סגר, בידוד, זכרון – מתחת לאנדרטה עם מסכה

ה 19 לאפריל, שנת 2020, שעת ערב מאוחרת.

מזה 6 שבועות שאנחנו לא יוצאים הרבה מהבית. בשבועות הראשונים עוד היה מותר לנסוע לטייל וניצלנו ימים יפים שהופיעו אחת לכמה זמן לטיולי טבע יפים מרחק עד שעה נסיעה מהבית.
מזה שבועיים שזה אסור, וסגרו גם את הפארקים העירוניים, את חופי הויסלה וכל מרחב ירוק – עירוני או שלא עירוני. קורונה, זה המצב שלנו ושל עוד 3 מיליארד אנשים ברחבי הגלובוס.

והיום יום השנה למרד הגטו בוורשה.

כבכל שנה לקראת 12 הגעתי לאנדרטה של רפופורט. השנה היו מעט מאוד אנשים, עוטים מסכות, עם מרחק מתחייב ביניהם. השענתי את האופניים על ספסל, ניגשתי לאישה שמכרה נרקיסים (עם מסכת רתכים שקופה), ניגשתי והנחתי אותם יחד עם בני בן השלוש וקצת, התרחקנו ונשארנו לצפות באנדרטה, ברחפנים המרחפים מעליה וחיכינו לצפירה שנשמעה בצהרי היום.

אלה אנחנו מניחים את הפרחים, התמונה מאתר AP

משזו עברה הלכנו לשחק קצת בצדו השני של מוזיאון פולין – במשטחי הדשא של יום אביב יפה. כלבים רצו מסביב. 15 דקות משחק ושחרור – ועלינו על האונפיים חזרה הביתה. מרחק 5 דקות. נכנסנו חזרה למרחב המוכר, הסגור, המוגן.
התקופה הזו עוברת עלינו די בטוב – אך היא מנתקת. כשהבית סגור כמעט אין משמעות אם הוא בוורשה, בירושלים, על הר בהימלאיה או בקרקעית הים. כל עוד יש אינטרנט העולם נראה די אותו הדבר.

הבלוג שקט, הקשב נמצא בכאן ובעכשיו. בארבעה קירות, ביום הזה – השבוע הזה – שנראה כמו שנה.

ועדיין
יום זכרון.
אז פטור בלא דבר אי אפשר – וחשבתי קצת לשתף במקומות, סיפורים ופרויקטים בהם אני נמצא עכשיו.

סטודנטים יהודיים באוניברסיטת ורשה – 1915-1939

בשנים המדוברות עברו בשערי האוניברסיטה הוורשאית כ 42 אלף סטודנטים, מהם לפחות 12 אלף יהודים. תיקי סטודנט מלאים שרדו למרביתם – ובוורשה, בה המידע ששרד כל כך חסר וחלקי – תיקים אלה הם אוצר – הם כוללים תמונות מפנקס התלמידים, רישום לידה, קורות חיים, תעודת סיום תיכון, והתכתבויות בנושא מבחנים, הקלות בשכ"ל או פרטים נוספים. הסטודנטים כוללים גם אנשים ידועים – מפוליטיקאים כמנחם בגין, משה סנה-קליינבוים וזרח ורהפטיג, אמנים ידועים בפולין כמו אדם אסטון (אדולף לוינזון) הנריקה לזוברט (שכתבה שיר על המבריח הקטן בגטו) ומשפחות מעניינות מפולין (אחייניתו של י.ל. פרץ, בן הדוד של יוליאן טובים) ועד לאנקדוטות מעניינות של משפחות מן השורה. אני מקווה לפתח את אוסף המסמכים לפרויקט גדול יותר – תיאור של ורשה היהודית דרך תיקי הסטונדט האלה וחומרים משלימים – כל מי שמתעניין בנושא או מחפש חומר – אשמח לקשר

היום שאחרי

'השואה' היא אירוע גדול מדי. בלתי נתפס. גם אם מפרקים לסיפורו של אדם אחד – הזמן הארוך, המורכבות של חייו ודרך ההישרדות של כל ניצול. אי אפשר לתפוס אירוע בכזה סדר גודל – באיזה רגע מתמקדים? בפרידה מהמשפחה? בבריחה לצד הארי? במחנה הריכוז? בצעדת המוות? ברגע שכמעט התגלה המחבוא?

