יש יותר זמן לחשוב. אני יושב לבד בדירה: בת הזוג והבן שלנו נסעו לגדנסק. 3 שבועות שאין גן ילדים מסודר, ואני שבועיים מהם עבדתי באופן די עמוס. השבוע השלישי – רגיל, במשרד, אבל בת הזוג גם כך הפסיקה את עיסוקיה האחרים ובילתה עם הילד – אז הם ניצלו את ההזדמנות ונסעו צפונה. 3-4 שעות של נסיעה ברכבת, יורדים בעיר עם בניינים אחרים, אדריכלות אחרת, מזג אוויר אחר – אבל אותו מטבע ואותה רשת טלפון. נסיעה שיוצרת הפרדה, חירות.
הקיץ הוא זמן לנסיעות. יש תחושה שכולם כל הזמן נוסעים – פה פסטיבל, פה שבוע אצל הדודה או שבועיים אצל ההורים בכפר. משפחות עם ילדים במיוחד: ילדים, לפי התפיסה המקומית – נמצאים בחורף בבית ובקיץ בחוץ: ובחוץ משמעו בטבע. בכפר, ליד הים. משפחות לא מעטות מחזיקות איזה ביתן קטן על חלקת אדמה באזור כפרי בכדי לבלות בו שבועיים בקיץ (ומדי פעם סופי שבוע פה ושם). לעתים בחבל הארץ ממנו באה המשפחה, לעתים במרחק סביר מהמרכז העירוני בו חיים ועובדים. לעתים זוהי חלקה קטנה מאוד בשולי העיר, במה שקרוי ROD – Rodziny Ogród Działkowy – חלקת גן משפחתית המנוהלת על ידי העירייה. העיקר שיהיה משהו. לנו, כמובן, אין כזה מרכז, חלקת אדמה או בית קטן. אז אנחנו מתארחים אצל משפחות של חברים: משפחה אחת ליד אוטבוצק, שניה בחלקה עירונית בפרבר של וורשה הפונה אוטבוצקה, קבוצת חברים עם משפחות בעיירה ציורית ליד ראדום – הילדים הפולנים יוצאים לשדה, וקוראים להם לבוא איתנו.
אבל השנה הוספנו עוד אזור לנסיעות הקצרות האלה לסופשבוע בטבע, וזה קשור – במקרה או שלא במקרה להיסטוריה המשפחתית שלי.
במיתולוגיה הלא-כתובה של יהודי פולין היום, להיות יהודי משמעו שלא יהיו לך תמונות ישנות של המשפחה. זה אפילו אחד המאפיינים לפיהם משתתפי פגישה ידועה בסמינר פסיכולוגי בשנות השמונים זיהו את מוצאם היהודי של בני הקבוצה בלי שדיברו על כך במפורש (וזה נושא לפוסט אחר, או לקריאה בספרו של קונסטנטי גברט – Living in the land of ashes) והנה אצלי במשפחה – שרדו באורח פלא ובנסיבות לא ברורות כמה תמונות בודדות, קטנות, מהימים שלפני המלחמה: שתי אחיות מטיילות ברחוב ורשאי- לבושות בשמלות קיץ, אמא ובת לבושות מעילי פרווה מפגינות את האלגנטיות הבורגנית שהן מצפות מעצמן, אחות גדולה מפנה לחי וחיוך אל המצלמה, אבא במבט חמור סבר עם אמא ליד פסל, ותמונה אחת בה המשפחה יושבת על דשא, מתחת לעצי מחט גבוהים ומישירה מבט אל המצלמה. בצד כתוב המקום והתאריך – Urle, 1938
