לשונות היהודים – פינת רחוב אחת ומה שיש לה לספר

ב 1913 התנהל בישוב העברי בארץ ישראל מה שכונה אז בשם 'ריב הלשונות' . חברת "עזרה" מברלין ביקשה להקים אז אוניברסיטה טכנית בישראל – הטכניקום (לימים הטכניון) ותיכון 'הריאלי', וביקשה ששפת הלימוד בו תהיה כשפת העמותה – גרמנית. גרמנית הייתה אז די מקובלת כשפה מדעית, ובודאי שהייתה שפת המחקר של רבים מן המרצים, החוקרים והתלמידים המיועדים לבית הספר. רבים ממשכילי יהדות אירופה בתקופה ההיא התחנכו בגרמנית, גם אם גרו במזרחה והיו רוסים (יוסף קלויזנר), פולנים (עגנון) או מן המדינות הבלטיות (לאה גולדברג). הישוב היהודי בארץ ישראל התקומם על ההחלטה וביקש לשמר את "שפת הלימוד כשפת העם" – "לא ניתן להעבירנו על לשוננו כפי שלא ניתן שיעבירונו על דתנו" אומרים ראשי מערכת החינוך של היישוב ב'גילוי דעת' (ובראשם יוסף לוריא, ראש מרכז המורים – בוגר אוניברסיטת היידלברג)

מתוך 'גילוי הדעת' שלהוועד לחיזוק החינוך העברי בארץ ישראל - http://web.nli.org.il/sites/NLI/Hebrew/collections/israel-collection/language_war/PublishingImages/Giluy_Daat.jpg

מתוך 'גילוי הדעת' של הוועד לחיזוק החינוך העברי בארץ ישראל – http://web.nli.org.il/sites/NLI/Hebrew/collections/israel-collection/language_war/PublishingImages/Giluy_Daat.jpg

ריב לשונות זה נלמד במערכת החינוך הישראלית. אני זוכר את ספר הלימוד שלי בכיתה י', ואת המסגרת בצמוד לתמונת בניין הטכניון הישן במרכז חיפה ובה הטקסט המספר על ניצחון העברית. חותם סופי לבכירותה של השפה העתיקה בהתחדשות חיי העם בארצו. גילוי הדעת מכנה את הגרמנית בין שאר לשונות "לשון זרה" – למרות שרבים מבני אותו דור שלטו בה שליטה מלאה ושלמה יותר מאשר בשפה העברית-ישראלית המתחדשת, גם אם כל אותן לשונות זרות היו בעצם השפה הראשונה בה דיברו בבית – שפת אימם.

אבל אם בחיפה, או בישוב העברי בארץ ישראל (שימו לב גם לשם האומה בגילוי הדעת – האומה העברית, רמז להיותה רק חלק מהעולם היהודי) ריב לשונות זה התמקד בשתיים (או שלוש) לשונות, הרי העולם היהודי של המודרנה היה מלא בלשונות יהודית, וקדמו לריב מתוקשר זה מאבקים רבים ואחרים. ורשה של תחילת המאה העשרים, ופינת רחוב אחד במיוחד – היא מיקרוקוסמוס מרהיב של שפות היהודים של אירופה, ושל התפיסות הלאומיות, הפילוסופיות והאנושיות השונות שעמדו לפני ומאחורי כל לשון

כשזמנהוף פגש את אלתרמן

פינת רחוב אחת בוורשה מציגה מפגש מרתק של לשונות היהודים ושל שניותם התרבותית הלשונית. בלב האזור היהודי של צפון העיר חיו בשכנות מחדשי ומתקני לשונות, מהפכנים וחולמים, משוררים ומתרגמים. אל הבית שבתחילת רחוב פאביה הביאו בשנת 1910 ילד קטן שיגדל בלשון העברית, משורר לעתיד, בעוד שבבניין שממול שקד רופא עיניים על שכלול שפה בינלאומית, כזו שרצה שתפיל מחסומים של לאום, תרבות והיסטוריה. שפה כלל-אנושית.

