הסקנדל התורן – לקראת עיסוק רחב בשאלות יהודיות בפולין

בתור ישראלי החי בפולין, אחת לכמה חודשים (או שבועות) אני יכול לצפות לשיחות טלפון מזן מסוים: שלום – אני המפיקה/ תחקירן של תכנית X, ורצינו לראיין אותך לגבי Y. ה Y המדובר הוא לרוב הסקנדל האחרון בפולין הקשור ליהודים או לישראל. החל מ"החוק הפולני" התרבו האירועים הללו, או לפחות תשומת הלב התקשורתית אליהם. בשבוע האחרון היה זה אירוע לקראת חג הפסחא בעיירה פרוכניק (Pruchnik) שבדרום פולין – בו במסגרת אירועי 'יום שישי הטוב' המציין את היום בו נצלב ישו (או אם נדייק ישוע) מנצרת – בו כילו החוגגים את זעמם בבובת יהודה איש קריות. בובת Judasz זו נועדה לציין את תלמידו של ישוע שהסגיר את רבו לשלטונות הרומיים, או בפשטות בגד בו. ועם השנים הפך מנהג זה של הוקעת הבוגד ביום ציון הפטירה לאירוע בעל משמעות רחבה יותר.

המשתתפים באירועי החג בפרוכניק, עיירה בת 3500 תושבים במחוז פוד-קרפטיה, הכינו בובה גדולה ועליו נכתב שמו של יהודה – יודאש בפולנית ומתחת לשם צויינה השנה – 2019 ונכתבה המילה 'בוגד'. הבובה הוכתה על ידי ילדי העיירה בכיכר העיר, נגררה על הרצפה בתהלוכה אל הכנסייה, נתלתה והוצתה.
האירוע הוליד מיד התייחסויות נרחבות: והראשונים להעלות את הנושא היו עיתונאים בפולין. משם הדרך הייתה קצרה לתהודה בינלאומית: ראשית על ידי אמצעי תקשורת בישראל ובעולם היהודי ועד לעיתונאים כמו האינדיפנדנט ומערכות חדשות כמו של ה BBC. אפילו הכנסייה הקתולית בפולין מיהרה לגנות ואמרה כי הגינוי הוא חד משמעי ומלא וכי הכנסייה רואה בפעולות פגיעה בכבוד האדם

תושבים בפרוכניק בשנות ה 30, מצטלמים עם בובת יהודה איש קריות בטקס "המשפט של איש קריות". הבובה שנבנתה בשנה זו בפרוכניק נעשתה בדמותה של בובה זו, ימי טרום המלחמה, מקור – WYRTUALNY SZTETL

אז אחרי הדיווח האינפורמטיבי הקצר – הייתי רוצה להתעכב על שני סוגים של תגובות: ראשית – המיתממים בפולין:
גם במחנה השמרני היו אלה שמיד ידעו להגיד שאין ממה להתרגש – שהביקורת אינה אמיתית אלא נובעת מפוזיציה, וכי הכל בעצם בסדר. העיתונאי ועורך ערוץ הטלוויזיה TVP KULTURA – הזרוע של הערוץ הממלכתי-ממשלתי בפולין לענייני תרבות פליפ ממכס צייץ בטוויטר` כי מדובר רק בציון העבודה שאיש קריות היה יהודי, נו – וזה כידוע טיעון עובדתי. וחוצמזה מה אתם רוצים – הרי גם ישו היה יהודי. הינה אמרתי את זה – ואני לא אנטישמי.
ההיתממות הזו הרי מצחיקה. היא מצחיקה כי היא מתעלמת מהקונטקסט, מההיסטוריה, מהתרבות – הרי דמותו של יהודה איש קריות ומעשה הבגידה שלו לא נלקחו עימו אל הקבר – הבגידה הפכה להיות אלמנט המתאר את כלל היהודים, והאשמה אשמתם. בובת איש קריות שנשרפה אופיינה באף מעוקל ואזניים גדולות שמשך שנים שימשו לתאר יהודים, לראשו חבש ספק כיפה שחורה ספק כובע חסידי ושערו היה אסוף לפאות מאחורי האזניים. בקיצור – לא יהודה איש קריות מהפרובינקיה הרומאית יהודה הוצג שם – אלא היהודי מפולין של לפני מאה או מאתיים שנה – בו הפליאו מכותיהם, אותו שרפו. ואם ימשיכו מיתממים כאלה או אחרים לנפנף בזיהוי היהודי של ישו – הרי שאני לא ראיתי אף איקונה כנסייתית המציגה את המושיע כשזה לבוש בכיפה ועטוי פיאות.

