתח ד"ר דניאל רייזר בצורה מוקפדת את כתב היד של הדרשות- שהרי דרשות על פרשת השבוע ניתן לדרוש שנה אחרי שנה- כדי להבין מתי נוספה כל הערה, ולראות כיצד השתנתה התיאולוגיה של הרב לאורך המלחמה. הספר המלא כאן – ומאמר כאן

תגובה אמונית-אמנותית נוספת אפשר למצוא בשיריו של ולדיסלב שלנגל – חפשו אותם בביצועים ההדוקים, בחוברת מאירת עיניים של חבורת 'אל המשורר' – https://www.elhameshorer.com/sifriot

סיפור שמתחיל בלוח זיכרון

יום שגרתי אחד קמתי משולחן העבודה וסגרתי את דלת המחלקה הגניאולוגית במכון היהודי ההיסטורי. במבואה עמדו כמה מבקרים ונראה שביקשו לעלות לתערוכה למעלה שמציגה חומרים מקוריים מארכיון עונג שבת (רינגלבלום) – העובדים בקבלה שדוברים אנגלית כבר עזבו, ואיש הבטחון ביקש ממני לדבר עם האורחים ולהסביר להם ששעות הביקור בתערוכה קרובות לסיום. ניגשתי ודיברתי, ומהר עברנו מאנגלית לעברית, ובשיחה קצרה אמר לי אחד האורחים שבעצם רצה לפנות אל המחלקה שלנו, אבל יעשה זאת מאוחר יותר –  במייל.

את המייל קיבלתי יום אחרי כן – האורח היה אריה סלומון – מדריך מסעות לפולין ועובד באוניברסיטה העברית בירושלים- ומפרט קטן באוניברסיטה מתחיל הסיפור.

בבית הכנסת ע"ש הכט, בבניין מדעי הרוח בקמפוס האוניברסיטה בהר הצופים מצויים לוחות זכרון שקבעו תורמים. את הבניין אני מכיר טוב, ואת בית הכנסת שבפינת גוש 3 עברתי אין ספור פעמים. על לוחות הזכרון מעולם לא הבטתי בעיון – ואילו הוא דווקא כן. ושם בין לוחות הזכרון יש כמה לוחות כתובים צרפתית המתייחסים לוורשה –

לוח זכרון – בית הכנסת הכט בפקולטה למדעי הרוח באונ' העברית

אפרים מנשה צלניקר, ASSASINE A VARSOVIE EN 1910
חיה גיטלה בת פסח אריה צלניקר-הוברבנד, DECEDEE AU GHETTO DE VARSOVIE EN 5703 (1943)
בלימה בת אפרים מנשה גומז-צלניקר NEE A VARSOVIE EN 1906, DECEDEE A LAUSANE EN 2003
ברוכה טארטה בת אפרים מנשה DECEDEE EN 1991 A NANCY (FRANCE)
יטקה שטיירנברג צלניקר DECEDEE 1944 EN POLOGNE
הניה ברודטי (הוברבנד) DECEDEE A VARSOVIE EN 1943

לכאורה נראה שיש כאן כמה חוטים מקשרים – השם צלניקר חוזר ומופיע כמו גם הוברבנד

אפרים מנשה הוא אביהן של כמה מהנשים המוזכרות – ומוזכר שהוא נרצח בוורשה – שנת המוות מצויינת כ 1910, ועל קורבנות השואה לא מופיע המילה 'רצח' אלא 'פטירה' בצרפתית.

שתיים מבנות המשפחה – ברוכה ובלימה, שתיהן מצויינות כבנותיו של אפשרים מנשה, שרדו את המלחמה.

על יטקה (או איטקה) לא מצויין שם האב, וכך גם לגבי הניה.

על פניו נדמה שמדובר בציון משפחה – שני הורים (אפרים מנשה וחיה גיטלה) ובנותיהן בלימה וברוכה. ואולי הניה קשורה באופן אחר (הוברבנד – אולי צד נוסף של משפחה של חיה גיטלה)

ומיד עולה שמו של הרב שמעון הוברבנד, חבר קבוצת עונג שבת (ארכיון רינגלבלום), אבל ההיכרות אומרת שזה הגיע לוורשה רק בזמן המלחמה מאיזור קיילמה בו היה לפני המלחמה (יליד חנצי'ני, כיהן ברבנות בפיוטרקוב

בקיצור – יש כמה חוטים.

התחלתי לחפש. ראשית לגבי הנספים בשואה חיפשתי בדפי עד ביד ושם – מצאתי כמה נקודות מקשרות וכך כתבתי במייל לאריה:

כמה דפי עד מיד ושם מבהירים קצת יותר את הרכב המשפחה:
על חיה גיטל צלניקר הוברבנד כותב אחיה – שלמה שביסגולד
https://yvng.yadvashem.org/nameDetails.html?language=he&itemId=399952&ind=36
אותו שלמה כותב גם על שתי אחייניות שלו (בדף כתוב דוד – כי הוא דוד שלהן)
אידה איטקה שטרנברג לבית לצניקר – שהייתה רופאת שיניים ילידת 1906
שמות הוריה חיה גיטל ואפרים מנשה
https://yvng.yadvashem.org/nameDetails.html?language=he&itemId=925985&ind=53
והנדלה ברודאטי לבית הוברבנד
שמות הוריה חיה גיטלה וישראל
https://yvng.yadvashem.org/nameDetails.html?language=he&itemId=800993&ind=1

---

אז מה יש לנו כאן?

ראשית כל לחיה גיטל יש שם נעורים – שביסגולד, ויש אח ששרד את המלחמה:

נראה שחיה גיטל התחתנה עם אפרים מנשה צלניקר ונולדו להם לפחות שתי בנות – איטקה מדף העד, ובלימה מלוח הזכרון. ב 1910 (לפי לוח הזכרון) נרצח אפשרים מנשה, ואז התחתנה חיה גיטלה עם אדם בשם ישראל הוברבנד – ממנו נולדה הנדלה (שמאוחר יותר תיקרא ברודטי)

ומה עוד חסר? הירצחו של אפרים מנשה ב 1910

חיפוש בבית העלמין בוורשה העלה את תמונת המצבה שלו

מצבתו של אפרים מנשה צלניקר בבית הקברות אוקופובה בוורשה

ושם אכן מצויין שדמו נשפך ושהיה צעיר – בן 29 שנים.