IMG_20150513_091635 IMG_20150513_091645

בשנת 1859 נולד בביאליסטוק תינוק יהודי בשם לודוויג זמנהוף. שמו העברי היה אליעזר (וביידיש לייזור). בבית דיברו רוסית ויידיש, ואביו של לודוויק היה מורה לשפות – מה שהביא את אוזנו של לייזור הצעיר להיפתח למגוון רחב של גוונים, צלילים ומשמעויות. באמצע שנות ה 70 עברה המשפחה לעיר הגדולה וורשה, שם השלים לייזור את לימודיו בגימנסיה רוסית, והמשיך ללימודי רפואה במוסקבה. ב 1881 שב לוורשה להשלים את לימודיו – אולי בשל הפרעות ביהודי רוסיה. לודוויג היה שותף למצוקות היהודים באותה תקופה, ובשנות חייו המוקדמות כתב ביידיש וברוסית בשבח תנועת חיבת ציון, אך דווקא הפרויקט הבלשני שלו שכבר החל באותם שנים – יהפוך לדוקטרינה הפוליטית המרכזית בחייו. גם כפילולוג חובב התחיל מדלת אמותיו לפני שפנה החוצה – פרסומו הראשון עוד לפני תום לימודיו היה ספר על הדקדוק היידי – שנכתב ברוסית. אך מביתו הלשוני הזה יצא החוצה – והחל מסוף שנות השמונים פרסם חיבורים בהם ניסה להעמיד בסיס לשפה חדשה, על-לאומית – lingua universalna. את מה שמכונה 'הספר הראשון' של השפה האוניברסאלית שלו הוציא לאור תחת שם העט – 'הדוקטור המקווה' – דוקטור אספרנטו. הספר "השפה הבינלאומית" יצא לאור בראשונה ב 1887ברוסית, אך כמעט מיד תורגם ליתר הלשונות בהן שלט זמנהוף, לשונות המרחב שלו – הרוסי-היהודי-הגרמני-האירופי. הספר הודפס בשלל השפות האלה בבית הדפוס של כריסטיאן קלטר ברחוב נובוליפקי 11 בוורשה.

כריכת 'הספר הראשון' של האספרנטו - בפולנית וברוסית, הוצאת קלטר, ורשה, 1887

כריכת 'הספר הראשון' של האספרנטו – בפולנית וברוסית, הוצאת קלטר, ורשה, 1887

בשנת 1896 עובר זמנהוף להתגורר בבניין ברחוב דזיקה 9 (Dzika) יחד עם אשתו ושלושת ילדיו. הבניין כבר אינו עומד היום, גרם מדרגות בבניין סמוך מציג ציור קיר המפאר את הדוקטור המקווה – ומקים לחיים את השפה הבינלאומית שנשכחה מאז בעזרת ציטוטים מההיסטוריה העולמית ומן התרבות הפופולארית. על הבניין שעומד במקום בו עמד פעם אותו הבניין בדז'יקה 9, נמצא לוח אבן המציין שבמקום זה נמצא הבניין בו חי ועבד לודוויג זמנהוף, ובו יצר ופיתח את שפת האספרנטו. הלוח כתוב פולנית ואספרנטו. לרחוב קוראים היום, כמו מאז שנת 1926 – רחוב זמנהוף.

