יום כל המתים, כל הקדושים, ואלה שאינם פה ולא שם

ברומן 'הנכס' שכתבה ואיירה רותו מודן, סצינה מרכזית בהתפתחות העלילתית ובעיצובו הגרפי של הרומן מתרחשת בערב סתיו, בבית קברות ורשאי. אנשים רבים ממלאים את בתי הקברות סביב הראשון לנובמבר, יום כל הקדושים, ובהמשכו – יום כל הנשמות המכונה זאדושקי (Zaduszki), להדליק נרות על קברי בני המשפחה ועל קבריהם של יקרים ואהובים – זמרת נערצת, איש חינוך דגול, הורים של חבר שעבר לעיר אחרת ואין מי שידליק נרות על קברו. האוירה המכושפת של ערב הסתיו המואר בנרות צבעוניים כבשה את עטיפת ספרה של מודן, ושם החג הוא שמו של הספר בתרגום לפולנית.

כפי שהבנתי מקובל יותר לעלות לקברי המשפחה ביום זה מאשר ביום השנה למוות, או יום ההולדת. יש משהו קולקטיבי ומעניין בזה. גם יום ההולדת הפרטי של אדם אינו חשוב בפולין כמו 'יום השם' שלו – יום הקדוש הנוצרי על שמו הוא קרוי, והמאגד חגיגות שנתיות של כל הנושאים את אותו השם. כמו הופקעו החגיגות הפרטיות לטובת ימים משפחתיים, קהילתיים, מאחדים. אך בתוך כל זה עדיין שומרים על ייחוד – בשם פרטי, בקבר בודד, בתא משפחתי, קהילה הנבנית מתוך יחסים בין פרטיה.

בוורשה, התנהג כוורשאי, ניצלתי את סוף השבוע הארוך אם כן, זה שבו חנויות נסגרות סוף סוף, קניתי שני נרות לא צבעוניים והלכתי לבית הקברות. 200 אלף קברים מצויים בבית הקברות היהודי ברחוב אוקופובה, והוא אפילו לא בית הקברות היהודי הגדול בפולין (התואר שמור ללודז'). אתר אינטרנט מוצלח מאפשר חיפוש קרובי משפחה מבעוד מועד, ומאחר ושמות המשפחה השתנו, שינו איות לפי מקום מגורים ותקופות השפעה – החיפוש מציג תוצאות רחבות, של כל מה שנשמע או יכול להישמע כמו שם המשפחה אותו אני מכיר. כתבתי על פתק קטן את השמות של סבא של סבא, של מי שהייתה כנראה אחת מבנותיו, ושל מי שייתכן והיה דודו, כתבתי את מספר החלקה, מספר השורה והטור ויצאתי אל הרחוב.

בחוץ מרבית העצים כבר עומדים עירומים. בחלק מרצועות העצים, בתשובה מאוחרת לשאלתי על עתידה של שמיכת העלים העבה הזו, כבר כונסו העלים היבשים לערימות הממתינות לפינוי. עורבים שחורים מדלגים בין הערמות ומנסים למצוא פריטים מזינים אחרונים המתחבאים בערימה. כלב אקראי משוטט בערימה. הילדים כבר לבושים לבוש חם המגביל את המשחק ברחוב, תינוקות מכונסים בעגלותיהם בשמיכה הדומה לשק-שינה סגור. שעון החורף והשקיעה שהוקדמה מרמזים על כך שימי הסתיו ספורים. לא ירד הרבה גשם כמו שסיפורים על הסתיו והבוץ הפולני לימדו אותי לצפות, אולי עוד יש לתת לו זמן. בכל מקרה, שעון פנימי המציית לשעות אור, לציוץ ציפורים, למהירות המעבר של העננים בשמיים ולכמות הזמן שכבר מדברים על חורף סביבנו מורה כי השעה קרובה – עת לחשות ועת לדבר, ואת הכל עשה, יפה בעתו.