על הקבר מופיע תאריך פטירה – נפטר ביום עשירי לחודש טבת (יום תענית) שנת תרע"א – כלומר 1911 (ולא 10 כפי המופיע בלוח הזכרון)

ובמייל כתבתי לאריה כך:

חיפשתי בעיתונות היסטוריה מהימים שאחרי פטירתו (בעיקר העיתונים היינט ודער מאמענט) ומצאתי ידיעה על רצח של שלושה אנשים – ביניהם אפרים מנשה צעלניקער, בן 28, שהשאיר אחריו אישה ושלושה ילדים קטנים – ראה בלינק הבא
ממה שהבנתי מהידיעה (היידיש שלי אינה מושלמת)
הרצח התבצע אצל החלפן שמואל יונגפערמילך ברחוב פשחודניה 8. החלפן עצמו נרצח, ונרצחו גם אנשים נוספים שהיו במקום – ביניהם אפרים מנשה צלניקר – שכתוב שהוא נכדו של יונגפערמילך
על מצבתו של אפרים מנשה צלניקר כתוב שהוא בנו של בנימין אליהו, בוורשה ישנו גם קבר של בנימין אליהו צלניקר – בנו של ישעיהו נתנאל, שנפטר ב 1909 (כלומר כשנתיים לפני בנו – אפרים מנשה) –

מה אפשר למצוא על הילדות המצוינות בלוחות הזכרון – איטה הייתה רופאת שיניים – מרישומי כתובות ועוסקים הכתובת שלה הייתה רח׳ ציפלה 15  -Ciepła 15/17
אני מניח שאפשר יהיה לאתר רישום לימודים שלה בבית ספר לרפואה – רק שצריך לדעת היכן למדה.
http://genealogyindexer.org/frame/d670/42
הנדלה ברודאטי רשומה(בדף העד)  כילידת פסח 1915,
וגרה ברח׳ פרנצ׳ישקנסקה 20 לפני המלחמה, ובזמן המלחמה ברחוב ז׳לאזנה
בדף העדות נמסר שהיא הייתה ״בצד הפולני״ כלומר יצאה מגבולות הגטו וחיה במה שקראו בזמנו ״הצד הארי״ של העיר מחוץ לגבולות הגטו – ייתכן בתעודות מזויפות

לא הצלחתי למצוא רישום של שם כזה בכתובות המצוינות – וקשה לדעת איך לחפש ללא השם של בעלה
…
כדאי אולי לנסות להתחקות אחרי משפחתו של מי שכתב את דפי העד
שלמה שביסגולד – Szwizgold \ Szawisgold – יליד 1903
הוא כתב שני ספרים על קורותיו בגטו בוורשה
https://simania.co.il/authorDetails.php?itemId=102135
ורשום ברישום הניצולים אחרי המלחמה – כתובתו לפני המלחמה פרנצ׳ישקנסקה 20 (כלומר כמו של רבות מבנות המשפחה – שייתכן וחיו כולם ביחד – משפחת שביסגולד רשומה כבעלים של כל הבניין)
לצערי הספרים לא מצויים אצלנו בספריה בוורשה – אחד מהם אמור להיות בעל כ 550 עמודים ומקיף את קורות המשפחה.
שלמה שביסגולד נפטר בישראל ב 1984 (השם נרשם לפעמים שבוסגולד)

שלמה (וחיה גיטלה) הם ילדיהם של פסח אריה (או פסח לייב) ושרה אלקה לבית ווילדאור.
שרה אלקה נפטרה בגטו בוורשה ויש לה רישום פטירה מסודר ששמור בארכיון המכון שלנו
כאן בלינק המצורף – https://cbj.jhi.pl/documents/532445/0/

יש לה גם קבר מסודר בבית העלמין בוורשה
http://cemetery.jewish.org.pl/id_26273/info/back_1:0/__Szwizgold.html
וכך גם לפסח אריה – שנפטר ב1916
http://cemetery.jewish.org.pl/id_40964/info/back_1:0/__Schwisgold.html

האם יש לשלמה שביסגולד שארי בשר איתם אפשר לדבר? אני לא מצאתי כאלה בחיפוש קצר,
ישנו ציור בארכיון לוחמי הגטאות שמתאר גירוש לטרבלינקה של שלושת ילדיו של שלמה – ראה בקישור הזה
http://www.infocenters.co.il/gfh/notebook_ext.asp?book=127553&lang=heb&site=gfh
אני מציע בכל מקרה לנסות לקרוא את הספר שכתב
בנחלת יצחק קבור אח של שלמה וחיה גיטלה – ראה בלינק הבא
http://www.neshama.net/memorials/162596/
ולישראל עלה גם אח אברהם עם אשתו ברטה
לדעתי כולם ללא ילדים

---

וישנה גם תמונה שתרמו שלמה שביסגולד ואשתו לבית לוחמי הגטאות המתארת את גירושם של שלושת ילדיהם לטרבלינקה – כותרת התמונה למטה – "דרכם האחרונה של ילדיהם של שלמה ולאה שביסגולד – ארק יליד 4 ספט 1931, הדסה ילידת 31 אוג 33, אסתרה ילידת 28 אפר 37"" –
והיא מתארת את"שאירע בגטו בוורשה ב8 לספט 1942 בזמן הגירוש בראשון של יהודים מהאומשלאג(פלאץ) לטרבלינקה" – הבניין המצוייר הוא בית חינוך לילדים א-ה-ג, רחוב מילה 53

מארכיון בית לוחמי הגטאות – מקור –

בשלב זה ניסיתי למצוא עותקים של הספרים שכתב שביסגולד על קורותיו ועל המשפחה

הציור שתלוי בלוחמי הגטאות ושמימנו הוא ואשתו שובר לב,

ומפנייה לבית לוחמי הגטאות למדתי גם שמשפחת שביסגולד הקימה קרן על שם המשפחה למחקר ועבודה חינוכית על השואה (בין מקבלי פרס הקרן בשנות השמונים היה אנטק צוקרמן), למדתי שהציור הועבר ממקומו במבואה של בית לוחמי הגטאות וזה נעשה מתוך הסכמה עם המשפחה, וכי המנכ"לית הקודמת של המקום – הד"ר ענת ליבנה – הזכירה בעבודת הדוקטורט שלה את ספרו של שביסגולד.

קראתי את העבודה ופניתי לענת ליבנה – אך גם בעבודה וגם במידע שהיה לה לא היה אפשר ליצור קשר עם בן משפחה עם פרטים נוספים.

על משפחת שביסגולד למדתי כי היו משפחה הקשורה למעגלי אגודת ישראל, למדתי כי היו הבעלים של הבניין ברחוב פרנצ'ישקנסקה28 (קרוב למקום מגוריי בוורשה, ולהיכן שגרה משפחתי במחצית המאה ה 19), וכי היו משפחה אמידה. לא הצלחתי למצוא קצות חוט משמעותיים על המשפחה – והספר היה רחוק ממני.

—

פניתי לצד של הוברבנד, ואחרי כמה חיפושים שלחתי לאריה את המייל הבא:

נדמה לי שמצאתי את הקשר בין שמעון הוברבנד לבין ישראל – בעלה השני של חיה גיטלה לבית שביסגולד
ישראל הוא סבו של שמעון.

