מחנות נאציים בפולין – כשרגישות של אנשים מכסה את עיניהם.‏

בישראל גועשות הרשתות החברתיות וכלי התקשורת בעקבות חוק חדש שהעבירה ממשלת פולין הנוגע למה ‏מותר ומה אסור לומר כשאנחנו מדברים על אושוויץ. לא רק באושוויץ דנן – אלא כמובן במערכת מחנות שלמה ‏ומסועפת שכינויה ‏IKL‏ והופעלה ונוהלה על ידי ממשלת גרמניה הנאצית, אבל בעצם לא על כל המחנות האלה ‏מדבר החוק, וגם לא מדבר הסקנדל. החוק נוגע רק לאלה שהיום יושבים בשטחה של מדינת פולין. החוק מבקש ‏להטיל אחריות פלילית ועונש של עד 3 שנות מאסר למי שיאמר כי אלה מחנות פולניים.‏

שלושה בדחנים ישראליים הזדעזעו והחליטו לעשות מעשה: הנשק שלהם הוא ההומור וההגחכה, והם התקשרו ‏אל האתר שנושא עבורם את המטען הגדול ביותר, ובשיחה עם נציגת שירות שטחו את שאלותיהם, תהיותיהם ‏ומשנתם. "זה המשרד?… באושוויץ?" הם שואלים, והנציגה עונה – "כן", הם ממשיכים לתהות בינם לבין עצמם ‏עם מדובר במחנה ריכוז או השמדה (אני יכול לעזור להם – מדובר במוזיאון. לקרוא לאתר הנוכחי מחנה ריכוז ‏זה בערך כמו לומר שמוזיאון ההעפלה בעתלית הוא כלא בריטי). שם הם עוברים לשלב המוצלח בטקטיקת ‏ההגחכה שלהם – הם שואלים את נציגת השירות לפשר החוק, וזו מסבירה להם שמדובר בחוק האוסר לומר ‏שהמחנות היו 'פולניים', כאן הם יוצאים למתקפת ההגחכה המתבקשת:‏

שי: "אבל זה בפולין, אז איך אקרא לזה?"‏
גוטליב: "איפה הם נמצאים? בפולין".‏
נציגה: "אלה מחנות ריכוז נאציים, לא מחנות ריכוז פולניים, אתה מבין?"‏
שי: "אני מבין".‏
גוטליב: "כמובן, הנאצים לא היו טובים. אבל גם הפולנים לא היו כאלה טובים".‏
שי: "הם לא התנהגו כמו מלאכים, את יודעת".‏
גוטליב: "הפולנים".‏
נציגה: "אבל החוק מדבר על המחנות, אוקיי? לא על הפולנים".‏
שי: "אבל היו פולנים שעבדו במחנות, היו שומרים במחנות".‏
גוטליב: "זו אדמה פולנית".‏
קופטש: "זו סביבה פולנית, שכונה פולנית".‏

‏(המדובר בשי גלדשטיין, גיל קופטש ואורי גוטליב, במדור שיחה מפתיעה של רדיו ללא הפסקה, כפי שהתפרסם ‏באתר מעריב ‎‏)‏
בשורות האלה, כך נדמה לי, מצויה כל התורה כולה. ההגחכה המתבקשת של העמדה הפולנית שמקדם החוק, ‏לעומת התנהלותם של המתקיפים את החוק. אנסה לדבר על שתיהן במעט יותר הרחבה.‏

ראשית החוק עצמו. עבר ביום שלישי האחרון בהצבעת ממשלה, ועדיין לא עבר את אישור הפרלמנט. לא צפוה שם בעיה שכן לממשלה יש רוב אוטומטי בפרלמנט הנוכחי. אך העובדה הזו גורמת לכך שאין נוסח מלא של החוק לדבר עליו ולהתדיין בו. שר המשפטים הסביר את עיקרי החוק במסיבת עיתונאים, ובפברואר טיוטה שלו פורסמה. הדיון כולו הוא על כרעי תרנגולת, ואפשר לדבר על 'רוח החוק' אך קשה לדבר על מבנהו או דקדוקיו. בטיוטה מבפרואר נכתב כי העונש יוטל על מי שידבר:
"publicznym i wbrew faktom przypisywaniu narodowi polskiemu udziału, organizowania, odpowiedzialności lub współodpowiedzialności za popełnienie zbrodni przez III Rzeszę niemiecką"
כלומר – באופן פומבי וכנגד העובדות – יטען כי ללאום הפולני יש חלק, בארגון ובאחריות ובשיתוף פעולה עם פשעים שבוצעו על ידי הרייך השלישי הגרמני.