תמונה מרחבי הרשת, מצלמתי שלי אינה טובה מספיק

אוטובוסים מיוחדים הוקצו ליום הזה בתאגיד התחבורה הציבורית העירוני. הקווים המסומנים באות C מרכזים את האנשים אל בתי הקברות הפזורים בעיר. אומרים שמתמעטים האנשים בוורשה בימי חג אלה, שכן רבים מתושביה היגרו אליה לצורכי תעסוקה, תרבות ופנאי. כמו מרכז תל אביב בליל הסדר חוזרים תושבי הכרך אל המשפחה שמחוץ למרכז, לבלות סוף שבוע משפחתי, אם יש להם סבלנות ומחויבות לנושא. ורשאי-ישראלי ותיק סיפר לי כי המהגרים אל העיר מכונים 'אנשי הצנצנות' על שום צנצנות המזון שישובו עימם מהמשפחה הכפרית על העיר הגדולה, כמו השניצלים של אמא בקופסאות הפלסטיק עם המכסה האדום של רמי לוי ששומרים חיילים וסטודנטים נאמנים. הרחובות אכן שקטים – יום משפחתי הוא זה, ודי קריר. האוטובוס מספר 180 מגיע אל התחנה וייקח אותי מכאן לאורך כל רחוב אניילביץ' – בואכה בתי הקברות העתיקים של וורשה.

ארבעה בתי קברות חולקים מתחם משותף ודרים גב אל גב בחומותיהם בין הרובעים של מוראנוב- נובוליפקי, לרובע וולה המערבי יותר. בית הקברות היהודי של אוקופובה, ובית הקברות העתיק והקתולי של פוונזקי (Cmentarz Powązkowski) הם הגדולים שבמתחם בתי הקברות הזה, ולצידם ניצבים בתי קברות קטנים יותר – לותרני וקלוויניסטי. ימי החג המציינים את הקדושים והמתים ימים קתולים הם, אך בפולין שרובה המוחלט בימינו קתולי, וארבעים שנה של קומוניזם טישטשו קוים בין מנהגים דתיים למנהגים לאומיים – שותפים לחג כל בתי הקברות.

ירדתי מול הכניסה לבית הקברות הקתולי – את השיטוט בו התכוונתי לשמור ליום המחר, לפגישה שקבענו עם חברים פולנים הדרים בסמוך לו. סידורי תחבורה מיוחדים, חסימות משטרה וטורי אנשים סימנו לי את הדרך, הזכירו לי את הנסיעה באוטובוס הביתה בערב יום הזיכרון לחללי צה"ל – מגבעת רם למלחה דרך הר הרצל. בצידי הדרך הוורשאית עמדו מוכרי פרחים, זרי זיכרון, נרות שעווה לבנים בעטיפת פלסטיק, או נרות קטנים בזכוכית צבעונית. ילדים קטנים עם הוריהם נדמו מחייכים מתחת לכובעי הצמר. צילמתי כמה תמונות ופניתי להקיף את חומת בית הקברות אל שכנו היהודי, המוכר.

היום לא גבו תשלום בכניסה לבית הקברות. צעירים הפעילים בקהילה היהודית ובאגודה לשימור בית הקברות ביקשו תרומה, לבושים בבגדים משונים – מטורזנים במקטורנים ומגבעות של אצילים אנגליים. בית הקברות היה מלא יותר מן הרגיל. פגשתי בבית הקברות מכרים מן הקהילה היהודית, שבאו להדליק נר על הקברים המשפחתיים כמו גם על האנדרטה ליאנוש קורצ'אק, מדריכה במכון היהודי המעבירה סיור מודרך ביום זה, שמושך אליו בדרך כלל מבקרים ומתעניינים רבים. פגשתי מכר ישראלי העובד ברדיו הפולני (במחלקה העברית והאנגלית) ומראיין מעט מהנוכחים בבית הקברות, בין המבקרים היו גם כמה נזירות, ועוד אורחים שאינם בעלי רקע או עבר יהודי (הסרתו של כיסוי הראש בכניסה לבית הקברות יכולה להעיד על כך).

מן החברים למדתי שהיארצייט היהודי איבד מחשיבותו לעומת היום הכללי הזה, ולמדתי גם שלא רק הקהילה היהודית הקטנה דואגת לנשמות ולזכרון הקבורים בבית הקברות היהודי. היום הזה הצליח כנראה להפיל מכשלות דתיות, ועם השנים אימצה קהילת הרוב הקתולי את בתי הקברות היהודיים, ודאגה לבקר בהם, לסדר אותם ולזכור את חלק ממתיהם. הנזירות הדליקו נר ליד האנדרטה ליאנוש קורצ'אק, קיברו של מארק אדלמן מלא היה נרות, וכך גם של הקברים של חלוצת התיאטרון אסתר קמינסקא, של הרופא והלשונאי לודוויק זמנהוף ושל כמה מן המשתתפים במרד וורשה הפולני. חלקת הקברים החדשים, אלו שנקברו אחרי המלחמה, הייתה מלאה במשפחות ומבקרים, באופן שנראה היה מעודד, וחי.

