רכוש ופיצויים – מה שמעתי מהכתבות

ושוב אתכם

כמו עונות השנה חוזר לו הסקנדל התורן, ועוד פעם קוראים לו 'החוק הפולני' – ועוד פעם הוא מדגים את חוסר היכולת לנהל שיח הקשור למקום הזה ולמתרחש בו, למעט שיח זהויות.

אז בסיבוב הזה נקראתי קצת לדגל כדי לדבר, להסביר ולומר את דעתי – לפני כחודש ב'כאן תרבות' אצל גואל פינטו (כאן מדקה 23:55), ואז לפני כמה ימים ב'כאן מורשת' אצל מנדי וביתאן. ושם – בתכנית שבדרך כלל יש בה הקשבה ושיחה – נתקלתי בכזו חומה, שהייתי מוכרח לבטא דברים בצורה מלאה יותר.

לפני כמה ימים יצרה איתי קשר אנטוניה ימין – גם היא אשת חדשות של 'כאן' – אבל אחרי שלא יצא לי להיפגש איתה במסגרת הכתבה שהכינה – וביתר שאת אחרי שראיתי את הכתבה – יש להעלות את הדברים על הכתב.

אנטוניה ימין ל'כאן 11' – צפיה אפשרית רק מישראל

ימין – עיתונאית מעמיקה וחרוצה – הציגה כתבה שיש בה חוסר קשר מעניין שבין דברי הנוכחים לבין המסגור.  קונסטני גברט אומר לה שם שהחוק דווקא די בסדר, והוא נועד לסדר פסיקות בית משפט אדמיניסטרטיבי לענייני רכוש – כלומר החוק לא קשור לשואה, והוא דווקא סביר (וזה מגיע מאינטלקטואל ליברל ומבקר חריף של הממשלה הנוכחית, ויהודי דתי שומר מצוות), ניצולי השואה המובאים בכתבה מראים את הבתים בהם גדלו בפולין (כדאי לציין – זה לא אומר שהמשפחה הייתה בעלת הבית והבניין) – ומספרים על מפגש עם הדיירים המקומיים בהם הם הרגיעו אותם שאין להם כוונה 'לחזור' לשם ולגרש את הדיירים הנוכחיים. אז הצד שלכאורה נפגע מהחוק – לא נראה כל כך פגוע. מי שנראה פגוע הוא הפוליטיקאים – משני הצדדים. ואלה קובעים את המסגור – זכרון השואה, גזל, "אנחנו לא נרשה" לפגיעה כזו.והפגיעה שמתוארת בכתבה דווקא אינה מהחוק עצמו – אלא מהגבהת הלבות שתגובות אליו.

אז כדי להגיע לשם – נלך קצת יותר לאט.

על מה החוק?

החוק מסדר על החלטות בית משפט אדמיניסטרטיבי בענייני החזרת רכוש לידיים פרטיות (מה נקרא בפולנית – רה-פריווטיזציה). אחרי שהשלטון הקומוניסטי הלאים רכוש רב (בעיקר בוורשה אבל לא רק) – ומאז שנות השבעים נפתחו אפשרויות להחזרת הרכוש לבעליו המקוריים (או יורשי הבעלים). התהליך תפס תאוצה בשנות ה 90 לאחר נפילת השלטון הקומוניסטי. מאז עברו מעל 30 שנה, ועדיין – ישנו רכוש רב בפולין ללא בעלים מוסדר. הרכוש הזה נטוש – אם בניין עומד עליו – מצבו הולך ומידרדר (אם אין בעלים אין מי שישקיע בשיפות ותחזוק). אם בניין לא עומד עליו – אי אפשר לעשות בו כלום, כולל אפילו חפירה לחיפוש מסמכים היסטוריים (מקרה בו אני מעורב בעיירה וייליצ'קה ליד קרקוב). בקיצור – רכוש ללא בעלים הוא בעיה שצריך לפתור. רצוי למכור אותו לקבלנים ומשקיעים שיעשו איתו משהו. לפעמים כדאי תוך שימור הבניין הישן שעומד עליו (כמו במקרה הבניין בוואליצוב 14 בוורשה), לפעמים גם בלי זה. והחוק הזה נועד להסדיר את זה: הוא אומר שתהליכים כאלה לא יכולים להמשך לנצח, ואם עברו 30 שנה מאז החלטת בית המשפט – אין לערער עליה. במי זה יכול לפגוע? במי שערער על ההחלטה והערעור מתמשך בלי סוף. כמה כאלה יש? לא הרבה.