אבל התגובה המיתממת הפולנית היא פחות מענייני להיום. חשוב לעמוד מולה, חשוב להצביע על איוולותה ועל עיוורונה. אבל הבלוג הזה נכתב בעברית – ונקרא כנראה בעיקר על ידי יהודים בישראל. ונעבור לענייננו, לתגובותינו – להעלאת הסקנדל על ראש שמחתנו.
הסקנדל התורן מסוקר כמעט תמיד באותה הדרך – ידיעה קצרה על האירוע המלווה בתגובות הגינוי של גורמים רשמיים וארגונים יהודיים. מי שיעבור לפינת הטוקבקים יראה את המעבר לשלב הבא – הזעזוע – שכן הוא מעלה את 'מה שתמיד חשבנו וידענו' על פולין, יחס ליהודים, אנטישמיות, שנאה ואלימות.
ויש שתי בעיות בסיקור הזה. ראשית – כל פיפס עובר את המסננת, וכל זבוב הופך לפיל: ההתרחשות בישוב בן 3500 תושבים בפריפריה הפולנית הרחוקה הופך למייצג כללי (אם תרצו הקבלה לישראל – 875 תושבים בעמק בית שאן נניח – איחוד הישובים ירדנה ובית יוסף – מניח שחלק מהקוראים לא שמעו את שם המקומות מעולם), התגובות הרשמיות הנחרצות (במקרה הזה) מוצנעות אל מול ה'חשיפה' לטבעם האמיתי של 'הדברים', וכמובן – אין קונטקסט. יש אייטם של דקה וחצי, זעזוע ועוברים הלאה.

הנושאים היהודיים בפולין עולים במדיה הישראלית, ובחייהם של הישראלים בכמה מופעים או מקרים:
הסקנדלים התורנים, גילויים חדשים מימי המלחמה (קבר אחים חדש, שרידי תא גז שנחפרו, ספר תורה שנגלה בהריסות גטו), סיפורי חסידי אומות עולם, סיפורי דמות האדם הבודד שנלחם על שמירת הזכרון של התרבות היהודית במקומו, וכמובן – מעל לכל – סיפורי השואה עצמם: כל יום שואה, כל חודש, כל שבוע: "יתגדל / אושוויץ, ויתקדש / בירקנאו…"
בתוך הבליל הזה כל אירוע חדשותי מובן רק על רקע זה.

לפני כמה חודשים היה סקנדל תורן בנוגע לעיתון שעל עמוד השער שלו הופיעה כתבה שכותרתה "כיצד לזהות יהודים" – מתוכנית טלוויזיה בערוץ ראשי ביקשו ממני לעלות לשידור, להחזיק בידי עותק של העיתון – לקרוא את הכותרת ולתרגם את הכתוב בה. ליותר מזה לא היה להם זמן. העיתון המדובר היה עיתון קיקיוני במיוחד, בעל חשיבות אפסית – שעלה לכותרות כי נמכר בקיוסק בתוך בית המחוקקים הפולני – הסיים. אחד מעובדי בית המחוקקים התלונן לנציבות הסיים ודאג שהקיוסק המוכר את העיתון יסיר את המגזין הקיקיוני מרשימת הסחורה שלו. וזה כמובן הסיפור בקצרה – אבל אפילו לסיפור עצמו אין זמן – רק לקיצורו של הקיצור. לבקשה של התחקירנית אז סירבתי ואמרתי שזה לא רציני – ושאם הם מתישהו ייעשו אייטם של 15-20 דקות – שיפנו אליי אז.