מה שאותי תמיד תפס ותמיד העציב בצורה בלתי רגילה – הוא תמיד הרגע שאחרי – הרגע שבו חוזרים ואין מי שיקבל את הפנים. הרגע שבו מחפשים ומבינים שאין את מי, הרגע שאחרי השחרור. שמעתי פעם מחברה טובה של אמי את סיפורה של אמה – שהייתה נערה בת עשרה מאיזור כפרי בפולין: במלחמה ברחה לברה"מ – וחוותה חוויות יוצאות דופן עבור בת גילה מן הכפר – עלתה על משאיות, חצתה נהרות ענק, רכבות שחצו מדבריות, ראתה גמלים במרכז אסיה, חוותה מחנה עבודה – וכל הזמן חשבה – "כשאחזור הביתה אף אחד לא יאמין לי". והיא צדקה. אך אחד לא האמין כי לא נשאר מי שיאמין לסיפור. במסגרת העבודה בשנה האחרונה (וגם בבלוג, כאן) התוודעתי לסיפורו של שלמה שביסגולד. שביסגולד ואשתו ראו את שלושת ילדיהם עולים על הרכבת לטרבלינקה מהגטו בוורשה, ברחו לצד הארי, שרדו במחבוא ועלו ארצה. הספרים שחיבר שביסגולד הם אישיים וקטנים, מספרים במילים קטנות ונאיביות את סיפורו של העולם הקטן שלו. התמזל מזלי לפגוש בן משפחה נבון ונדיב – שחלק אתי עוד סיפורים – איך לימד אותו שלמה שביסגולד לבר המצווה, איך התייחסו לנאיביות שלו במשפחה. ועדיין – המחשבה על אדם בן גילי, בסוף המלחמה – שמוצא בין האודים המוצלים את אחיו ובני דודים, אבל שתמיד איבד משהו ללא מזור וללא כפרה.

בזמן המלחמה צריך היה ודאי לשרוד. האובדן מגיע רק כשמסע ההישרדות נרגע מעט.
יום השואה תמיד יהיה היום שאחרי השחרור.

יום השואה וירטואלי

במסגרת החיים הוירטואליים של כולנו בשבועות האחרונים – עלה רעיון של עמיתה להכין הדרכה/סיור/מסע/טקסים בוורשה באופן מקוון. הרעיון היה לערוך סיור באזור הגטו בוורשה, בדרך מעניינת במיוחד לימים אלה – ולזמן הקורונה: לדבר על רגע הניתוק מהסביבה, לגעת במקומות שידברו על הרפואה בגטו וחייהם של צוותי הרפואה, לגעת בכמה תגובות נפשיות רוחניות למשבר.
הסיור לא יצא לפועל במגבלות הזמן (והאנרגיה) שהיו לנו- אבל למי שמתעניין מעט – כמה המלצות:
על ההפרדה והניתוק – סרטו של אריק בדנרסקי 'ורשה-עיר מחולקת' זמין היום לצפייה ב VOD – Link
על הרפואה – ספרה של מרים עופר – 'חלוק לבן בגטו' סוקר בצורה מקיפה את שירותי הרפואה היהודיים בפולין לפני המלחמה, את התפתחותם והתאמתם למצב המשתנה בימי המלחמה והגטו, ומחזיר כמה גיבורים נשכחים – אנה בראודה-הלר, ישראל מיליקובסקי,אנה מרגוליס-מרקסון ועוד.
על תגובות רוחניות – האדמו"ר מפיאסצ'נו – קלמן קלונימוס שפירא – היה מאחרוני האדמו"רים שנשארו עם צאן מרעיתם, והמנהיג החסידי החשוב ביותר שנשאר בגטו ורשה. דרשותיו השבועיות נשמרו במסגרת ארכיון 'עונג שבת' (רינגלבלום) והוצאו לאור אחרי המלחמה. ספר זה זמין כאן – https://www.hebrewbooks.org/3892
בשנים האחרונות ניתח ד"ר דניאל רייזר בצורה מוקפדת את כתב היד של הדרשות- שהרי דרשות על פרשת השבוע ניתן לדרוש שנה אחרי שנה- כדי להבין מתי נוספה כל הערה, ולראות כיצד השתנתה התיאולוגיה של הרב לאורך המלחמה. הספר המלא כאן – ומאמר כאן

תגובה אמונית-אמנותית נוספת אפשר למצוא בשיריו של ולדיסלב שלנגל – חפשו אותם בביצועים ההדוקים, בחוברת מאירת עיניים של חבורת 'אל המשורר' – https://www.elhameshorer.com/sifriot

פוסט זה פורסם בקטגוריה Culture. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על סגר, בידוד, זכרון – מתחת לאנדרטה עם מסכה

  1. שירה הגיב:

    על הרגע שאחרי – מילים מאוד יפות וחכמות, תודה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s