שמעון נולד בחנצי׳ני בשנת 1909
בשנת 1901 רשומים נישואיו של הוריו בעיירה – שמשון יוסק ומלכה פרלה לבית שטרנפלד (סריקה של רישום הנישואין ברוסית מצורף) שמשון יוסק הוא בן 18 באותו זמן (כלומר יליד 1883) ושמות הוריו – ישראל ויוכבד לבית שיינגרוס
רישום ילדים של ישראל ויוכבד לבית שיינגרוס ניתן למצוא עוד בסביבות ורשה-
בנם יחיאל הילל מתחתן בביאלה פודלסקה ב 1901 והוא בן 20 (יליד 1881)
ב 1907 בוורשה מתחתן בן נוסף בשם שלמה, הוא בן 18 – כלומר יליד 1889
בשנת 1913 נפטרה אשתו של ישראל הוברבנד זה – סבו של שמעון) – והיא קבורה בבית העלמין בוורשה
http://cemetery.jewish.org.pl/id_121286/info/back_1:0/__Huberband.html

בקיצור – יש את ישראל הסבא של שמעון הוברבנד, ויש את ישראל בעלה השני של חיה-גיטלה לבית שביסגולד – רק צריך להבין אם זה אותו אדם.

על ישראל הוברבנד – בעלה השני של חיה גיטלה אנחנו יודעים שהוא נפטר ב 1928 בגיל 70 – כלומר יליד 1858
מה שמתאים ללידות של ילדים בשנים שצוינו (שנות הלידה של יחיאל הלל, שלמה ושמשון יוסק מתאימים לגיל פוריות של מי שנולד ב 1858)
אנחנו יודעים שהוא התחתן עם חיה גיטלה אחרי שנפטר בעלה (בינואר 1911)
וגם זה מתאים למי שאשתו הראשונה נפטרה ב 1913
מאחר וגם אין הרבה הוברבנדים בסביבה – וכל הנתונים מתאימים-
נראה לי שאפשר לומר בצורה סבירה שכנראה שישראל בעלה השני של חיה גיטלה לבית שביסגולד – הוא אותו ישראל סבו של הרב שמעון הוברבנד.

***

פה לעת עתה עומד הסיפור,

יש עוד הרבה שאלות פתוחות – מתי נתרמו לוחות הזכרון ועל ידי מי (משפחה מצרפת? משפחה מצרפת שעלתה לארץ?) לאריה שלחתי כמה פרטי קשר שמצאתי לאנשים שכנראה קשורים למשפחה, והוא גם חיפש במאגר המידע של התרומים לאוניברסיטה ולבית הכנסת שלה. מטעמי פרטיות נשמיט כמובן את חלקו הזה של הסיפור.

את הספרים של שביסגולד לא יצא לי לקרוא. הם אינם סרוקים, אין עותקים שלהם בפולין, ובביקור קצר בישראל לא הגעתי בכלל לירושלים (שלא לדבר על יום ישיבה בספריה הלאומית כדי לקרוא את הספרים)

אולי הסיפור ימשיך בעתיד, ואולי יימצאו בין הקוראים מי שידעו להמשיך ולמשוך בחוטים הנכונים.

אבל גם זה – מכמה שמות ופרטים על קיר האוניברסיטה לקורות משפחת שביסגולד- צלניקר בוורשה, לפחות משהו הצלחנו ללמוד.

בינתיים

מתכנן ביקור מולדת בארץ-הקודש, גם לפני ראש השנה, וגם לקראת סוף נובמבר. הרצאה משותפת עם בני מר (שעל סמוצ׳ה שלו כבר כתבתי בבלוג) על איך ׳בונים׳ תמונה של יהדות ורשה בתכנון (מוזמנים לעקוב דרך הפייסבוק על פרטים נוספים כמו תאריך מדויק, מקום ושעה)
אשמח לשמוע על רעיונות נוספים לשיתופי פעולה, קבוצות ומקומות שמעניין יהיה להגיע לשם- להקשיב ולדבר.

 

חופשה משפחתית בטעם של פעם

יש יותר זמן לחשוב. אני יושב לבד בדירה: בת הזוג והבן שלנו נסעו לגדנסק. 3 שבועות שאין גן ילדים מסודר, ואני שבועיים מהם עבדתי באופן די עמוס. השבוע השלישי – רגיל, במשרד, אבל בת הזוג גם כך הפסיקה את עיסוקיה האחרים ובילתה עם הילד – אז הם ניצלו את ההזדמנות ונסעו צפונה. 3-4 שעות של נסיעה ברכבת, יורדים בעיר עם בניינים אחרים, אדריכלות אחרת, מזג אוויר אחר – אבל אותו מטבע ואותה רשת טלפון. נסיעה שיוצרת הפרדה, חירות.

הקיץ הוא זמן לנסיעות. יש תחושה שכולם כל הזמן נוסעים – פה פסטיבל, פה שבוע אצל הדודה או שבועיים אצל ההורים בכפר. משפחות עם ילדים במיוחד: ילדים, לפי התפיסה המקומית – נמצאים בחורף בבית ובקיץ בחוץ: ובחוץ משמעו בטבע. בכפר, ליד הים. משפחות לא מעטות מחזיקות איזה ביתן קטן על חלקת אדמה באזור כפרי בכדי לבלות בו שבועיים בקיץ (ומדי פעם סופי שבוע פה ושם). לעתים בחבל הארץ ממנו באה המשפחה, לעתים במרחק סביר מהמרכז העירוני בו חיים ועובדים. לעתים זוהי חלקה קטנה מאוד בשולי העיר, במה שקרוי ROD – Rodziny Ogród Działkowy – חלקת גן משפחתית המנוהלת על ידי העירייה. העיקר שיהיה משהו. לנו, כמובן, אין כזה מרכז, חלקת אדמה או בית קטן. אז אנחנו מתארחים אצל משפחות של חברים: משפחה אחת ליד אוטבוצק, שניה בחלקה עירונית בפרבר של וורשה הפונה אוטבוצקה, קבוצת חברים עם משפחות בעיירה ציורית ליד ראדום – הילדים הפולנים יוצאים לשדה, וקוראים להם לבוא איתנו.

אבל השנה הוספנו עוד אזור לנסיעות הקצרות האלה לסופשבוע בטבע, וזה קשור – במקרה או שלא במקרה להיסטוריה המשפחתית שלי.

