חוזה קניית דירה

לפני ארבע שנים נפתח הבלוג הזה. פתחתי אותו בשיר, וקראתי לו בשם. הפוסט הראשון דיבר על המעבר המתקרב לוורשה, אחרי שדסקסנו עם חברים ומשפחה, אחרי שמצאנו דירה וסיכמנו תנאים עם בעל הבית. ארבע שנים עברו והבלוג חוזר אל חוזי נדל"ן – והפעם לא חוזה שכירות, אלא חוזה למכירת דירה. קנינו דירה בוורשה.

חוזה מכירה נעשה בנוכחות נוטריון (במקרה שלנו – נוטריונית). הצד המוכר והצד הקונה נפגשים במשרד הנוטריונית, והיא מקריאה את החוזה הכתוב במעין טקס שמחייב את הצדדים ואת בית המשפט לרישום מקרקעים לוורשה-מוקוטוב. החוזה מציין את שמי ואת העובדה שאני שולט בשפה הפולנית בעל פה ובכתב, שאם לא כן היינו נדרשים למתורגמן לעריכת החוזה. החוזה מציין את שמות בעלי הדירה מהם אנו קונים ואת שמות הוריהם. מספר הפסל (PESEL – מספר זיהוי המקביל למספר תעודת זהות או מספר ביטוח לאומי אמריקאי) בנוי משנת הלידה ומאפשר לדעת את גיליהם. שלושה נוכחים ואחד מסר ייפוי כוח.

את אחד מהמוכרים אנחנו כבר מכירים היטב. הוא זה שמראה לנו את הדירה בכל פעם. הוא ידידותי ומאיר פנים, הוא שמח להיפגש עם עלי הקטן ובכל פעם שאנחנו מדברים בטלפון הוא מוסר ל'גמד' כלשונו את ברכותיו החמות. הוא גם קנה לו מתנה קטנה שיושבת בעגלה שלו. הוא מראה לנו את הדירה ובא לפתוח אתה כשאנחנו מבקשים להראות אותה להורינו לפני הקנייה, או לבעלי מקצוע להתייעץ לגבי שיפוץ. הדירה גדולה ומרווחת, ונמצאת ממש לא רחוק מדירתנו הנוכחית. לא רצינו לעזוב את השכונה, את הפארק, את המיקום בעיר. ומצאנו דירה מן הצד השני של השגרירות הסינית. ברחוב נוביניארסקה (Nowiniarska).

רחוב נוביניארסקה רשמית אינו חלק מרובע מוראנוב, כשחוצים את רחוב בוניפראטרסקה מתחיל רובע 'העיר החדשה' שם שוכן הרחוב. מרחק של 100 מטר וכבר שכונה אחרת. וניחוח עתיק. העיר החדשה (Nowe Miasto) נקראת כך כי הוקמה מחוץ לחומות העיר העתיקה של ורשה. כמה חדשה היא העיר החדשה? ההקמה מתוארכת ל 1408, עת נסיך מאזוביה יאנוש הזקן (הראשון) העניק פריבילגיות של עיר לגילדת אומנים ליישוב על הדרך העולה מוורשה לזקרוצ'ים. בית העירייה ישב במרכזה של כיכר העיר החדשה. הכיכר עודנה קיימת, בית העירייה העתיק כבר לא יושב במרכזה, לפני חג המולד קישוטי אור יושבים במרכזה – בשנתיים האחרונות היו אלה צעצועי ילדים גדולים – קוביות, תוף צעצוע ודובי גדול שבלחיצת כפתור מספר מעשיית חג.

חותם העיר החדשה ורשה מהמאה ה-16, מאוסף ארכיון החומרים העתיקים בוורשה AGAD. חותם העיר הוא העלמה וחד הקרן

בחוזה הקנייה מצוין שאנו קונים את שטח הדירה, חלק משותף בשטחים הפנויים בבניין ואת זכות השימוש במרתף שמספר דירתנו רשום עליו. בזמן הקנייה גילינו שאחת השכנות השתלטה על המחסן במרתף שהיה ריק. המוכר החביב עזר בהחלפת מפתחות ואפילו בהגשת תלונה למשטרה בנושא. השכנה לא עונה לדלת ולמכתב שנשלח אליה, בטח מבושה. המרתף עומד ריק, המנעול אליו הוחלף.