ונשוב לבדחנינו – אם נפרק את פרק השיחה המצוטט – הרי שהשיחה מתחילה בתהיה בריאה: 'המחנות נמצאים בפולין?' כלומר ‏למה ציון המונח הגיאוגרפי – במובן זה שהם נמצאים בשטח גיאוגרפי המכונה פולין – הוא פשע? הנציגה עונה ‏תוך כדי האנשת המחנות, ונותנת להם מאפיינים אנושיים – מחנה נאצי. אוקיי – מדובר בהפשטה – הרי מדובר ‏במחנות ששימשו מכשיר בידי אנשים שהחזיקו באידיאולוגיה נאצית, והיו חברים במפלגה הנאצית. עד כאן שני ‏הצדדים נשארים בגבולות ההיגיון הבריא וההפשטה הסבירה: 'מחנות פולניים' יכול לשמש לציון מחנות ‏הנמצאים באיזור גיאוגרפי המכונה פולין (כמו שיציין קופטש בהמשך – 'סביבה פולנית'). זו הגחכה טובה, ‏ובמקומה. החוק שמנסה להעביר ממשלת פולין הוא אבסורדי – גם מכיוון שהאמצעים מוגזמים, גם מכיוון והוא ‏דורש כוונה לפגיעה בקבוצה הלאום הפולני ולכן כנראה מעולם לא יעמידו בגינו לדין, גם מכיוון שכמו הרבה ‏מאמצי הסברה הוא מכוון כלפי פנים ולא כלפי חוץ – אבל בעיקר מפני שהוא מגוחך. אתר אושוויץ נמצא בפולין. ‏מותר להגיד את זה, לאסור על אמירת הפשט הזה היא כמו שיהיה אסור לומר שמפלי הניאגרה הם 'אייקון ‏אמריקאי' (כי מקור המים בקנדה (וגם חצי מהמפלים עצמם), או כמו שהקולוסאום אינו רומאי כי (נניח, אני לא בטוח) הביאו שיש ‏מדרום המדינה לבנייתו ובנו אותו עבדים אפריקאיים מנוביה.‏

מם של אמיר שיבי בנושא – מקור- פייסבוק

הפולנים רגישים לנושא. אחרי הכל – מדובר בפשע נגד האנושות המפורסם בתבל, שהוא ההתחלה והסוף בכל ‏ויכוח מוסרי המתנהל בימינו. לרגישות הזו יש משמעות – אליה נגיע בקרוב, אך היא לא יכולה להיות ‏אבסורדית, מגוחכת ומוגזמת. ואי אפשר בשם הרגישות הזו לצבוע בצבעים גסים מציאות מורכבת וקשה. נציגת ‏המוזיאון – בעלת אותה רגישות – עונה אם כן כי למילה 'פולין' יש גם משמעות לאומית – היא מסמנת לאום ‏מסויים ומציינת אנשים המשתייכים אליו כפולניים. ברגישותה היא מבקשת להזכיר כי לא לאנשים פולניים אלה ‏היו שייכים המחנות – כי אם לקבוצה אנושית אחרת – לנאצים.‏

מאחר ודקדקנים אנחנו – ולא בדחנים – נציין שקבוצת השייכות 'נאצים' אינה זהה למשמעות ההגדרה ‏החברתית במילה 'פולנים'. האחת מציינת אנשים המשתייכים לקבוצה פוליטית, מפלגה או גוף אידיאולוגי ‏השנייה אנשים המשתייכים לגוף חברתי, לאום, יושבים בטריטוריה מסוימת ודוברים שפה מסוימת. האחת היא ‏הגדרה וולונטרית פחות או יותר, והשנייה הגדרה קיבוצית שאינה וולונטרית. לתוך הקבוצה הלאומית נולדים ‏וגדלים – ולקבוצה המפלגתית-אידיאולוגית יש אלמנט של בחירה. אוקיי,הכללות הן טבע אנושי, ולא מוצדק ‏לצפות מבדחנינו או נציגי השירות שלנו להיות בקיאים בכתביו של גיאורג זימל. אבל כאן מגיעה הבורות ומעלה ‏את ראשה הגאה.‏
מתערב שי גולדשטיין בדברי חבריו וטוען שפולנים עבדו במחנות ושמרו במחנות. בהמשך הוא יאמר שהם בנו ‏את המחנות (ולכן כנראה נושאים בחלק מן האחריות).‏