הסיפור של האספרנטו הוא סיפור כלל-אנושי, אבל נדמה שצריך היה להיות יהודי אירופי בעת המודרנית בכדי לחלום חלום כזה. סיפורו של זמנהוף מקביל לסיפורם של עוד כמה יהודים בני התקופה – שבצר להם, בחוסר השקט והנחת התרבותי-לשוני-זהותי שלהם, בהרגישם שאין להם בית משלהם וחדר משלהם, ביקשו להפוך את העולם כולו לבית, ואת יבשותיו לחדרים. כפי שזמנהוף ביקש אוניברסאליות של שפה, פנה פרויד לאוניברסאליות של הנפש, מרקס לאוניברסאליות של המטריאליזם ההיסטורי וויטגנשטיין אל האוניברסליזם של הלוגיקה והמתמטיקה. מבקריה הגדולים של התנועה הלאומית, גם כפוליטיקאים ומאוחר יותר גם כחוקרים דוגמת אריך הובסבאום, אלי קדורי או ארנסט גלנר. החלום של זמנהוף הוא חלום כלל אנושי, החולם עצמו הוא חולם יהודי.

IMG_20150513_091810

האזור בו עמד הבית ברחוב פאוויה 5 - פינת רחוב זמנהוף - היום

האזור בו עמד הבית ברחוב פאוויה 5 – פינת רחוב זמנהוף – היום

IMG_20150513_091700

הבית בו גר זמנהוף עמד ברחוב דז'יקה – שמשמעו פרא, בפינה עם רחוב פאוויה (Pawia)- טווס בפולנית. שמות ניטרליים היו לרחובות השכונה ההיא. ב 1905, עת זמנהוף מתכונן לכינוס הבינלאומי הראשון לאספרנטו שיערך בצרפת, עברה לגור לידו משפחה של יהודים רוסים, די כמותו, שעתידה לקחת צד אחר במאבק הלשונות ברחוב היהודי. יצחק אלטרמן (כך כתב את שמו) נולד במחוז גומל שברוסיה הלבנה, ומגיל צעיר תפס מקום מרכזי במעגל 'חובבי שפת עבר'. לוורשה הגיע עם אשתו בלה בכדי להיות 'במקום בו קורים דברים' – בכרך היהודי הגדול של התקופה, במקום הנכון להשפיע. עברית כיותר משפת קודש הייתה נוכחת זה מכבר בחיי היהודים בוורשה: חיים זליג סלונימסקי הוציא לאור את 'הצפירה' בעברית עוד משנות השישים – ממשרדיו במורנובסקה בקצהו הצפוני של רחוב זמנהוף/דז'יקה. משנות השמונים נחום סוקולוב הפך אותו ליומון משפיע ובמה מרכזית לכותבי השפה – אך כותבי השפה היו משכילים שלמדו אותה בבתי מדרש ובישיבות, בעוד ליצחק אלטרמן הייתה תפיסה אחרת למקומה של השפה העברית – בלשון עוללים וילדים.

'לגדול בעברית' ביקש אלטרמן, ובסמוך ללידת בנו בכורו נתן אלתרמן ב 1910 – פתח באחד מחדרי דירת המשפחה ברחבו פאוויה 5 את גן הילדים השני בעיר בעברית (זכות הבכורה שמורה ליחיאל היילפרין). 'הגן הפרבלי' של אלטרמן היה מהר מאוד גם לסמינר לגננות בו למדה גם קדיה מולדאבסקי – משוררת חשובה שנייה שיוצאת מכותלי אותו הבית. לגברים אסור היה להירשם כבעלים של גני ילדים ולכן רשומה הייתה אשתו ביילה כמנהלת הגן. אל תוך גן הילדים הזה נולד בשנת 1910 הבן הבכור למשפחת אלט/תרמן – נתן. ה-משורר העברי של דור התקומה, שמשפחתו נוטה יותר למאפייני יהודים רוסים ונדדה שנים בין מוסקבה, קייב ולבסוף קישינב – נולד בוורשה.