הרבעים העתיקים האלה של ורשה משכו אליהם את הקהילה היהודית שגדלה משמעותית במאות ה 18-19. ואצילים באיזור הארמונות שמדרים לעיר העתיקה שאסרו על יהודים את הישיבה באדמותיהם הובילו להתיישבות עניפה של יהודים באזורים אלה. משפחת ברכפלד לא הייתה יוצאת דופן. אבותיה של סבתא-רבתא שלי – חנה ברכפלד, גרו עד 1826 ברחוב קרולבסקה. סבא-רבא-רבא שלה נולד שם בשנת 1808. בתחילת 1826 ישנו עדיין בן דוד שנולד ברחוב, ואז נכנס לתוקף צו האוסר את ישיבת היהודים ברחוב זה ובעוד אזורים סמוכים. בסוף 1826 כבר מופיעה המשפחה בכתובת אחרת. סבא רבא של חנה – משה יוסק ברכפלד – בנו של ישראל-יצחק, חלפן כספים, גר ברחוב פרנצ'ישקנסקה (שמתחיל במנזר הפרנציסקאני) בבית שמספרו העירוני הוא 1802. יודעים זאת מהנתונים שמופיעים ברישום חתונתו עם איידלה לוין בשנת 1826 – איידלה היא אחותו של 'הצדיק מאלכסנדר', חנוך העניך לוין, שהוא חלק משושלת האדמו"רים בחסידות גור, על שמו ייקרא לימים אחד מבני בני בניו – שיהיה למשורר ומחזאי עברי חשוב .

מימין – רישום החתונה של איידלה לוין ומשה יוסק ברכפלד בספר נישואי יהודים בוורשה שנת 1826- סריקה של הארכין העירוני בוורשה

איידלה ברכפלד-לוין קבורה בשורה השנייה ליד השדרה הראשית בבית העלמין היהודי אוקופובה בעיר. זה הקבר המשפחתי שלנו שהכי קל למצוא, וייחסוה המשפחתי – גם שם בעלה וגם שם אחיה – מופיעים על המצבה משנת 1877. היא גרה ניתן להניח יחד עם בעלה משה בבית מספר 1802. שם בודאי גם נולד ישראל ברכפלד בשנת 1832: סבא של אמא של סבא שלי. התבוננות ברישומים עירוניים מלמדת שבית מספר 1802 נמצא בפינת רחוב פרנצ'ישקנסקה ורחוב נוביניארסקה. 30 מטרים מדירתנו החדשה, במקום בו היום עומדת גינה ירוקה קטנה וקיוסק לממכר עיתונים וסיגריות. שטח מצפון לדירתנו אליו פונה חלון אחד – שמיועד לחדר הילדים.

אם הולכים ברחוב נוביניארסקה דרומה מגיעים לרחוב שווינטוירסקה – הרחוב בו אנחנו גרים היום. בצדו הדרומי שוכן מבנה חדש וירוק שהמוסד שיושב בו חוגג עתה יום הולדת 100 – בית המשפט העליון הפולני. בשבוע בו נחתם החוזה הסופי לרכישת הדירה היה מוסד בית המשפט העליון במרכזה של דרמה גדולה. מפלגת השלטון ניסתה להעביר רפורמה שנוגעת לכהונת שופטים והליכי המינוי שלהם. באצטלה של מערכת משפטית מסואבת הקשורה לגווארדיה ישנה (ולשלטון הקומוניסטי) ביקשה מפלגת השלטון לבטל למעשה את עצמאות המערכת השיפוטית ולהכפיף אותה למערכת הפוליטית. שר המשפטים ז'יוברו ניסח חוקים שיאפשרו לו לפטר את כלל השופטים במדינה – כולל השופטים העליונים, להחליט מי מהם ישוב לכהונה, ולמנות בעצמו (עם המלצה של המשרד אך מילה סופית של השר) שופטים חדשים לכל העמדות שיתפנו. הרפורמה זכתה להתנגדות עצומה ולביקורת ממוסדות רשמיים של האיחוד האירופי שהבהירו שלמימושה – שמשמעותה ביטול הפרדת רשויות והפיכתה של פולין לדמוקרטיה פגומה – יהיו השלכות במעמד החברות באיחוד האירופי.