אז תאמרו – אבל זה קרה – וזה חדש וראוי לשידור. וזה נכון ברמה מסוימת. הבעיה היא לא ציונו של האירוע – הביעה היא המסגור, והבעיה היא מה לא נכנס למסגור. ״משפטו של יהודה איש קריות״ בפרוכניק הוא חווייה שעברו כמה אלפי תושבים מקומיים, ומוכרת אולי לעוד כמה אלפים או עשרות אלפים בפולין שראו או השתתפו בטקסים דומים. אבל רוב רובם של תושבי פולין לא חווים כך את המציאות, והעיסוק של המדיה (חדשות ואמצעי מדיה חברתית) בצדדים האלה יוצר תמונה חלקית ומוטה, מעוותת של תמונת מציאות רחבה ומורכבת יותר. כך אם הייתה מופצת ידיעה/סרטון/כתבה על כך כי בישובי ירדנה-בית יוסף שבעמק בית שאן נזנחה ילדה על המדרכה/ שרו שירי גנאי ליהודים אתיופיים/ שרפו את ספרי עמוס עוז (אנא בחרו את מה שנראה לכם יכול לקרות ומטריד אתכם) – נדמה לי שמרבית הישראלים היו מרגישים שלא בנוח, וכי תמונת המציאות המוצגת היא חלקית, זניחה ובמידה רבה חוטאת לאמת.אם היה עומד מולכם אדם ממאלזיה שנחשף לסרטון כזה הייתם מבקשים לתקן את התמונה שהתקבעה במוחו של המקום בו אתם חיים, או לפחות להציג צד שני למטבע. אז מה חסר לנו כאן?

פולנים שלא נכנסים לאחת מקופסאות הסיפור לא מוצגים: היכן הכנסייה הקתולית – השמרנית, הקשה – שגינתה את האירוע? היכן העיתונאים שחשפו אותו והעלו אותו לתודעה? היכן תגובות הפולנים מהשורה שמזועזעים מהנושא? ובעיקר – היכן ההקשר הכללי. אם בכתבה כזו ישנה טענה לאנטישמיות (ובצדק) – כלומר לטענה שיהודים נתפסים ומוכרים בצורה ספציפית ושלילית (וכאן – בוגדים, תאווי בצע), בואו ונבדוק כיצד יהודים באמת נתפסים בפולין, והיכן פוגש את הפולני – המצוי ושאינו מצוי – נושא היהודי והיהודים.

בפולין קורים דברים משמעותיים בהרבה הקשורים לתפיסות כלפי יהודים במדינה – וגם להם צדדים מגוונים: דוגמאות? בשמחה. ראשית – פולין עומדת היום בחזית מחקר השואה – כמות הפרסומים וחידושי המחקר הקשורים ליהדות פולין ולשואה בפולין על ידי חוקרים פולנים, בשפה הפולנית – גדולה היום מכל אסופות המחקרים באנגלית או עברית על ידי מוסדות יהודיים. ספרי מחקר חדשים על ידי חוקרים פולניים זוכים לאפס תהודה בכלי תקשורת בישראל. ראו מקרי Dalej jest Noc, או הספר Pani Stefa שמחזיר את מקומה של סטפניה וילצ׳ינסקה כדמות חינוכית לצידו של יאנוש קורצ׳אק בניהול בית היתומים הידוע.

בפולין מתרחשים אירועי תרבות הקשורים להיסטוריה והתרבות היהודית כמעט בכל עיר. מהפסטיבל הגדול של קראקוב (הגדול בעולם לתרבות יהודית), לפסטיבל זינגר בוורשה, ועד לפסטיבלים או ימי תרבות מקומיים בכל עיר בינונית ומעלה (ולעתים גם ומטה) – קוטנו, פינצ׳וב, שדלץ, קרשניק, נובי-דבור, חמילניק, טרנוב, ויילון, זמברוב ואני יכול להמשיך עם הרשימה הזו עוד ועוד.

בפולין משתתפים אלפי ילדי בית ספר בתכנית ׳בית ספר לדיאלוג׳ בה הם לומדים על העבר היהודי בעיר/עיירה בה הם גרים. גם כשתכנית כזו מוצגת במדיה הישראלית, כמו הכתבה הזו של דב גילהר , מציינים כי התכנית היא ייחודית, בית הספר הוא ״מיוחד״ ונאמר כי במערכת החינוך הפולנית לומדים על השואה שעה אחת בלבד ב 12 שנים. מספיק לדעת שכל בית ספר תיכון מבקר במוזיאון באושוויץ ובבירקנאו כדי להבין שיותר משעה אחת מוקדשת לנושא, אפילו בלי להכיר את תענית הלימודים לעומק, והצצה במפה או ברשימת היישובים בהם בתי ספר שמשתתפים בתכנית אותה מסקר גילהר תיתן כבר תמונה אחרת . בקיצור – יותר מילדים שהשתתפו ב׳משפטו של איש-קריות׳ בפרוכניק, יש ילדים שרואים יהודים והיסטוריה יהודית באורח אחר לחלוטין.