במיתולוגיה הלא-כתובה של יהודי פולין היום, להיות יהודי משמעו שלא יהיו לך תמונות ישנות של המשפחה. זה אפילו אחד המאפיינים לפיהם משתתפי פגישה ידועה בסמינר פסיכולוגי בשנות השמונים זיהו את מוצאם היהודי של בני הקבוצה בלי שדיברו על כך במפורש (וזה נושא לפוסט אחר, או לקריאה בספרו של קונסטנטי גברט – Living in the land of ashes) והנה אצלי במשפחה – שרדו באורח פלא ובנסיבות לא ברורות כמה תמונות בודדות, קטנות, מהימים שלפני המלחמה: שתי אחיות מטיילות ברחוב ורשאי- לבושות בשמלות קיץ, אמא ובת לבושות מעילי פרווה מפגינות את האלגנטיות הבורגנית שהן מצפות מעצמן, אחות גדולה מפנה לחי וחיוך אל המצלמה, אבא במבט חמור סבר עם אמא ליד פסל, ותמונה אחת בה המשפחה יושבת על דשא, מתחת לעצי מחט גבוהים ומישירה מבט אל המצלמה. בצד כתוב המקום והתאריך – Urle, 1938

יש לפולין מקומות נופש היסטוריים ידועים – ההרים והשלג של זאקופנה, בתי המרפא של צ׳יחוצ׳ינק (Ciechocinek) שהיו אופנתיים ואלגנטיים בערך עד שנות ה 70, בתי המרפא של קונסטנטין ליד ורשה, עיירת הנופש אוטבוצק (Otwock), או אזורים מלאי אגמים ליד וילנה או טורון. בתמונות של משפחות אמידות מלפני המלחמה אפשר למצוא נסיעות לים, חופשה בהרים בצ׳כוסלובקיה, או בתי המרפא של באדן באדן. למשפחה הבורגנית הקטנה ממנה אני מגיע אין כאלה – אבל התמונה נינוחה מאוד. קודם כל – העובדה שיש מצלמה לצלם משפחה בחוץ אינה כל כך מובנת מאליה – צריך לשלם לצלם, שיבוא עד אליך – לחלקת הדשא הקטנה שלך, עם ציוד צילום שמתאים לצילום בחוץ (בתקופה הזו כבר היו מצלמות אישיות אבל הן היו די נדירות ויקרות). המשפחה לבושה היטב – אב המשפחה באמצע, חולצה מגוהצת ועליה עניבה, לצידיו אשתו ובתו הבכורה בשרוולים קצרים, ובמחשוף צוואר משוחרר. מחייכות. תחתיהן הילדים הצעירים – לבושם קצת יותר אלגנטי וכבד: הבת הקטנה עם צווארון לבן שנראה מעומלן היטב, מהודקת בסיכות לשמלת צמר עם שרוולים קצרים. הבן באפודה חסרת שרוולים על חולצה מכופתרת, על זרועו רצועת עור דקה של שעון, רגליו פונות הצידה ורואים את נעליו, שנראות כמו נעלי עור בהירות מדגם אוקספורד עם פס אלכסוני באמצען (מעלה חיוך, כשזוכרים שמדובר בפעיל קומוניסטי שייכנס בקרוב לכלא על פעילותו)

אורלה לא ידועה לי כיעד חופשה פופולרי. היא יושבת צפונית מזרחית לוורשה, בתוך חורשות שליד נהר הבוג, סמוך לנהר קטן יותר הנשפך אליו בשם ליוייץ (Liwiec). אמנם לא מאוד פופולרי אבל יש מבחר מסויים כשבאים לבחור היכן כדאי נוח ולנקות את הריאות מאוויר העיר – ספר כתובות משנת 1938 מראה כי במקום פעלו 10 בתי הארחה (פנסיונאט בפולנית). אולי ישנו בפנסיונאט היגיינה – שפרסם עצמו כפנסיונאט הידוע ביותר באורלה (בעיתונות היידיש של התקופה), או אולי שכרו חדר אצל הגב' הלנה אזנבייז'אנקה המפרסמת בעיתון היהודי בפולנית נאש פשגלונד על חדר לקיץ להשכרה בביתה, ליד הפנסיונאט זניץ' ברחוב ה 3 במאי.

מעיתון דער מאמענט, 14 ספט 11922, מאתר עיתונות יהודית היסטורית

מספר כתובת 1938

מדור הודעות, Nasz Przegląd

מדור הודעות, Nasz Przegląd

מספר כתובת 1938

מעיתון דער מאמענט, 14 ספט 11922, מאתר עיתונות יהודית היסטורית

היום פועלים במקום כמה חדרים להשכרה, "מתחם המנוחה אקפלוריס" (Ośrodek wypoczynkowy Exploris). כתבה במגזין מקומי מנסה להחזיר לאורלה המנומנמת של היום קצת ניחוח נוסטלגי, הכותב מציין שאשתו של הסופר הידוע בולסלאב פרוס הייתה נוהגת להגיע לעיירה לנוח, מציין שזהו כפר רגוע עוד מהמאה ה 16, מצלם את היער המרגיע, ומנסה להחזיר לבנייני העץ המתפרקים את גאוותם הארכיטקטונית מהעת בה נבנו. כך או אחרת אורלה שונה ממה שהייתה בשנות השלושים, אבל כל האזור הזה קצת נשכח ונזנח. גבולות פולין הוזזו אחרי מלחה"ע השנייה מערבה, ונדמה שכל המדינה רק פוזלת מערבה. הצד המזרחי הפך לחצר אחורית, ונדמה שכל מה שממזרח לוויסלה, אפילו החלקים בוורשה ששוכנים מעבר לנהר – נמצא רחוק מהעין ומהלב.

ונחזור רגע ל 2019 ולחופשה המשפחתית שלנו- אני את האזור הזה שקצת ממזרח די אוהב. על חיבתי לעיר שדלץ כבר קראתם (מתכוננים למפגש שדלצאים בספטמבר הקרוב), והקיץ הזה שכללנו את החיבה לאזור: נהר הליווייץ מתגלה כאידיאלי בגודלו וברוחבו לרחצה, והוא קרוב כ 40-50 דקות נסיעה מוורשה, וגם מלונות ברמתו של הפנסיונאט היגיינה מתגלים באזור: לאחרונה נבנה קומפלקס תיירות גדול ומרשים סביב ארמון אצולה בעיירה לוכוב (Łochów), ואיכשהו מצאנו שם סופשבוע במחיר שפוי. מחוץ לחדרים יש אגמים עם ברווזים, יער במרחק הליכה, נחל קטן זורם מתחתיו – וקן חסידה גדול על עמוד קיבל אותנו די בכניסה. למשפחה הקטנה שלנו לא היה צריך הרבה יותר מזה.

לפני כשנה-שנתיים, עת התרבו טיסות הלואו-קוסט מישראל לפולין, ונחתו ביעדים קצת פחות מתויירים כמו לובלין או גדנסק, התחילו תיירים מישראל לחפש חופשה מחוץ ליעדים הגדולים. לצערי פולין אינה משופעת באתרי תיירות ותשתית תיירות מחוץ ליעדים הגדולים: רוב עיירותיה הקטנות לא מציאת אפילו מסעדה אחת בינונית (לרוב איזה קבאב/שווארמה), גם אתרי התיירות הגדולים אינם מרשימים (הטיילת במיקולאיקי, על אגמים באזור המאזורי מזכירה את אילת של שנות השמונים, ולא בקטע טוב). התיירות הפולנית לא נוטה חסד ליעדים כאלה (כפי שאולי נטתה מעט יותר לפני המלחמה) – התייר המקומי נוסע או לחו"ל, או לחלקה כפרית קטנה שאינה נצרכת לשירותי תיור כמו מסעדה או אתרי תרבות (התכנית היא לאכול פירוגי בבית, פירות יער מהשיח, תפוחים מהעץ ולרבוץ בצל בין העצים).

