מבפנים ומבחוץ – מה יש למאיר בלבאן לומר לתלמידי החוג להבראיסטיקה

והפעם – פוסט ללא ויזואליה. חורף: שחור ולבן ואפור, הותירו לאותיות את הצבע.

התופעה מוכרת לכל מי שעוסק בנושאים יהודיים בפולין, וגם בגרמניה. העניין של לא-יהודים רבים בעולם התוכן היהודי הוא תופעה רחבת היקף, חשובה, מעוררת הערכה ולעתים גם השתאות. איני מדבר על תהלוכות תמיכה בישראל או אהבת ישראל בסגנון האוונגליזם האמריקאי, אלא על השתתפות מלאה בעולם היצירה, ההגות, התרבות והרוח היהודית, שמירתו, המשכתו, לימודו – וכל זאת על ידי אנשים שאין מוצאם יהודי.

אלו לא רק חוקרים באקדמיה – אלה עובדי המוזיאון לתולדות יהודי פולין, ובעיקר גדודי המתנדבים בו, אלה יוצרי ציורי הקיר והסרטים הדוקומנטריים, אלה התלמידים בקרוסים ליידיש ובמחלקה להבראיסטיקה, אלה מניחי הנרות בבית הקברות היהודי ביום כל הקדושים, אלה האדריכלים שמתכננים אנדרטאות ופקידי הממשל המקדמים אותן, אלה מדריכי הפורום לדיאלוג בין האומות, אלה ההיסטוריונים המקומיים שמבררים היכן עמד המקווה ואלה ראשי העיריות שמסמנים את תחום בית העלמין למען לא יימכר בעתיד למשקיע נדל"ן כזה או אחר. לא כולם כאלה, אבל יש מהם רבים. אלו כמובן גם שתי עמיתותיי למשרד, שמקדישות את מרצן, הכשרתן ואנרגיות רבות מעבר לכך לאיתור שורשים של משפחות יהודיות.

בפולין הדמות שמייצגת כנראה יותר מכל את אב הטיפוס הזה הוא יאנוש מאקוך (Makuch) – מייסדו של הפסטיבל היהודי בקראקוב, מי שמגדיר את עצמו כ'גוי של שבת' בעשייה היהודית. אדם שנוח לו עם מי שהוא, ופועל בתוך עולם התרבות היהודית כבן בית, למרות שאינו שייך אל הקבוצה האתנית-דתית-לאומית הזו. ריאיון קצר עם מאקוך אפשר לקרוא בספרו של העיתונאי יליד פולין אלי ברבור 'פולין דווקא', אך את השאלה הזו – 'מה מביא אדם להיות שומר המסורת של קבוצה שהוא איננו משתייך אליה' – שואלים אצלנו במשרד כמעט מדי יום. חלק מהאנשים בכבוד ראוי ובהיסוס, חלק בלחישה, חלק בחיוך וחלק סתם בזלזול.

ועדיין השאלה ראוי שתישאל, ולי יש תשובה מן המוכן שאציין תיכף. אבל עצם השאלה מעלה נושא חשוב – הנוכחות בתרבות ושאלת הפנימיות אל מול החיצוניות שלה. האם אפשר לעסוק בתרבות מסוימת מבלי להיות שייך לקבוצה שיוצרת אותה? האם אפשר להיות שומר, מתווך או יוצר זיכרון קבוצתי – כשאינך שייך לקבוצה הזו? זו שאלה קשה, בעיקר כשהקבוצה הזו יכולה להיות מוגדרת כ'תרבות יהודית', 'זיכרון יהודי' – ובכל מקרה נושאת את שם התואר 'יהודי' מאחוריה. קבוצת הייחוס היהודי אינה פשוטה להגדרה, וכוללת מרכיבים של אתנוס, דת, תרבות, היסטוריה, לשונות, מנהגים ואפילו כמה חובות. מי שנולד לקבוצה – לפי כמה הגדרות – הוא וצאצאיו תמיד יישארו חלק ממנה, בעוד שלקיומן של מצוות מסוימות או טקסים מסויימים יש חלק גדול בהגדרת הקבוצה את החברים 'הראויים' המשתייכים אליה. אבל איך עושים, והאם אפשר לעשות את הדבר הזה מבחוץ?

בשבוע האחרון היו לי כמה שיחות בדיוק כאלה: אדם שמתעניין בהיסטוריה יהודית בעיר קטנה מצפון לוורשה, מבקש בעיקר הוכחות לשורשיו היהודיים. הוא כבר דיבר עם הרב, ופעיל במוסדות הקהילה – ועכשיו הוא מבקש את האישור הרשמי. במקרים כאלו אני מנסה לשאול מה הסיבות שהביאו אותו לחשוב כי למשפחתו שורשים יהודיים, התשובות לכך שונות ומגוונות: אחד אומר שסבתא ידעה כמה מילים בשפה שנשמעה לו כמו יידיש, שניה מספרת שלשם משפחתה יש משמעות בעברית, אחר אומר שסירבו להראות לו את קברם של סבא וסבתא והוא חושב שזה מכיוון והם נקברו לא בבית הקברות הקתולי, ושלשום גם אמר לי מישהו שבביתו ניהלו מטבח כשר. הסיבה הספציפית אולי תעזור להבין אם יש סיבה לבדיקה מעמיקה, או איך כדאי לעשות אותה – אבל הרצון הזה קיים: לעבור מן החוץ אל הפנים.