בית הקברות היהודי - מכירת נרות, קברו של מארק אדלמן והחלקה החדשה

בית הקברות היהודי – מכירת נרות, קברו של מארק אדלמן והחלקה החדשה

IMG_20131101_124441 IMG_20131031_122943

לא אלאה בשעתיים בהם ניסיתי לאתר את קברי המשפחה שלי – משפחה יהודית ענייה בוורשה לא זכתה להיקבר בחלקות מסודרות במיוחד, קרוב למעברים או גדולי החברה. אזורי הספר של בית הקברות לא מתוחזקים כמו הכניסה המטופחת, השורות בהן אינן סדורות ולעתים חלקת יער כבשה את מקומן של המצבות, מכניסה מימדי אי ודאות לאדם המחפש את הקבר השמונים ואחד בשורה מספר ארבע, בחלקה שאין לדעת היכן היא מתחילה והיכן נגמרת. כשעתיים סבתי בסבכים, פיניתי עלים ואזוב ממצבות ולא נמצא אף אחד משלושת הקברים שרשמתי בפנקסי. לקחתי תמונות של כמה סימני דרך, שיעזרו לו במטרה הזו בעתיד, והסתפקתי בהדלקת נרות על קבר האחים להרוגי מרד הגטו (כפי הנראה שם נספה סבא-רבא) והוספתי נר לרגליו של קורצ'אק – לא יכול להזיק.

כשיצאתי מהסבך מלא בעלים וצמחיה על המעיל פגשתי את העמית הישראלי. שוחחנו על ספסל. לפני כמה שבועות נפגשנו לראשונה, ואז הועלה הרעיון לפגישה של קבוצת הישראלים בוורשה בפייסבוק. התנדבנו לארח את המפגש, וזה היה קבוע לאותו ערב. המפגש היה מצומצם יחסית אך נעים מאוד. האנשים שפגשנו לבביים, נחמדים, מעניינים ומעוניינים. האורחת הצעירה, נועה בת הארבע ניצלה את כרטיסיות המשחק, הצעצועים ועפרונות הציור שבבית. היו שם אמנים, עיתונאים, יזמים ואנשים שבאו להתאמן על העברית שבפיהם. אני מניח שעוד אכתוב מתישהו על ישראלים הגרים בבירה הפולנית, אבל אחרי ערב זה איני יודע מספיק, אני רק מתחיל לחוש משהו. הוא נעים ומעניין, אבל ימים יגידו לאן ימשיך.

יום למחרת פגשנו מכרים פולניים לסיור בבתי הקברות הנוצריים במתחם. זוג צעיר וחייכן, שניהם כותבים בימים אלה את הדוקטורט ומגדלים ללא עזרה את סטאש בן הארבעה חודשים. כמו בישראל, קשה להתמודד בגילאים האלה בלי עזרתם של הסבא והסבתא החדשים, רק שבפולין הם לעתים גרים רחוק יותר, ובמקרה זה גם אינם תמיד בין החיים. האזור בו הם גרים בשכונת וולה אינו אופייני לוורשה, ואין בו פארקים רחבים. חלק מן האזורים הפתוחים שבו הפכו לקניונים או מרכזים מסחריים, וחלקם עומדים שוממים כגלעד למעשי טבח שביצעו הגרמנים בפולנים בסוף 1944. בצר להם מצאו ההורים הצעירים את בתי הקברות הסמוכים כמקום לטיולים עם סטאש, ולטיול כזה הצטרפנו אנחנו. בתי הקברות הלותרני והקלוויניסטי מצומצמים מן השכן הקתולי הגדול, ומרובה המבקרים. קבורים בו בנים לאליטה פולנית ממוצא גרמני, קהילה שחלקה היגרה לגרמניה שאחרי המלחמה וחלקה נבלעה בפולין הקתולית. כך או כך, גם בית הקברות הזה מלא באורות צבעוניים, לו רק האור הרך היה עובר את המסננים המשוכללים של מצלמות כפי שהוא עובר את אלו של העין והבטן. קברים מעוטרים בסגנון פר-לאשז הפריזאי, סימונים ודיוקנאות המספרים על האדם מוארים מחדש בלילה הכללי. באבן ובצורה מסומנים האנשים אחד אחד – כלי מחקר על קברו של הנוירולוג, שורות שיר על זה של הזמרת, עץ גדוע על זה של התינוק. ישו גדול עומד מעל קברו של מיסד רשת בתי הממכר לשוקולד ומבקש לכנס את הנוכחים, ודלתות כניסה למרתף רומזות על מקום שכדאי להתרחק ממנו.