וזה עוד מבלי להזכיר כמה פולנים ׳מגלים׳ את שורשיהם היהודים בכל שנה, כמה מקבלים אותות על שמירת מקומות ואתרים הקשורים להיסטוריה יהודית, מבלי לספור חסידי אומות עולם, מבלי לגעת בנושא הקישור בין יהודים לקבוצות ספורט (בעיקר כדורגל, לרעה ולטובה), מבלי לציין את מקומם של פוליטיקאים ופובליציסטים יהודיים בשני קצוות המפה הפוליטית בפולין. ולאלה מצטרפות עוד הרבה נקודות שדורשות הצגה, הכרה, בחינה.

פגישה עם תרבות יהודית בגורץ', שכונה של העיר בידגושץ' מקור – http://www.edd-kpck.pl/index.php/archiwum-edd/europejskie-dni-dziedzictwa-2017/195-spotkanie-z-kultura-zydowska-w-grucie

לכל מי שמנסה גם לקדם שינוי חברתי – פוליטי, לקיים דיאלוג או שינוי בפרספקטיבה – שיתוף הפעולה עם דרך ההצגה הזו היא תבוסה. זוהי דרך הצגה בה דיאלוג אינו מתאפשר – בה כל צד (פולנים – יהודים) מתבצר בנראטיב שלו ובדרך התפיסה העצמית הקורבנית שלו (כמו שאמר סנאטור בפולין בשם יאן ז'ארק בסקנדל האחרון – "אתם אל תתערבו לנו בנושאים קתוליים בהם אתם לא מבינים"). דרך התצוגה הזו מאפשרת לכל צד להציג עצמו כמגן הכבוד הלאומי בהזעזעותו מהסקנדל, ומיד אחר לשוב ליתר העיסוקים עד לסקנדל הבא – בלא לקדם שינויים פוליטיים או חברתיים שיקטינו את הסיכוי להישנותה של התנהגות כמו זה העולה בסקנדלים.

שיתוף הפעולה עם הדרך הצרה והמצרה של הצגת היחס ליהודים בפולין אינו חדשות, כי העלאת גירה של מה שאנחנו כבר חושבים ומכירים אינה חדשות. העולם הוא מורכב, אנחנו תמיד משטיחים אותו ומפשטים אותו כדי שנוכל להבין אותו, זה חלק מטבעה של דרך המחשבה האנשוית. אבל תמיד עלינו לאתגר את הדרך הזו, להציג דוגמאות נגד, להרחיב את היריעה, ובעיקר – להקדיש זמן להכיר ולשמוע.
עד שזה לא ייעשה במדיה – באמצעי תקשורת, בסיפורים שחולקים אנשים במדיה חברתית, בספרים, בסרטים, בתכניות וכתבות – נמשיך להעלות גירה עבשה ודלה בתזונה. זה טעמו של הסקנדל התורן.

בינתיים,

ניתן לצפות בכתבה לקראת יום השואה של רחלי מלק-בודה במקור ראשון, אותה ליוויתי לביקור בעיירה ויילון (Wieluń), הביקור היה מעניין ומרחיב – אני משוכנע שכך תהיה גם הכתבה.

התגובה של אלון מזרחי בפייסבוק לסיפור האינסטגרם של אווה קולעת, בחלקה הראשון, להרבה מחשבות שלי. בעיקר מה שהוא כותב בסעיף ב – "זו, כמובן, מטרתו של הקמפיין הזה ששואל "מה היה קורה אם היה אינסטגרם בשואה", אבל מתכוון בעצם לומר: "תארו לכם שהייתה שואה עכשיו, כשיש אינסטגרם". כי אלה שניספו בשואה כבר לא יכולים לדמיין כלום, ואנחנו גם לא יכולים לדמיין עבורם. הקמפיין הזה, לפיכך, לא נועד לקרב את עולם המושגים של השואה אלינו, אלא אותנו לתחושת שואה, וייעודו הוא לא ללמד אותנו על ילדה מסכנה שהפכה קורבן לא רק של הנאצים אלא גם של ממסד פוליטי טיפש, חסר אלוהים ורע לב במדינת היהודים. ניצולי השואה הם דלק בתעמולה של הממסד הציוני, שרוצה בדיוק את ההיפך מהם: עולם שהשואה נוכחת בו תמיד. "