לפני כמה חודשים, בשיחה בברלין עם מכרה שעברה גיור שאלתי אותה למה. המכרה, בתם של כמרים פרוטסטנטיים למדה מזה שנים נושאים יהודיים, הייתה מגיעה לבית כנסת לעתים די קרובות, היא עוזרת הוראה ומחקר בתחום, 'ואחרי כל השנים האלה', היא אמרה, 'רציתי להיות באמת מבפנים'. את אותה תשובה שמעתי לפני כמה שנים מחבר שאחרי לימודי מחשבת ישראל באוניברסיטה הלך ללמוד בישיבה – נמאס לי מהלימוד הביקורתי, אמר, רציתי ללמוד קצת ממקום מחויב – לתרבות, להלכה, למסורת. תשובתו אז הייתה מובנת לי, ונשמעה לי דומה מספיק לתשובתה של המכרה, שרצתה להפסיק לשבת בספסלים האחוריים של בית הכנסת.

מושבי בית הכנסת הם דבר אחד, אבל מדוע אלו אותם מושבים גם בכנס ללימודי ספרות יידיש? מחקר תרבות היהודים מאוכלס כמעט ורק על ידי יהודים – שיח פנימי. על תרבות אמריקאית יכולים לדבר גם מי שאינם בני המדינה (מי אמר סשה ברון כהן?), וגם במחקר המזרח הרחוק יכולים להצטיין מי שאינם בני המקום וגדלו בתרבותו. קשה מאוד למצוא מלומדים לתרבויות היהודים, ספרותם וכתביהם שאינם יהודים. איני מתכוון כמובן למומחים גדולים במקרא, אלא לכאלה העוסקים במקרא בתוך הקונטקסט היהודי שלו: בצמוד למשנה ולתלמוד, למדרש ולספרות החוכמה. ולמה היסטוריונים של העם היהודי הם כמעט תמיד יהודים? ומדוע כמעט כל קורס יידיש מורכב רק מיהודים.

נדמה שבמרכז אירופה ובעיקר במזרחה יש חריג קטן בתופעה הזו. הנוכחות המסיבית של אנשים שהיו בני התרבות הזו והיעלמותם המהירה מהנוף השאירו עניין, חלל, וגם סודות משפחתיים לפענח. ואלה, כך נדמה לי, הם המרכיבים המהותיים בעניין הזה 'מבחוץ'. התשובה מן המוכן עליה דיברתי, כששואלים אותי מדוע עמיתותיי למשרד עוסקות בנושא הזה 'מבחוץ' היא לשאול בחזרה שאלה: ואילו עוד חודש, מאיזו סיבה שלא תהיה – מחלה פתאומית, גירוש פוליטי, התייקרות מחירי נדל"ן או פגיעה של אור השמש בפיגמנט ייחודי – אם מאיזו סיבה לא חשובה ייעלמו מחר תושביה השחורים של ניו יורק: האם לא יימצא הלבן שיקים בהארלם את מוזיאון ההיפ-הופ? את האנדרטה למרטין לותר קינג? את היכל הבלוז? אז נכון שההשוואה אינה מדויקת, אך מבחינת חלקם היחסי באוכלוסיה הכללית ובמרכזים עירוניים היא דווקא דומה ביותר. ולמי שחושב ששירת היהודים לא נכנסה לבתים פולניים מוזמן לבדוק מיהם המשוררים הידועים והקלסיים ביותר לילדים – יוליאן טובים ויאן בז'כווה (לסמאן) היהודיים הם הקלסיקונים הגדולים שכל ילד פולני מצטט, החל מ Lokomotywa ועד Kaczka Dziwaczka.

ועדיין התלמידים במגמה להבראיסטיקה מרגישים מרומים. אם יבואו להתבונן בבית הכנסת יסתכלו עליהם מוזר (או שיבקשו מהם לעזוב), בקורס הקיץ ליידיש בפאריז או בלונדון יהיו הלא-יהודים היחידים, כשיבקרו בישראל ישאלו אותם מי שיפגשו, ובצורה תקיפה יותר המאבטחים בשדה התעופה, מה להם ולמקום הזה. גם אם נפשם נקשרה בתרבות המוזרה הזו, הם תמיד ירגישו מן השורה האחורית, כאשר גם מי שיש לו סבא-רבא יהודי מצד האבא וידיעותיו בנושא מעוטות משלהם, יתקבל בצורה שלמה יותר פנימה. רבים מהם ישקלו גיור רפורמי, כדי שיוכלו להיות חלק. גם אלה שהעניין שלהם הוא תרבותי, מחקרי, היסטורי – ירגישו פעמים רבות כי גיור הוא תו תקן לעבודתם ולעניין שלהם בתחום.

חשבתי שאני, שאנחנו, כיהודים, צריכים לדעת להיות פתוחים יותר בספירה התרבותית, צריכים לדעת להבדיל בין יהודי למניין ליהודי לחברותא. הספירה התרבותית והחברתית שלנו צריכה להיות פתוחה יותר. רציתי, ואז קראתי בימים האחרונים את הקדמתו של הרב ד"ר מאיר בלבן לספרו 'לתולדות התנועה הפראנקית', ועלה בידי העושר המחקרי, החברתי, הקבלי והתרבותי שעולה ממילותיו. שנים של חקירה ויצירה עלו מתוך אגם התרבות בו גדל וחשתי אני קטן אל מול הבקיאות, הלמדנות, ההיכרות וההתמצאות במרחב. אבל באגם הבקיאות הזה טובע גם אני, ונדמה לי שגם הוא – הענק – לא היה מוצא ידיו ורגליו באסכולות חדשות, בתרבות עברית, בהשפעת ההומור היהודי על הקולנוע. ובבניין בו היום אני עובד, בו הקים בשנות השלושים אותו בלבן את המכון ללימודי היהדות – גם שם לפי העדויות, ולפי התעודות השמורות עימנו – גם שם למדו לא-יהודים.