אזרחי פולין הזדעזעו גם הם (בחלקם) ויצאו לרחובות. משך שבוע מדי ערב היו הפגנות מתחת לבניין הפרלמנט, מול בית הנשיא או ברחבת בית המשפט העליון הקרוב אלינו, בהשתתפות עד 100 אלף איש, שקראו לביטול הרפורמה וביקשו מהנשיא (איש מפלגת השלטון אנדז'יי דודה) להטיל וטו על היוזמה. בסופו של דבר הטיל דודה וטו על שניים משלושת החוקים ברפורמה – מה שביטל לפי שעה את מימושה, אך עדיין מטיל צל כבד על כוונות הממשל הנוכחי ועתידה של פולין תחתיו. באווירה פוליטית קשה זו רכשנו דירה, תוהים על יציבותה של הקרקע עליה היא עומדת.

הכיכר שמול בית המשפט העליון ידעה לאחרונה אירועים מרגשים נוספים מעבר להפגנות. היא הכיכר שמול ארמון קרשינסקי, שמאחוריו פארק קרשינסקי שלנו. בכיכר יושבת האנדרטה המרכזית למרד ורשה, המרד שפרץ ב 1 לאוגוסט 1944 ושבתאריך זה נערך בכיכר טקס האזכרה הרשמי ללוחמייו לכ 160,000 קורבנותיו. בדיוק מתחת לאנדרטה זו בחר גם נשיא ארה"ב הנוכחי דונאלד טראמפ לשאת את נאומו הפומבי בביקור קצר בפולין לפני חודש וחצי. רבים ראו בזה ניסיון להציג חזית אחידה יחד עם השמרנים הפולנים שהמרד הוא מרכיב חשוב בגאווה הלאומית שלהם. כשאני מדריך מבקרים בעיר – ויושבים מתחת לאנדרטה ומדברים על המרד הלאומי הפולני, מוראותיו ואירועיו – אני מזכיר גם שיר שנכתב על המתרחש בכיכר זו בזמן מרד אחר – המרד בגטו ורשה באביב 1943. צ'סלב מילוש – המשורר חתן פרס הנובל, פולני קתולי, ביקר את אדישותם של תושבי העיר הפולנים המבלים שבת אביבית חמימה בקרוסלה בכיכר כשמעבר חומות הגטו בוער. הוא השווה זאת לאדישותם של הרומאים בקמפו די פיורי בעת העלאתו של ג'יורדנו ברונו על המוקד. לשיר קרא 'קמפו די פיורי'.

חומת הגטו היהודי בזמן מלחמת העולם השנייה עברה שם ברחוב שווינטוירסקה. מדרום לו – הצד הארי: כיכר קרשינסקי, הארמון, הפארק. צידו הצפוני של הרחוב על מספריו הזוגיים היה בתוך הגטו. בתוכו היה גם רחוב נוביניארסקה. ברחוב עמדו בנייני דירות בני 3-4 קומות שנבנו ברובם באמצע המאה ה 19 על ידי יהודים, שהמפורסם בהם היה נחמן ברונר, שבית הדירות שלו עמד בפינה הדרום מזרחית של צומת הרחובות פרנצ'ישקנסקה – נוביניארסקה.

בית הדירות של נחמן ברונר – הפסאדה מכיוון כיכר קרשינסקי – תמונה מ 1939 –

אחרי חורבן האזור בזמן המרד בגטו, בנתה הממשלה הקומוניסטית בשנות השישים בלוק 'מיניסטריאלי' – בניין באיכות בנייה גבוהה, קירות עבים ומבודדים, חדרים גדולים יחסית לסטנדרט הקומוניסטי וחדר קטן בכניסה – שנדמה לי שיועד לעובדת משק בית. לנו הוא יהיה חדר אורחים. אנחנו כאן.

 בינתיים

הקיץ פולין הייתה יעד התיירות הפופולרי ביותר עבור ישראלים. מכר אמר לי שבחודשי הקיץ נרשמו כ 90,000 טיסות מישראל לפולין של תושבי ישראל. איני עומד מאחורי הנתונים וגם לא בדקתי אותם, אבל מדד העברית בפינותיה של ורשה מאשר את הממצא. היחס של ישראלים לפולין משתנה, ואני מקווה של 31,000 הכניסות לבלוג הייתי השפעה קטנה כלשהי.

מה שמביא אותי למחשבה הבאה – אולי צריך לשנות מעט פורמט, להגיע לקהל אחר – לכתוב ספר? לכתוב באנגלית? אשמח אם למישהו יש רעיונות והצעות