יש לפולין מקומות נופש היסטוריים ידועים – ההרים והשלג של זאקופנה, בתי המרפא של צ׳יחוצ׳ינק (Ciechocinek) שהיו אופנתיים ואלגנטיים בערך עד שנות ה 70, בתי המרפא של קונסטנטין ליד ורשה, עיירת הנופש אוטבוצק (Otwock), או אזורים מלאי אגמים ליד וילנה או טורון. בתמונות של משפחות אמידות מלפני המלחמה אפשר למצוא נסיעות לים, חופשה בהרים בצ׳כוסלובקיה, או בתי המרפא של באדן באדן. למשפחה הבורגנית הקטנה ממנה אני מגיע אין כאלה – אבל התמונה נינוחה מאוד. קודם כל – העובדה שיש מצלמה לצלם משפחה בחוץ אינה כל כך מובנת מאליה – צריך לשלם לצלם, שיבוא עד אליך – לחלקת הדשא הקטנה שלך, עם ציוד צילום שמתאים לצילום בחוץ (בתקופה הזו כבר היו מצלמות אישיות אבל הן היו די נדירות ויקרות). המשפחה לבושה היטב – אב המשפחה באמצע, חולצה מגוהצת ועליה עניבה, לצידיו אשתו ובתו הבכורה בשרוולים קצרים, ובמחשוף צוואר משוחרר. מחייכות. תחתיהן הילדים הצעירים – לבושם קצת יותר אלגנטי וכבד: הבת הקטנה עם צווארון לבן שנראה מעומלן היטב, מהודקת בסיכות לשמלת צמר עם שרוולים קצרים. הבן באפודה חסרת שרוולים על חולצה מכופתרת, על זרועו רצועת עור דקה של שעון, רגליו פונות הצידה ורואים את נעליו, שנראות כמו נעלי עור בהירות מדגם אוקספורד עם פס אלכסוני באמצען (מעלה חיוך, כשזוכרים שמדובר בפעיל קומוניסטי שייכנס בקרוב לכלא על פעילותו)
אורלה לא ידועה לי כיעד חופשה פופולרי. היא יושבת צפונית מזרחית לוורשה, בתוך חורשות שליד נהר הבוג, סמוך לנהר קטן יותר הנשפך אליו בשם ליוייץ (Liwiec). אמנם לא מאוד פופולרי אבל יש מבחר מסויים כשבאים לבחור היכן כדאי נוח ולנקות את הריאות מאוויר העיר – ספר כתובות משנת 1938 מראה כי במקום פעלו 10 בתי הארחה (פנסיונאט בפולנית). אולי ישנו בפנסיונאט היגיינה – שפרסם עצמו כפנסיונאט הידוע ביותר באורלה (בעיתונות היידיש של התקופה), או אולי שכרו חדר אצל הגב' הלנה אזנבייז'אנקה המפרסמת בעיתון היהודי בפולנית נאש פשגלונד על חדר לקיץ להשכרה בביתה, ליד הפנסיונאט זניץ' ברחוב ה 3 במאי.
היום פועלים במקום כמה חדרים להשכרה, "מתחם המנוחה אקפלוריס" (Ośrodek wypoczynkowy Exploris). כתבה במגזין מקומי מנסה להחזיר לאורלה המנומנמת של היום קצת ניחוח נוסטלגי, הכותב מציין שאשתו של הסופר הידוע בולסלאב פרוס הייתה נוהגת להגיע לעיירה לנוח, מציין שזהו כפר רגוע עוד מהמאה ה 16, מצלם את היער המרגיע, ומנסה להחזיר לבנייני העץ המתפרקים את גאוותם הארכיטקטונית מהעת בה נבנו. כך או אחרת אורלה שונה ממה שהייתה בשנות השלושים, אבל כל האזור הזה קצת נשכח ונזנח. גבולות פולין הוזזו אחרי מלחה"ע השנייה מערבה, ונדמה שכל המדינה רק פוזלת מערבה. הצד המזרחי הפך לחצר אחורית, ונדמה שכל מה שממזרח לוויסלה, אפילו החלקים בוורשה ששוכנים מעבר לנהר – נמצא רחוק מהעין ומהלב.