זו, כמובן – שטות. הבדחן גולדשטיין טוען שבמנגנונים הנאציים עבדו פולנים, השתתפו פולנים, נשאו באחריות ‏פולנים. זו בורות. זה מקביל להטיל אחריות על העבדות הממוסדת בארה"ב של תחילת המאה התשע-עשרה ‏על האפרו-אמריקאים כי הם בנו את הבית הלבן. דעות מהסוג שמבטא גולדשטיין די נפוצות המחזותינו (כלומר ‏‏– העולם היהודי ויהודי ישראל) – ולפיהם הפולנים שיתפו פעולה עם השואה, או עם גרמניה הנאצית. במהלך ‏מלחה"ע השנייה ביצעו אנשים שונים מעשים נוראים שונים. חלקם, כמובן, היו פולנים באזרחותם לשעבר, ‏בשפתם, או בהגדרתם העצמית הלאומית. אך טענות על שיתוף פעולה של 'הפולנים' הם טענות שדי קל ‏להפריך.‏

כשנוקטים לשון הכללה לגבי שיתוף פעולה מציינים בדרך כלל פעולה של מנגנונים רשמיים הזוכים ללגיטימציה ‏רחבה (ממשלה, צבא, איגודים, תנועות לאומיות וכד'). כאלה לא התקיימו בפולין בתקופת המלחמה- ואם ‏התקיימה ממשלה פולנית או הנהגה פולנית – הרי היא ישבה בלונדון והייתה חלק מבעלות הברית. הפולני ‏הפשוט היה אויב של הרייך הגרמני, נכלא במחנות והיה נתון לסט חוקים אכזר ושרירותי. כמובן שהיו פעולות ‏שביצעו פולנים – כיחידים או בקבוצות חברתיות שהתאימו לכובש הנאצי או למטרות הרייך הגרמני – החל ‏מעבודות (כפיה או לא בכפייה), דרך התעמרות ביהודים, הלשנה וגם רצח יהודים – אכן התרחשו. אבל אלה לא ‏נעשו באופן ממוסד, בצורה רשמית, על ידי גופי ציבור. קל מאוד להפריך את הטענה על 'שיתוף פעולה עם ‏הגרמנים' כשמסתכלים על המצב הרווח במדינות אירופה שתקפה גרמניה הנאצית: לרוב לאחר הכניעה (ופולין ‏מעולם לא נכנעה), עלתה ממשלת בובות שחתמה על הסכמי תנאי כניעה ושיתוף פעולה עם הממשלה ‏הגרמנית. במסגרת הסכמים כאלה שלחו המדינות חיילים לגדודי הצבא הגרמני, לגסטאפו ולס.ס. הדוגמאות ‏המוכרות הן ממשלת וישי בצרפת, נורבגיה של קוויזלינג – אבל כוללות גם את איטליה, הולנד, קרואטיה, ‏הונגריה, רומניה, בולגריה וסלובקיה. עמים בעלי שאיפות לאומיות כמו אוקראינה וליטא שלחו גם הן באופן ‏רשמי לוחמים וחיילים לשירות הצבא הגרמני ומנגנוני הסדר שלו. כשמסתכלים על פולין 'הרשמית' – הרי זו ‏הייתה הלוחמת העיקשת ולמשך הזמן הארוך ביותר כנגד הנאצים. ברה"מ נכנסה למלחמה רק אחרי ‏שהותקפה ב 41 ואחרי שיתוף פעולה בן שנתיים
‏ ארה"ב נכנסה למלחמה רק אחרי פרל-הארבור וגם אז לא כצד לוחם באירופה, וצרפת ובריטניה אמנם הכריזו ‏מלחמה בספטמבר 39 – אך לא נקטו פעולות משמעותיות כנגד הנאצים עד שהותקפו כוחותיהן בעצמן במאי ‏‏1940.‏

כל זה כמובן אינו מוריד ממעשי זוועה שביצעו יחידים או קבוצות לא מאורגנות כלפי יהודים, תוך כדי ואחרי ‏המלחמה. הידועים בהם הם הטבח בידוובנה (‏Jedwabne‏) ביולי 41, או הפוגרום בקיילצה אחרי המלחמה ביולי ‏‏1946. את הפעולות האלה ומבצעיהם הפולנים חשוב לזכור ולציין, כדאי להכיר גם את האנטישמיות שפשטה ‏בפוליטיקה הפולנית בשנים הללו, או נטיות אנטי-יהודיות בתנועה הלאומית הפולנית כולל במחתרת הפולנית ‏שלחמה בנאצים. כל אלה הם עדיין אינם 'שיתוף פעולה' עם הגרמנים – גם אם הם ראויים לגינוי או מעשי זוועה ‏בפני עצמם. את כל אלה כדאי להבין בתוך ההקשר הכללי של הכיבוש של פולין – על ידי הגרמנים ובתחילת ‏המלחמה על ידי ברה"מ בפולין המזרחית, בו נרצחו כשישה מיליון אזרחים פולנים (3 מיליון מהם יהודים – ו 3 ‏פולנים קתוליים, מה שמכונה 'פולנים אתניים').‏