החוק כמובן אינו מזכיר את המילה 'יהודים'. הוא נוגע לרכוש ותקף לכל מי שהוא בעלים או יורש של בעלות על רכוש. מאחר ואיני מומחה לתחום דיברתי עם שני מכרים שעוסקים בנושא, הם סיפרו שאין שום תביעה שהם עוסקים בה שתושפע מהחוק, ושקשה לדעת כמה בכלל תביעות כאלה מתנהלות, שניהם העריכו כי החוק הזה ייפגע יותר בפולנית קתולים המבקשים להחזיר רכוש מאשר ביהודים.

ושוב – אני לא מכיר יהודים רבים שחיים מחוץ לפולין שמבקשים להחזיר לעצמם את הבניין שהיה בבעלות המשפחה. זה בא עם צורך לנהל דיירים בדמי מפתח, לשלם מיסי נדל"ן, לדאוג לשיפוץ הבניין – הצנרת, החשמל, חיבור לאינטרנט – הסדרת המצב מול הרשויות. זה מספיק כאב ראש למי שגר במקום ודובר את השפה – זו מכה שלא כתובה בתורה למי שלא.

וזה מגיע לנושא השני והמשלים – פיצויים. החוק הזה לא עוסק כלל בפיצויים על רכוש – אלא רק על החזרת הבעלות עליו.

פעמים רבות – שוב, בעיקר בוורשה – אין בכלל רכוש שאפשר להחזיר לרשות הבעלים או יורשיו: כי הבניין נהרס, כי החלקה עברה פרצלציה והיא אינה יחידה שלמה הניתנת להעברת בעלות. ואז נשארת דרך הפיצויים. החוק הזה לא עוסק בכך כלל וכלל והם עוברים דרך בית משפט אזרחי, ולא בית המשפט האדמיניסטרטיבי שאליו קשור החוק. הדרך לפיצויים על בעלות על רכוש אינה פשוטה: היא פתחה רק בפני מי שאחרי המלחמה סודר עניין רישום היורשים והעברת הזכות החוקית (כי בפולין אם תוך 30 שנה מרגע הפטירה לא ביצע בית משפט הכרזת יורשים – היורשת היא אוטומטית קופת המדינה). כלומר – נניח שבא עכשיו מישהו שגילה שלסבא-רבא היה רכוש רב בפולין והוא נספה בשואה. אם הסבא לא ניגש לבית משפט פולני עד נניח שנת 1972, ובית המשפט הכיר בו כיורש – אין היום על מה לדבר. בעיה שנייה – אגרות בית משפט גבוהות ומסים גבוהים, שהופכות את התהליך שווה רק במקרה של נכס יקר ערך במיוחד.

גם מי שמילא את שני התנאים האלה לעתים עובר דרך חתחתים בבית המשפט בפולין. שמעתי על מקרים בו בית משפט אחד הכיר בבעלות על רכוש, אך בית משפט מחוזי סירב לאשר חוזים חדשים שנחתמו עם הדיירים בנכס. ומעל כל אלה פעלה בוורשה 'ועדת לבדיקת החזרות הרכוש' ששימשה כנשק פוליטי של מפלגות הימין כדי לטעון שכל פעולה שנעשתה על ידי קודמיהם נגועה בשחיתות. הוועדה הזו ידועה בביטול של קרוב ל 100% מהמקרים שמגיעים לפתחה, כאשר בחלקם מדובר במקרים שאני מכיר אישית ללא כל מעורבות של גוף או איש פוליטי.

בקיצור – פיצויים על רכוש בפולין והחזרתו אינם עובדים כרגע כמו שצריך, רחוק מכך. אבל – לפחות לדעתי – להחזיק את העיר כבת ערובה אינו הפתרון הנכון. בשיחה עם אלי ביתאן ב'כאן מורשת' הוא מתישהו העלה את הטענה של 'למה ככה פתאום? שיגידו שמעכשיו יש 15 שנה לבירורים ואז יפסיקו'. זו טענה של מי שהצטרף לשיחה אתמול – שכן הנושא הזה עולה על סדר היום לפחות 10 שנים, והאפשרות קיימת במדינה חופשית לפחות כ 30 שנים. אבל לפחות הטענה הזו מקבלת את ההיגיון של החוק – שצריך לעשות משהו, ושיש שעון עצר שמתקתק, ומתישהו יש תאריך שאחריו כבר אי אפשר לשמור את הרכוש במצב זומבי.