בינתיים לא נדמה שתרבות התיירות המקומית משתנה במהירות. ולנו לא נותר אלא להצטרף למשפחות אחרות בחלקה המשפחתית, לנסוע לערים הגדולות ולאתרי התיירות שלהן, ומדי פעם להאמין שמצאנו חלקת אלוהים קטנה ונעימה – בצד המזרחי של המדינה, עם ניחוח משפחתי. בשבוע בואכה תשעה באב גם זה משהו.

ובינתיים

ממשלת פולין ממשיכה בפיתוח נראטיב ה״לא מתנצלים״ שלה – והפעם, הוקרת מיליציה מפוקפקת מימי מלחה״ע השנייה – https://www.haaretz.co.il/news/world/europe/.premium-1.7652019

הסקנדל התורן – לקראת עיסוק רחב בשאלות יהודיות בפולין

בתור ישראלי החי בפולין, אחת לכמה חודשים (או שבועות) אני יכול לצפות לשיחות טלפון מזן מסוים: שלום – אני המפיקה/ תחקירן של תכנית X, ורצינו לראיין אותך לגבי Y. ה Y המדובר הוא לרוב הסקנדל האחרון בפולין הקשור ליהודים או לישראל. החל מ"החוק הפולני" התרבו האירועים הללו, או לפחות תשומת הלב התקשורתית אליהם. בשבוע האחרון היה זה אירוע לקראת חג הפסחא בעיירה פרוכניק (Pruchnik) שבדרום פולין – בו במסגרת אירועי 'יום שישי הטוב' המציין את היום בו נצלב ישו (או אם נדייק ישוע) מנצרת – בו כילו החוגגים את זעמם בבובת יהודה איש קריות. בובת Judasz זו נועדה לציין את תלמידו של ישוע שהסגיר את רבו לשלטונות הרומיים, או בפשטות בגד בו. ועם השנים הפך מנהג זה של הוקעת הבוגד ביום ציון הפטירה לאירוע בעל משמעות רחבה יותר.

המשתתפים באירועי החג בפרוכניק, עיירה בת 3500 תושבים במחוז פוד-קרפטיה, הכינו בובה גדולה ועליו נכתב שמו של יהודה – יודאש בפולנית ומתחת לשם צויינה השנה – 2019 ונכתבה המילה 'בוגד'. הבובה הוכתה על ידי ילדי העיירה בכיכר העיר, נגררה על הרצפה בתהלוכה אל הכנסייה, נתלתה והוצתה.
האירוע הוליד מיד התייחסויות נרחבות: והראשונים להעלות את הנושא היו עיתונאים בפולין. משם הדרך הייתה קצרה לתהודה בינלאומית: ראשית על ידי אמצעי תקשורת בישראל ובעולם היהודי ועד לעיתונאים כמו האינדיפנדנט ומערכות חדשות כמו של ה BBC. אפילו הכנסייה הקתולית בפולין מיהרה לגנות ואמרה כי הגינוי הוא חד משמעי ומלא וכי הכנסייה רואה בפעולות פגיעה בכבוד האדם

תושבים בפרוכניק בשנות ה 30, מצטלמים עם בובת יהודה איש קריות בטקס "המשפט של איש קריות". הבובה שנבנתה בשנה זו בפרוכניק נעשתה בדמותה של בובה זו, ימי טרום המלחמה, מקור – WYRTUALNY SZTETL

אז אחרי הדיווח האינפורמטיבי הקצר – הייתי רוצה להתעכב על שני סוגים של תגובות: ראשית – המיתממים בפולין:
גם במחנה השמרני היו אלה שמיד ידעו להגיד שאין ממה להתרגש – שהביקורת אינה אמיתית אלא נובעת מפוזיציה, וכי הכל בעצם בסדר. העיתונאי ועורך ערוץ הטלוויזיה TVP KULTURA – הזרוע של הערוץ הממלכתי-ממשלתי בפולין לענייני תרבות פליפ ממכס צייץ בטוויטר` כי מדובר רק בציון העבודה שאיש קריות היה יהודי, נו – וזה כידוע טיעון עובדתי. וחוצמזה מה אתם רוצים – הרי גם ישו היה יהודי. הינה אמרתי את זה – ואני לא אנטישמי.
ההיתממות הזו הרי מצחיקה. היא מצחיקה כי היא מתעלמת מהקונטקסט, מההיסטוריה, מהתרבות – הרי דמותו של יהודה איש קריות ומעשה הבגידה שלו לא נלקחו עימו אל הקבר – הבגידה הפכה להיות אלמנט המתאר את כלל היהודים, והאשמה אשמתם. בובת איש קריות שנשרפה אופיינה באף מעוקל ואזניים גדולות שמשך שנים שימשו לתאר יהודים, לראשו חבש ספק כיפה שחורה ספק כובע חסידי ושערו היה אסוף לפאות מאחורי האזניים. בקיצור – לא יהודה איש קריות מהפרובינקיה הרומאית יהודה הוצג שם – אלא היהודי מפולין של לפני מאה או מאתיים שנה – בו הפליאו מכותיהם, אותו שרפו. ואם ימשיכו מיתממים כאלה או אחרים לנפנף בזיהוי היהודי של ישו – הרי שאני לא ראיתי אף איקונה כנסייתית המציגה את המושיע כשזה לבוש בכיפה ועטוי פיאות.

אבל התגובה המיתממת הפולנית היא פחות מענייני להיום. חשוב לעמוד מולה, חשוב להצביע על איוולותה ועל עיוורונה. אבל הבלוג הזה נכתב בעברית – ונקרא כנראה בעיקר על ידי יהודים בישראל. ונעבור לענייננו, לתגובותינו – להעלאת הסקנדל על ראש שמחתנו.
הסקנדל התורן מסוקר כמעט תמיד באותה הדרך – ידיעה קצרה על האירוע המלווה בתגובות הגינוי של גורמים רשמיים וארגונים יהודיים. מי שיעבור לפינת הטוקבקים יראה את המעבר לשלב הבא – הזעזוע – שכן הוא מעלה את 'מה שתמיד חשבנו וידענו' על פולין, יחס ליהודים, אנטישמיות, שנאה ואלימות.
ויש שתי בעיות בסיקור הזה. ראשית – כל פיפס עובר את המסננת, וכל זבוב הופך לפיל: ההתרחשות בישוב בן 3500 תושבים בפריפריה הפולנית הרחוקה הופך למייצג כללי (אם תרצו הקבלה לישראל – 875 תושבים בעמק בית שאן נניח – איחוד הישובים ירדנה ובית יוסף – מניח שחלק מהקוראים לא שמעו את שם המקומות מעולם), התגובות הרשמיות הנחרצות (במקרה הזה) מוצנעות אל מול ה'חשיפה' לטבעם האמיתי של 'הדברים', וכמובן – אין קונטקסט. יש אייטם של דקה וחצי, זעזוע ועוברים הלאה.