ונחזור רגע ל 2019 ולחופשה המשפחתית שלנו- אני את האזור הזה שקצת ממזרח די אוהב. על חיבתי לעיר שדלץ כבר קראתם (מתכוננים למפגש שדלצאים בספטמבר הקרוב), והקיץ הזה שכללנו את החיבה לאזור: נהר הליווייץ מתגלה כאידיאלי בגודלו וברוחבו לרחצה, והוא קרוב כ 40-50 דקות נסיעה מוורשה, וגם מלונות ברמתו של הפנסיונאט היגיינה מתגלים באזור: לאחרונה נבנה קומפלקס תיירות גדול ומרשים סביב ארמון אצולה בעיירה לוכוב (Łochów), ואיכשהו מצאנו שם סופשבוע במחיר שפוי. מחוץ לחדרים יש אגמים עם ברווזים, יער במרחק הליכה, נחל קטן זורם מתחתיו – וקן חסידה גדול על עמוד קיבל אותנו די בכניסה. למשפחה הקטנה שלנו לא היה צריך הרבה יותר מזה.
לפני כשנה-שנתיים, עת התרבו טיסות הלואו-קוסט מישראל לפולין, ונחתו ביעדים קצת פחות מתויירים כמו לובלין או גדנסק, התחילו תיירים מישראל לחפש חופשה מחוץ ליעדים הגדולים. לצערי פולין אינה משופעת באתרי תיירות ותשתית תיירות מחוץ ליעדים הגדולים: רוב עיירותיה הקטנות לא מציאת אפילו מסעדה אחת בינונית (לרוב איזה קבאב/שווארמה), גם אתרי התיירות הגדולים אינם מרשימים (הטיילת במיקולאיקי, על אגמים באזור המאזורי מזכירה את אילת של שנות השמונים, ולא בקטע טוב). התיירות הפולנית לא נוטה חסד ליעדים כאלה (כפי שאולי נטתה מעט יותר לפני המלחמה) – התייר המקומי נוסע או לחו"ל, או לחלקה כפרית קטנה שאינה נצרכת לשירותי תיור כמו מסעדה או אתרי תרבות (התכנית היא לאכול פירוגי בבית, פירות יער מהשיח, תפוחים מהעץ ולרבוץ בצל בין העצים).
בינתיים לא נדמה שתרבות התיירות המקומית משתנה במהירות. ולנו לא נותר אלא להצטרף למשפחות אחרות בחלקה המשפחתית, לנסוע לערים הגדולות ולאתרי התיירות שלהן, ומדי פעם להאמין שמצאנו חלקת אלוהים קטנה ונעימה – בצד המזרחי של המדינה, עם ניחוח משפחתי. בשבוע בואכה תשעה באב גם זה משהו.
ובינתיים
ממשלת פולין ממשיכה בפיתוח נראטיב ה״לא מתנצלים״ שלה – והפעם, הוקרת מיליציה מפוקפקת מימי מלחה״ע השנייה – https://www.haaretz.co.il/news/world/europe/.premium-1.7652019
שפת אם - זכרונות חדשים מוורשה 
כתבה מקסימה.
התחברתי לכל כך הרבה דברים.
התמונות מלפני המלחמה….נושא שמעולם לא חשבתי עליו. במשפחתי שרדו כמה תמונות. רק בגלל שהם נשלחו לסבי וסבתי לארץ לפני המלחמה.
הנסיעה בקיץ לכפר- סבי תמיד סיפר שבקיץ הם היו נוסעים לאגמים. מעולם לא שאלתי לאיזה אגמים. היום אין את מי לשאול (גרו בוורשה. נראה שקצת רחוק מהמיזוריים לכן לא הגיוני).
מסתבר שיש בעולם כל כך הרבה חיבורים שאנחנו לא מודעים אליהם.
תמשיך לכתוב