בניין ברח' ואליצוב 14, ורשה. לשעבר הגטו – מצבו הידרדר ומשנות ה 90 הוא נטוש. הבניין נכנס לאחרונה לרשימת השימור המחוזית, ראו עוד כאן (מקור: ויקיפדיה)

וזו בדיוק הבעיה עם התגובה הישראלית, בעיניי. אחרי שמצליחים לנשום עמוק ולעבור את ההרצאה על 'לא ניתן', 'זכרון השואה', גזל מהבעלים – ונשאלת השאלה – מה אתם רוצים שיקרה? עולות שתי אפשרויות-

האחת – השארת הרכוש במצב זומבי. זה ככל הנראה מה שישראלים רבים רוצים שפולין תהיה – אנדרטה לאיך שאנחנו חושבים שאמור להיראות שם. משלחות נוסעות לבקר ב'גטו ורשה' – אבל בוורשה אין גטו. יש חלק בעיר, שבו גרים אנשים, שבו בעבר שכן הגטו. גם אושוויץ כבר אינו מחנה – אלא מוזיאון שמנציח ומספר את סיפורו של המחנה הנורא ההוא. אבל לרבים מהמבקרים אין זה משנה. ולא מדובר בסמנטיקה – הביקור בפולין נועד לשחזר ולחקות את חווית המלחמה, הגטו, ההשמדה. וזו בעיניי בעיה – לא רק כי הדבר אינו אפשרי – אלא כי הוא מוחק את החיים. הוא מוחק את חיי האנשים והקהילות שלפני (ואחרי) השואה. והוא מוחק כ 40 מיליון בני אדם שגרים במקום הזה. אבל על זה כבר כתבתי רבות.

האפשרות השנייה עליה מדברים גורמים שנשאלים – מה אתם רוצים – היא פיצוי לארגונים יהודיים. נחדד – פיצוי שארגונים יהודיים שפועלים מחות לפולין יקבלו על רכוש של אנשים פרטיים, ברובם כנראה יהודים-פולנים. וזו נקודה מוזרה – הרי הארגונים האלו לא רשומים בצוואה של אותם בעלי רכוש, והטענה שהם מייצגים טוב יותר את האינטרסים או הרצונות של בעלי הרכוש היא מוגבלת, ולפחות לא מובנת מאליה. לעתים גם נדמה שהארגונים האלה טוענים את זה כי זה כרגע הצידוק לקיומם (אחרי 70 ומשהו שנה שבהם היה למי לסייע – עכשיו כבר לא נשאר למי). אבל גם אם מקבלים את הטענה הזו – בעיניי צריך להפריד בין שני הדברים: הרכוש ופיצויים כספיים.

עיר היא גורם חי, היא שייכת לתושביה, מבקריה, בעלי החיים שבה. היא לא כספת בבנק, אלא שטח שבו חולקים אנשים רבים את חייהם. החזקת הרכוש במצב זומבי ללא בעלים היא פצע פתוח בעיר הזו. ילדי תל אביב של פעם (או צפוי הסרט קזבלן) זוכרים את 'השטח הגדול' של יפו, אני זוכר כירושלמי את השינוי האדיר שקרה בממילא בין שנת 1990 ל 2000. כל מקום כזה הוא פצע של העיר: במקום להיות מוקד מגורים וחיים הוא הופך פעמים רבות למוקד הזנחה, זבל, עזובה ולעתים פשע. הפצעים הלאה צריכים להגליד, וזיכרון השואה לא ייפגע מהגלדתם.

בנוגע לפיצויים מעלים בפולין טענה שנשמעת בערך כך: פיצויים זה דבר חשוב – אבל מי שצריך לפצות זה מי שגרם את הנזק – כלומר גרמניה. ובטענה הזו יש משהו כשמדובר על פגיעה בגוף ובנפש, אבל היא מתעלמת מנקודה חשובה: גם אם את הנזק גרמה גרמניה, הרכוש שנשאר – הגיע לידיים פולניות: לאזרחים פולניים ולעתים קרובות לקופת המדינה ורשויות מקומיות. פיצויים מגרמניה מוסדרים ברמת רנטות אישיות, כספי שילומים למדינת ישראל ולארגונים יהודיים. על קרקע פרטית שעברה לרשות המדינה ושממכירתה התקבלו לקופתה כספים – ראוי לפצות, לפחות חלקית, את יורשי הבעלים. ישנם דיבורים באוויר על הקמת קרן פיצויים כזו – היא תצטרך להיות כזו שתעקוף את המגבלות הבירוקרטיות (נניח של 30 שנה להכרה ביורשים, או חצי שנה של ערעור על החלטת ההלאמה של 'צו ביירות' (Dekret Bieruta) בוורשה). כרגע זה כאמור – באוויר.

בשיחה עם אבא שלי, הוא העלה את הטענה שאם לצד החוק שעבר שחוסם את האפשרות להחזרת רכוש, היה עובר חוק שמסדיר מנגנון פיצויים הולם וסביר – לא הייתה קמה הצעקה. אני בספק אם זה נכון, אבל לעולם לא נדע. לי נדמה שהרגישות באוזניים יהודיות/ישראליות למילים 'רכוש' ו'פולין' היא גבוהה כל כך – שכל צעד בשדה המוקשים הזה גורר פיצוץ. דווקא בשל כך כדאי להקשיה למה שאומרים האנשים בכתבה של אנטוניה ימין – בלי המסגור הפוליטי.