הנושאים היהודיים בפולין עולים במדיה הישראלית, ובחייהם של הישראלים בכמה מופעים או מקרים:
הסקנדלים התורנים, גילויים חדשים מימי המלחמה (קבר אחים חדש, שרידי תא גז שנחפרו, ספר תורה שנגלה בהריסות גטו), סיפורי חסידי אומות עולם, סיפורי דמות האדם הבודד שנלחם על שמירת הזכרון של התרבות היהודית במקומו, וכמובן – מעל לכל – סיפורי השואה עצמם: כל יום שואה, כל חודש, כל שבוע: "יתגדל / אושוויץ, ויתקדש / בירקנאו…"
בתוך הבליל הזה כל אירוע חדשותי מובן רק על רקע זה.

לפני כמה חודשים היה סקנדל תורן בנוגע לעיתון שעל עמוד השער שלו הופיעה כתבה שכותרתה "כיצד לזהות יהודים" – מתוכנית טלוויזיה בערוץ ראשי ביקשו ממני לעלות לשידור, להחזיק בידי עותק של העיתון – לקרוא את הכותרת ולתרגם את הכתוב בה. ליותר מזה לא היה להם זמן. העיתון המדובר היה עיתון קיקיוני במיוחד, בעל חשיבות אפסית – שעלה לכותרות כי נמכר בקיוסק בתוך בית המחוקקים הפולני – הסיים. אחד מעובדי בית המחוקקים התלונן לנציבות הסיים ודאג שהקיוסק המוכר את העיתון יסיר את המגזין הקיקיוני מרשימת הסחורה שלו. וזה כמובן הסיפור בקצרה – אבל אפילו לסיפור עצמו אין זמן – רק לקיצורו של הקיצור. לבקשה של התחקירנית אז סירבתי ואמרתי שזה לא רציני – ושאם הם מתישהו ייעשו אייטם של 15-20 דקות – שיפנו אליי אז.

אז תאמרו – אבל זה קרה – וזה חדש וראוי לשידור. וזה נכון ברמה מסוימת. הבעיה היא לא ציונו של האירוע – הביעה היא המסגור, והבעיה היא מה לא נכנס למסגור. ״משפטו של יהודה איש קריות״ בפרוכניק הוא חווייה שעברו כמה אלפי תושבים מקומיים, ומוכרת אולי לעוד כמה אלפים או עשרות אלפים בפולין שראו או השתתפו בטקסים דומים. אבל רוב רובם של תושבי פולין לא חווים כך את המציאות, והעיסוק של המדיה (חדשות ואמצעי מדיה חברתית) בצדדים האלה יוצר תמונה חלקית ומוטה, מעוותת של תמונת מציאות רחבה ומורכבת יותר. כך אם הייתה מופצת ידיעה/סרטון/כתבה על כך כי בישובי ירדנה-בית יוסף שבעמק בית שאן נזנחה ילדה על המדרכה/ שרו שירי גנאי ליהודים אתיופיים/ שרפו את ספרי עמוס עוז (אנא בחרו את מה שנראה לכם יכול לקרות ומטריד אתכם) – נדמה לי שמרבית הישראלים היו מרגישים שלא בנוח, וכי תמונת המציאות המוצגת היא חלקית, זניחה ובמידה רבה חוטאת לאמת.אם היה עומד מולכם אדם ממאלזיה שנחשף לסרטון כזה הייתם מבקשים לתקן את התמונה שהתקבעה במוחו של המקום בו אתם חיים, או לפחות להציג צד שני למטבע. אז מה חסר לנו כאן?

פולנים שלא נכנסים לאחת מקופסאות הסיפור לא מוצגים: היכן הכנסייה הקתולית – השמרנית, הקשה – שגינתה את האירוע? היכן העיתונאים שחשפו אותו והעלו אותו לתודעה? היכן תגובות הפולנים מהשורה שמזועזעים מהנושא? ובעיקר – היכן ההקשר הכללי. אם בכתבה כזו ישנה טענה לאנטישמיות (ובצדק) – כלומר לטענה שיהודים נתפסים ומוכרים בצורה ספציפית ושלילית (וכאן – בוגדים, תאווי בצע), בואו ונבדוק כיצד יהודים באמת נתפסים בפולין, והיכן פוגש את הפולני – המצוי ושאינו מצוי – נושא היהודי והיהודים.

בפולין קורים דברים משמעותיים בהרבה הקשורים לתפיסות כלפי יהודים במדינה – וגם להם צדדים מגוונים: דוגמאות? בשמחה. ראשית – פולין עומדת היום בחזית מחקר השואה – כמות הפרסומים וחידושי המחקר הקשורים ליהדות פולין ולשואה בפולין על ידי חוקרים פולנים, בשפה הפולנית – גדולה היום מכל אסופות המחקרים באנגלית או עברית על ידי מוסדות יהודיים. ספרי מחקר חדשים על ידי חוקרים פולניים זוכים לאפס תהודה בכלי תקשורת בישראל. ראו מקרי Dalej jest Noc, או הספר Pani Stefa שמחזיר את מקומה של סטפניה וילצ׳ינסקה כדמות חינוכית לצידו של יאנוש קורצ׳אק בניהול בית היתומים הידוע.

בפולין מתרחשים אירועי תרבות הקשורים להיסטוריה והתרבות היהודית כמעט בכל עיר. מהפסטיבל הגדול של קראקוב (הגדול בעולם לתרבות יהודית), לפסטיבל זינגר בוורשה, ועד לפסטיבלים או ימי תרבות מקומיים בכל עיר בינונית ומעלה (ולעתים גם ומטה) – קוטנו, פינצ׳וב, שדלץ, קרשניק, נובי-דבור, חמילניק, טרנוב, ויילון, זמברוב ואני יכול להמשיך עם הרשימה הזו עוד ועוד.

בפולין משתתפים אלפי ילדי בית ספר בתכנית ׳בית ספר לדיאלוג׳ בה הם לומדים על העבר היהודי בעיר/עיירה בה הם גרים. גם כשתכנית כזו מוצגת במדיה הישראלית, כמו הכתבה הזו של דב גילהר , מציינים כי התכנית היא ייחודית, בית הספר הוא ״מיוחד״ ונאמר כי במערכת החינוך הפולנית לומדים על השואה שעה אחת בלבד ב 12 שנים. מספיק לדעת שכל בית ספר תיכון מבקר במוזיאון באושוויץ ובבירקנאו כדי להבין שיותר משעה אחת מוקדשת לנושא, אפילו בלי להכיר את תענית הלימודים לעומק, והצצה במפה או ברשימת היישובים בהם בתי ספר שמשתתפים בתכנית אותה מסקר גילהר תיתן כבר תמונה אחרת . בקיצור – יותר מילדים שהשתתפו ב׳משפטו של איש-קריות׳ בפרוכניק, יש ילדים שרואים יהודים והיסטוריה יהודית באורח אחר לחלוטין.