רגע לפני שהמשפחה מתכנסת לחורף היא יוצאת פעם אחרונה החוצה לבקר את אלה שהתרחקו. הזדמנות לנער ולאוורר לפני צמצום, התכנסות ודחיסות. האנשים שליוו את ימי הזיכרון הללו ימלאו גם, כך אני מצפה ומקווה, את החורף הקרוב.

פוסט זה פורסם בקטגוריה Culture, History, Polish Jewish Life, Warsaw, עם התגים , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

7 תגובות על יום כל המתים, כל הקדושים, ואלה שאינם פה ולא שם

  1. תמר הגיב:

    מתן שלום,
    הבלוג שלך מעניין, מסקרן וגם מהפך את בטני בכל פעם שאני קוראת בו.
    לעניין בית הקברות – ההתמצאות בחלקים העניים והפחות מתויירים בו אכן קשה ואני מעידה על כך מניסיוני.
    אני מציעה לך לפנות למשרד בית הקברות ולקבל מהם מיקום ודרך הגעה מדוייקים. אפשר גם להיעזר באנשי המשרד שמוכנים (תמורת תשלום, כמובן) להוביל אותך עד המקום.

  2. mshefi הגיב:

    שלום תמר, ושוב תודה על הקריאה והתגובות. את ודאי צודקת לגבי ההתמצאות, ואני עוד אשוב לשם עם מישהו שמכיר טוב ממני את החלקות, המספור והלוגיקה הפנימית של המקום, באותו היום היו הרבה מבקרים ומעט אנשי משרד, אפילו הכיפות המחולקות בכניסה לא עמדו בביקוש של המבקרים.אשוב עם מי מאנשי בית הקברות, העמותה או המכון היהודי (ZIH). בינתיים מי שמחפש באופן עצמאי יכול להיעזר בקישור הנ"ל – http://cemetery.jewish.org.pl/search/

  3. ehudp הגיב:

    אני שוב מתפעל מהתיאור של השילוב שבין היהודי לכללי ומיכולת שלך להכיל בשלנו גם את הכללי.
    היד המשרטטת הולכת ומתרחקת מהדימויים הראשונים שיש לכולנו על ורשה. היא מתחילה ליצןר תמונה עצמאית,מענינת, מסקרנת.
    אותי ממשיכה לעניין העיר הכללית. משהו בחבורה שסביב ההורים שלי התגעגע למשהו הכללי (לפחות גם) שנפרדו ממנו, או שזה הזיכרון המאוד ציוני שלי. בכל מקרה אני מוצא גם אותו בפוסט שלך.

    אני חושב שכולנו אתך – מחכים לחורף ושמחים שטרם בא.
    אתמול ירד כאן גשם בלילה, אבל לא היה קר.

  4. mshefi הגיב:

    הי אודי, תודה שוב על התגובה. היום פגשתי כאן חברים של אחותי שנמצאים כאורחים לשבוע של בית אתגר קרת, והם שאלו אותי (וגם את המארחים שלהם) האם מדברים איתם הרבה על זיכרון יהודי כי הם יהודים מישראל או שהנושא מעסיק גם את הציבור הפולני הכללי. אני, כמוהם, לא מסוגל שלא לקשר בין לבין. עד כמה שזורים וקשורים הסיפורים גם אם היו קהילות שחיו בהפרדה סוציולוגית מסוימת (בודאי היהדות המסרותית וה'מתנגדתית'). ונדמה לי שחלק מהגעגוע זה לא רק שהם נפרדו מהחלק של 'ההיסטוריה הכללית', אלא שגם היא נפרדה מהם, והציבור 'הכללי' העביר את היהודים וההיסטוריה שלהם לקטגוריה היסטורית נפרדת. אבל שוב – גם הזכרון שלי ציוני, והתודעה שלי ציונית. זה לא רע לי, רק שאני מנסה לתרגל עוד דרכי התבוננות, או להיות מודע לעדשות ההתבוננות האלה.
    וכן – מחכים לחורף ושמחים שטרם בא.

  5. פינגבאק: תפריט חדש – עליית מחירים ותרבות ישראלית הנקראת בוורשה | שפת אם – זכרונות חדשים מוורשה

  6. פינגבאק: תפריט חדש – עליית מחירים ותרבות ישראלית הנקראת בוורשה | שפת אם – זכרונות חדשים מוורשה

  7. פינגבאק: כל הקדושים. – Tzuzamen | Traveling around the world | צוזאמען | בלוג טיולים בעולם

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s