את כל זה לא נוהגים ללמד במערכת החינוך הישראלית. מלמדים על התבשלות האנטישמיות בגרמניה, את ‏התנאים הכלכליים שמביאים לעלייתו של היטלר, אבל לא את ההיסטוריה של המדינות הסובבות. את הרעבת ‏האוקראינים (הולודומור) בשנות השלושים שגורמות לאוקראינים לקבל בברכה את כל מי שמתנגד לסטלין לא ‏מכירים, או על השטחים שהונגריה מקווה להשיב לעצמה בתמיכה גרמנית לא מספרים. ההיסטוריה של ‏מלחמת העולם השנייה מתמקדת בהבנת הסיפור הגרמני והסיפור היהודי. לכל השאר כנראה אין סיפור שצריך ‏להבין אותו – אז אין מה להכיר אותו.‏

ועל זה מוחים הפולנים. הם – שמעצמות הברית זנחו אותם בספטמבר 39, שבוועידת יאלטה שוב שלחו אותם ‏לשנים של קומוניזם, שהם שוב – מתוקף אירוניה היסטורית – נתקעו בין הפשיט לסדן.הרגישות הזו, שניתן ‏להבין את שורשיה, מקבלת צורות יפות יותר ופחות (כפי שבן שיח בקהילת הישראלים בפולין האיר את ‏עיני).הצורות היפות היו התגייסות החברה האזרחית הצעירה של פולין למען מניעת רצח העם בבלקנים בשנות ‏התשעים, עמידה לצד אוקראינה תחת התוקפנות הרוסית ועוד. הצדדים הפחות יפים קשורים לקושי לקבל ‏ביקורת או לעמוד מול אירועים לא נעימים בהיסטוריה הפולנית, תפיסה לאומנית חריפה שמחריפה, ופחד ‏מזרים.‏

חוסר אפשרות להביע ביקורת כלפי ההיסטוריה הפולנית היא מסימני התקופה – מושג המכונה בפולנית – ‏פוליטיקה היסטורית (נדמה לי שעדיף בעברית היסטוריה פוליטית). תחת סיסמאות כמו 'הגנה על שמה הטוב ‏של פולין' ישנם אירועים מסוימים שנחשבים אסורים לאזכור, או לפחות כאלה שצריך להיות סקפט לגבי ‏התרחשותם המתוארת על ידי מרבית ההיסטוריונים בעולם. שרת החינוך הפולנית‎ ‎‏ אנה זאלבסקה (‏Anna ‎Zalewska‏) טענה לא מזמן שלאנשים שונים יש דעות שונות לגבי מה שקרה בקיילצה. כשהמראיינת בערוץ ‏הטלוויזיה הביקורתי ‏TVN‏ העמידה אותה בפינה הייתה מוכנה לומר שהמבצעים היו 'אנטישמיים' – וכששאלה ‏אותה האם האנטישמיים האלה היו פולנים ענתה ואמרה – 'אי אפשר להשוות בין פולנים לבין אנטישמים' – ‏כאילו עובדת היותו של אדם בן לאום מסויים קובעת מיד את עמדותיו בסוגיות שונות ומשונות ואת מעלתו ‏המוסרית. לאחרונה מינתה הממשלה ראש חדש ל'מכון לזכרון לאומי' – גוף שתפקידו העיקרי לחקור ולחשוף ‏היסטוריה שהייתה קבורה עמוק בתקופות הכיבוש הנאצי והשלטון הקומוניסטי אדם שאמר כי 'אי אפשר לדעת ‏בוודאות מי רצח את היהודים בידוובנה'. מיד אחרי כן פיטר את החוקר הוותיק של המכון שפרסם שני כרכים ‏בנושא ידוובנה – כמו לומר – אי אפשר לדעת ובואו גם לא ננסה. פעילים לאומנים פועלים לפתוח את הקבר כדי ‏להוכיח שכדורים מייצור גרמני הביאו למותם של אלף ושש מאות היהודים בעיירה (ולא שריפה באסם על ידי ‏השכנים הפולניים). אין היסטוריון רציני ומומחה אמיתי לתחום שטוען טענות כאלה – שנחשבות קונספירטיביות ‏ביותר. ועדיין – זו העמדה שמקדמת הממשלה במקום להתמודד עם מורכבות המציאות, המלחמה ‏וההיסטוריה.‏