וזה עוד מבלי להזכיר כמה פולנים ׳מגלים׳ את שורשיהם היהודים בכל שנה, כמה מקבלים אותות על שמירת מקומות ואתרים הקשורים להיסטוריה יהודית, מבלי לספור חסידי אומות עולם, מבלי לגעת בנושא הקישור בין יהודים לקבוצות ספורט (בעיקר כדורגל, לרעה ולטובה), מבלי לציין את מקומם של פוליטיקאים ופובליציסטים יהודיים בשני קצוות המפה הפוליטית בפולין. ולאלה מצטרפות עוד הרבה נקודות שדורשות הצגה, הכרה, בחינה.

פגישה עם תרבות יהודית בגורץ', שכונה של העיר בידגושץ' מקור – http://www.edd-kpck.pl/index.php/archiwum-edd/europejskie-dni-dziedzictwa-2017/195-spotkanie-z-kultura-zydowska-w-grucie

לכל מי שמנסה גם לקדם שינוי חברתי – פוליטי, לקיים דיאלוג או שינוי בפרספקטיבה – שיתוף הפעולה עם דרך ההצגה הזו היא תבוסה. זוהי דרך הצגה בה דיאלוג אינו מתאפשר – בה כל צד (פולנים – יהודים) מתבצר בנראטיב שלו ובדרך התפיסה העצמית הקורבנית שלו (כמו שאמר סנאטור בפולין בשם יאן ז'ארק בסקנדל האחרון – "אתם אל תתערבו לנו בנושאים קתוליים בהם אתם לא מבינים"). דרך התצוגה הזו מאפשרת לכל צד להציג עצמו כמגן הכבוד הלאומי בהזעזעותו מהסקנדל, ומיד אחר לשוב ליתר העיסוקים עד לסקנדל הבא – בלא לקדם שינויים פוליטיים או חברתיים שיקטינו את הסיכוי להישנותה של התנהגות כמו זה העולה בסקנדלים.

שיתוף הפעולה עם הדרך הצרה והמצרה של הצגת היחס ליהודים בפולין אינו חדשות, כי העלאת גירה של מה שאנחנו כבר חושבים ומכירים אינה חדשות. העולם הוא מורכב, אנחנו תמיד משטיחים אותו ומפשטים אותו כדי שנוכל להבין אותו, זה חלק מטבעה של דרך המחשבה האנשוית. אבל תמיד עלינו לאתגר את הדרך הזו, להציג דוגמאות נגד, להרחיב את היריעה, ובעיקר – להקדיש זמן להכיר ולשמוע.
עד שזה לא ייעשה במדיה – באמצעי תקשורת, בסיפורים שחולקים אנשים במדיה חברתית, בספרים, בסרטים, בתכניות וכתבות – נמשיך להעלות גירה עבשה ודלה בתזונה. זה טעמו של הסקנדל התורן.

בינתיים,

ניתן לצפות בכתבה לקראת יום השואה של רחלי מלק-בודה במקור ראשון, אותה ליוויתי לביקור בעיירה ויילון (Wieluń), הביקור היה מעניין ומרחיב – אני משוכנע שכך תהיה גם הכתבה.

התגובה של אלון מזרחי בפייסבוק לסיפור האינסטגרם של אווה קולעת, בחלקה הראשון, להרבה מחשבות שלי. בעיקר מה שהוא כותב בסעיף ב – "זו, כמובן, מטרתו של הקמפיין הזה ששואל "מה היה קורה אם היה אינסטגרם בשואה", אבל מתכוון בעצם לומר: "תארו לכם שהייתה שואה עכשיו, כשיש אינסטגרם". כי אלה שניספו בשואה כבר לא יכולים לדמיין כלום, ואנחנו גם לא יכולים לדמיין עבורם. הקמפיין הזה, לפיכך, לא נועד לקרב את עולם המושגים של השואה אלינו, אלא אותנו לתחושת שואה, וייעודו הוא לא ללמד אותנו על ילדה מסכנה שהפכה קורבן לא רק של הנאצים אלא גם של ממסד פוליטי טיפש, חסר אלוהים ורע לב במדינת היהודים. ניצולי השואה הם דלק בתעמולה של הממסד הציוני, שרוצה בדיוק את ההיפך מהם: עולם שהשואה נוכחת בו תמיד. "

אמץ לך שטעטל – מה מצאתי וחיפשתי בשידלץ

זה התחיל עם הקריאה של ספרו של דניאל מנדלסון ,האבודים׳. איזה מזל יש לו, חשבתי – בבולכוב באמת אפשר לעשות דבר כזה, פרויקט כזה. עיירה של כמה אלפי אנשים, איתור אפשרי של ניצולים, ביקור במקום ושיחה עם זקני העיירה. והוא התחיל מוקדם – בשנות התשעים. אפשר עוד היה לעשות דברים כאלה ולהגיע למידע די רחב על כמות מצומצמת של אנשים. אפשר להגיע לאינטימיות. ואני התמלאתי קנאה. אינטימיות כזו לא הייתה מנת חלקית, או לא ממין האפשר.

מוצא הצד הפולני של משפחתי מערים גדולות – ורשה ולבוב, שכלמו אחת מהן מונה מאות אלפי אנשים וקהילות יהודיות ענקיות. איך אוכל להקיף, איך אוכל? עשרות אלפי העדויות, מאות הספרים, מאות אלפי האנשים שחיו, שעברו, שסיפרו. ובתוכם משפחה או שתיים קטנות – 4 או 5 דירות. איך אפשר בכלל להצטמצם כך.

ישנם גם כמה חוקרים, או פעילים מקומיים שעוסקים במקום אחד בפולין – ז׳אן פייר שטרווייס מיפה את סטאשוב, בזדונסקה וולה פועלת קמילה כבר כמה שנים טובות, עם רוהטין שהיום באוקראינה משתדלת להתעסק מרלה אוסבורן, בסייני (Sejny) פועלת עמותת Pogranicza ובלובלין בראמה גרודזקה. כולם מקומות נפלאים ואנשי קשר נהדרים אם מדובר במקור משפחתך. אדם אחד יכול להקיף קהילה של כמה אלפים, ארגון קטן (כמו בראמה גרודזקה) יכול להקיף עיר בינונית עם כ 40 אלף יהודים. מי יקיף את ורשה על 350 אלף יהודיה? את לבוב עם מעל 200 אלף מהם?

כבר כמה שנים חשבתי לאמץ לי שטעטל משלי. מקום קטן (עלוב ומשוגע) משלי. שאפשר יהיה להכיר, שאפשר יהיה להקיף. שאפשר ללכת בו מרחק 5 דקות ולהקיפו. בשנים האחרונות של העבודה עבדתי עם משפחות ממאות מקומות, נסעתי לארכיונים עשרות פעמים ועם משפחות לעשרות אתרים. אבל בחודשים האחרונים נדמה לי שאמצתי לי שטעטל – או יותר נכון ששטעטל אחד אימץ אותי.