מודעה לפתיחת גן הילדים של ב. אלטרמן (האם) - ברחוב פאוויה בוורשה, בגיליון הצפירה משנת 1911

מודעה לפתיחת גן הילדים של ב. אלטרמן (האם) – ברחוב פאוויה בוורשה, בגיליון הצפירה משנת 1911

הקרבה הפיזית בין מגוריהם של הוגה השפה הבינלאומית ושל אחד המשוררים העבריים הבולטים והפוריים ביותר אינו מקרי. החברה היהודית של ורשה בתחילת המאה העשרים הייתה צפופה ומגוונת מאין כמוה. ברדיוס של 500 מטרים מפינת הרחובות פאוויה ודז'יקה שכנו בתי כנסת שכונו לפי השפה בה נהגו לדרוש בם שליחי הציבור – 'בית הכנסת הפולני' של רחוב נאלווקי, 'הגרמני' של רחוב דנילוביצ'ה, או היידי של 'עדת ישורון'. שפות היהודים היו מעורבות כל כך, רבות כל כך: מול בית הכנסת הגדול ברחוב טלומצקיה 7 קראו הבורגנים את Nasz Przegląd הציוני בפולנית, בעוד י.ל. פרץ היה הולך למפגשי סלון 'הזומיר' בבית הסופרים היידי בבניין במספר 13 באותו הרחוב. 50 מטר מצפון לבית הסופרים ובית הכנסת – בגימנסיה של קרינסקי ברחוב דלוגה דרש בשפה העברית הרב נתן מיליקובסקי: סבא של אחד – בנימין נתניהו – שאביו בן-ציון מיליקובסקי-נתניהו נולד בוורשה באותה שנה כמו נתן אלתרמן.

העוברים ושבים בוורשה היום לא רואים את כל השפות האלה. הפולנית נשארה, מטובלת במעט אנגלית-אמריקאית על שלטי פרסומת ומסעדות מזון מהיר. גם צאצאי דובריהן של שלל השפות האלה שכחו אותן. ריב הלשונות הוכרע, והמנצחים מחקו את ההיסטוריה של ההפסד. האספרנטו נותרה כקוריוז בכרזות ממכר לתיירים, או בשמות רחובות. היידיש נשארה בחצרות החסידים והאקדמיה, והפולנית אינה שגורה בפיהם של בית ישראל, אלא כשריד עבר. מדהים הוא לישראלים המבקרים בפולין לגלות כי השפה הפולנית דבורה גם על ידי אנשים צעירים (ואם אלה גם לומדים עברית – אזי הם דוברים אותה במבטא פולני – וגילם אינו עולה לפתע מעל לשמונים שנים). המטייל היום בוורשה לא רואה את ריב הלשונות, כפי שבביקור ברחוב בלפור בבניין הטכנודע לא נזכרת כמעט האפיזודה שקרעה את הישוב. המדריכים בוורשה היהודית, כולל כמה מהטובים שבהם, לא מכירים את מקום הולדתו של אלתרמן, כמו שאינם מכירים את כתביו. בוורשה ניצח זמנהוף, שמונצח בשם הרחוב (והונצח כך זמן לא רב מפטירתו). בישראל רחובות זמנהוף עדיין די מרכזיים, אך נדמה שמורשתו מוכרת למתי מעט. אלתרמן נמצא עם הישראלים הרבה יותר, בין אם במילותיו ובין אם בחלקים ממורשתו האידיאולוגית. הכרך היהודי הגדול של תחילת המאה העשרים השפיע על העולם בו חיים היהודים, לא משנה היכן הם חיים. כל פינת רחוב מספרת סיפור אחר, וכל סיפור מסופר בשפה שונה, מחכה למי שישמע, שיבין.

וסתם לסיום – לבעלי חיבה לשפות במצב קטטוני: מאמר על אספרנטו ביידיש – עספעראנטא ביידיש

פוסט זה פורסם בקטגוריה Culture, History, Pawia St., Polish Jewish Life, עם התגים , , , , , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על לשונות היהודים – פינת רחוב אחת ומה שיש לה לספר

  1. פינגבאק: La Zamenhof-datreveno en la israela amasmedio | MONA Informado

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s