מוזיאון שנועד להיפתח בגדנסק ולהציג נראטיב מורכב של מלחמת העולם השנייה נדמה כעומד בפני שנים של ‏דחייה – אם ייפתח בכלל. הסיבות הלא רשמיות מספרות כי הוא 'לא מציג את נקודת המבט הפולנית לנושא' ‏ההיסטוריון טימותי סניידר כתב לאחרונה על המלחמה של הממשלה הנוכחית בהיסטוריה מורכבת (כאן – ‏בתרגום לעברית באתר אלכסון – ‎)‏

בדיון על החוק החדש המדובר – נדמה שעומדים משני צדדי המתרס הבדחנים הבורים, שלא מתכוונים ללמוד ‏‏– והלאומנים הפחדנים שחוששים מביקורת. המושג הפולני של 'היסטוריה פוליטית' הוא המשכה של תופעה ‏לאומית של 'פוליטיקת הזהויות' שנדמה שמשתלטת, או כבר השתלטה, על חלקות פוליטיות רבות בכל מקום. ‏תופעה בה עמדה פוליטית נקבעת לא לפי יחס לסוגיות שעל הפרק אלא לפי שיוך מגזרי, בו הצבעה בבחירות ‏נעשית לא לפי מצע או רעיונות אלא כמו אהדה לקבוצת כדורגל, בו דיון פוליטי אינו קשור לעובדות אלא ‏לקבוצות 'אנחנו' ו'הם' – אמיתיות או מדומיינות. עמדתו של יהודי נכד לניצול שואה (כפי שקופטש טורח לציין) ‏חשובה גם אם אינה קשורה למציאות. היותו של אדם פולני אינה מאפשרת לו להיות רע, או לפחות אנטישמי. ‏זה אינו (רק) נושא אתני – או הקשור לדם. הרי 'פולני טוב' לפי הלאומנים בפולין לא יהיה (למשל) הומוסקסואל ‏‏(או להט"ב) גם אם נולד להורים פולנים – אין הדברים דרים בכפיפה אחת. משהו בזהותו השתבש.‏

בנסיעה הראשונה שלי לפולין – שהייתה מפגש בין סטודנטים מישראל, גרמניה, פולין ואוקראינה – מילא כל צד ‏את התפקיד הסטריאוטיפי במפגש כזה. הגרמנים התנצלו ולקחו אחריות, היהודים הישראלים האשימו את כל ‏העולם בסבלותיהם, האוקראינים לא הבינו מה רוצים מהם ולמה גיבורים לאומיים כמו חמיילניצקי וסטפאן ‏באנדרה הם שנויים במחלוקת – במקרה הטוב. מרבית הפולנים שהיו במפגש הזה, ב 2009, היו המעניינים ‏ביותר – המורכבים ביותר. כאלה שעוסקים בהיסטוריה, תרבות, זיכרון והבנה. יש רבים כאלה בפולין של היום, ‏ובפולין של עשרים וחמש השנים להשתחררות מהקומוניזם ובנייתה של חברה אזרחית חופשית. אבל יש את ‏אלה שהעבר מפחיד אותם, שהרגישות שלהם לעצמם ייצרה אטימות לאחר.‏

פולנים לא מבינים איך משהו רע יכול להיות מזוהה עם המדינה המופלאה בה הם חיים ועם הלאום הנהדר לו הם ‏משתייכים. יהודים בישראל לא מבינים איך מישהו יכול ללמד אותם משהו על השואה. חבר פולני, היסטוריון של ‏התקופה שאחרי המלחמה בפולין, כתב לאחרונה מאמר במגזין 'קולטורה ליברלנה' בפולין – ובו הוא מבקש ‏להפסיק להריע כמו חבורת מעודדות – לדבר על הנושאים, לפתוח את האוזניים ואת המחשבות, להיות קצת צנוע ולהתייעץ עם אנשי מקצוע – אולי הם ילמדו אותנו משהו על עצמנו, על המקום בו אנו חיים ‏ועל החברה שסביבנו. בימים בהם מסתיימת האולימפיאדה נחמד להיזכר שהחיים הם לא זירת עידוד. כדורגל ‏משחקים 90 דקות,ולאחריהן צריך לחזור ולחיות עם אוהדי הקבוצה היריבה.‏