מתוך ספר היזכור לשידלץ, 1956

שדלץ (בפולנית נכון יותר לבטא שיידלצה Siedlce, וביידיש שעדליץ או שעדלעץ) היא עיר השוכנת כ 80 ק״מ ממזרח לוורשה. בעבר הייתה עיר מחוז, ושכנו בה בית משפט אזורי וכלא ידוע לשמצה (שעדיין מפאר את הרחוב הראשי). כחמישה עשר אלף יהודים חיו בעיר בת כ 40 אלף התושבים בשנות השלושים של המאה הקודמת. שטעטל די גדול – כך יצא. מצד אחד מספיק גדול כדי להיתקל בו שוב ושוב, ומספיק קטן כדי להצליח פלוס מינוס להקיף אותו.

בשנה האחרונה פגשתי יותר ויותר אנשים שמוצא משפחתם משם, בביקור בארכיון המקומי התוודעתי לארכיבאים ששמחו לעזור, ולמגוון די גדול של חומרים שנגישים רק במקום: ספר תושבים, מחברות רישום תושבים לחלק גדול מהבניינים, רישומי מסחר, רישומי משטרה. שני ספרי ייזכור נכתבו על העיר והם די מקיפים את תקופת המלחמה, תמונות רבות שרדו, ויש גם ארגון יחסית פעיל של ״יוצאי שדלץ״. המקום נגיש – נסיעה של שעה וקצת ברכבת מוורשה. ביקורים די נעימים שם (לא רחוק מהארכיון נמצא ארמון אצילים היסטורי והפארק העירוני הצמוד אליו – זה עוזר), בית העלמין היהודי המקומי מחזיק כמה עשרות קברים ואפשר לבקר בו, והאזור היהודי לשעבר של העיר די קטן ואפשר לטייל בו ב 5 דקות. בקיצור – עיר שמרגישה כמו שטעטל.

הבנתי שהעיר אימצה אותי בשבוע אחד לפני כמה חודשים – בו הוקפתי מכל מקום בסיפורים שדלצאיים – משפחה מאנגליה ביקשה מחקר וסיור במקום, שתי משפחות הגיעו למכון שמוצאן משם, והתקשרה למכון אישה תושבת העיר שהייתה סבורה שאביה הביולוגי הוא יהודי שאחרי המלחמה עזב לישראל.

והסיפורים הצטלבו – אותה אישה תשבת שידלץ (שמאז התברר שהיהודי היה אמנם נשוי לאמה כמה שנים, אך אינו אביה הביולוגי) דיברה על משפחה שהויעה גם בשני סיפורים אחרים. ויותר מכך – אחת המשפחות שהגיעה למכון סיפרה על משפחה ורשאית. הפרטים שידעו היו מצומצים – וכשמצאתי רשומת לידה בוורשה ב 1910 – הסתכלתי על שמות המשפחה של ההורים – ומיד ידעתי לומר שזו משפחה שדלצאית שהתגלגלה לוורשה. הרגשתי הצלחה – הגעתי להיכרות אינטימית מסוימת עם האנשים.

 

תחושת האינטימיות גדלה כשמצאתי את רשומת הנישואין של בני הזוג שנתיים קודם לכן בשידלץ. לא רק שאני מזהה את השמות – אני מכיר את הכלה. כלומר – את משפחתה. זיהיתי את שמות ההורים וידעתי לומר שהיא אחותה של סבתו של אותו אנגלי שאני אמור להדריך בעוד כחודשיים. כמובן שסיפרתי על כך לבני המשפחה – והחיבור נעשה. שתי אחיות שנפרדו בסביבות 1905 – האחת עקרה לוורשה, השנייה הרחיקה עד לונדון – זכו שייפגשו מחדש נכדיהם.

 

מאז חזרתי וביקרתי בעיירה עוד כמה פעמים, למחקר עבור כמה משפחות והעמקת הקשר שלי עם המידע והמסמכים. התחלתי לאט ובאופן מסוגר לאמץ את המקום בצורה מקיפה יותר – לאסוף כל מידע שמתגלגל אליי, לארגן את התמונות, ליצור אינדקסים של שמות ומשפחות המוזכרות בספרות ובעיתונות, לעבור שוב על מה שכבר מצאתי בשנים קודמות. לארגן את המידע, לחזור אל האנשים. לעבור על הדפים שכבר צולמו ממרשם התושבים, לקשר בין דברים שלא קישרתי קודם.

 

כדי באמת לאמץ מקום יש גם להיות בקשר עם הרשויות המקומיות – עם העירייה, בית ספר מקומי, עיתונאי או שניים. אימוץ הוא תהליך רציני ודורש מחויבות ורצינות – ובינתיים אני רק משתעשע במילה. אבל אני מרגיש מוכן, לפחות במידת מה למחויבות הזו.

 

לצערי לא אחלוק סיפורים שדלצקאים כאן (שכן לא ביקשתי רשותם של מי מבין הגורמים המדוברים) – אבל אוכל לצרף כמה ממקורות המידע העומדים לרשות המחפש:

מחברות רישום תושבים בחלק מן הבתים,

ספרון רישום כתובות מהבניין ברחוב אסלנוביצ׳ה 37

ספר התושבים הרשמי של העיר (לתושבים קבועים או ארעיים)

רישום עסקים

ספר טלפונים וכתובות

עותק של רישומי עסקים כולל כתובות משנת 1930 – צילומסך מאתר Genealogyindexer.org

רשימות מתקופת המלחמה על עובדי בתי יתומים והענקת סיוע אחר דרך עמותת העזרה העצמית היהודית

מכתב הממוען לוועד העזרה העצמית בשידלץ לגבי חלוקת תפוחי אדמה. פברואר 1941, ארכיון המכון היהודי ההיסטורי

וכמובן ספר היזכור המקומי

ליוצאי העיר והאיזור אני יכול להמליץ על חיפוש בארכיון המקומי בשדלץ – המכיל כמות מידע רבה. יש תוכניות העלאת סריקות ורישומים לרשת אך זה אחד מהארכיונים הקטנים והפחות מתוקצבים בפולין. צוות הארכיון חביב מאוד (למרות שהאנגלית אינה שגורה בפי רבים מהעובדים). כתובת האימייל שלהם היא – archiw@siedlce.ap.gov.pl

יש גם קבוצת פייסבוק בה אפשר לתקשר עם אחרים שמקור משפחתם מן האזור – https://www.facebook.com/groups/JLMSBR/?epa=SEARCH_BOX

מי שרוצה להעמיק במחקר מוזמן כמובן ליצור קשר איתי למחקר פרטי – בכתובת matanpolin@gmail.com
אני נמצא בארכיון אחת לכמה חודשים ויכול לחפש מידע על משפחות קונקרטיות.

ועוד

׳יום שני הכחול׳ נפל על פולין – יום שקיבל מוניטין של היום המדכא ביותר בשנה. מצב הרוח הפוליטי המקומי גם הוא לא גבוה אחרי רציחתו של ראש עיריית גדנסק לפני כשבועיים. מכאן לפחות הכל אמור להשתפר – הימים להתארך, העלים לחזור לעצים והמעלות לטפס למעלה.

https://www.chillizet.pl/Zdrowie/Psychologia/Blue-Monday-niebieski-poniedzialek-najbardziej-depresyjny-dzien-roku-13283