ביקורת ספר – סמוֹצֶ'ה – בני מר

*דיסקליימר לקוראים ותיקים – נכתב במקור כביקורת למוסף ספרותי – ושונה מאופי הכתיבה הרגיל בבלוג

"ביוגרפיה של רחוב יהודי בוורשה" – היא כותרת המשנה של הספר. עוד לפני שיפתח הקורא את עמודיו וכבר עומדת המסגרת: ביוגרפיה, ולא של אדם כי אם של מקום. המקום – ורשה היהודית, ובמקרה זה ציון המקום תוחם מיד גם את הזמן – לפני המלחמה. העטיפה (איור ועיצוב: מיכאל אריאלי) מציירת בצבעים חיים דמויות הולכות לכאן ולשם – אלה נראות בצבע ובחיוּת כשייכות לעולם שלנו (זה שבו לא מתקיימת ורשה היהודית), אך פזורות על הדף בכעין תבנית חוזרת. וזו אינה תבנית של רחוב – כביש לכלי רכב, מדרכה להולכי רגל – אלא של אנשים ללא מרחב מתוחם, ללא הקווים הישרים האופייניים לרחוב. בכך משרתת העטיפה יפה את הסתירה שבכותרת הספר – מדובר בשוטטות, בחיים שבחוץ. אך זוהי שוטטות שאינה נכנעת לקווים הישרים שמכתיב בדרך כלל רחוב.

מונוגרפיות על מקום גיאוגרפי הן סוגה ותיקה, שקיבלה תאוצה באמצע המאה הקודמת: חיבוריהם של היסטוריוני אסכולת ה'אנאל' (Annales) ובעיקר אלה של פרנאן ברודל על הים התיכון ועמנואל לה-רואה לאדורי על הכפר מונטאיו (Monatillou) סימנו עידן חדש ביחס ללימוד ומחקר היסטורי של מקום גיאוגרפי – והציבו את אסכולות מדעי הטבע באבני יסוד להבנת מקום והתנהלות אנושית בתוכו. בכתיבתם משמשים הרקע הגיאולוגי, הגיאוגרפי, הכלכלי והאקלימי ויחסי הגומלים ביניהם ככלי ניתוח משמעותיים בהסבר פעילות אנושית. מנגד – פרויקט הפסאז'ים של וולטר בנימין מהווה ציון דרך גם הוא לאופן תפיסה וכתיבה על מרחב חי, ומקדש את האקראי, המושהה והסובייקטיבי בתיאור מקום.

על ורשה היהודית נכתבו חיבורים משני הסוגים: חלוצי ההיסטוריוגרפיה היהודית של העת החדשה עסקו פעמים רבות בהיסטוריה כלכלית וגיאוגרפית (למן מאיר בלבאן דרך עבודות של עמנואל רינגלבלום ורפאל מאהלר בשנות השלושים-חמישים ועד לכמעט כל מחקר היסטורי המתפרסם היום) ועד לתיאורים חיים של המקום בידי תושבי המקום, המבקרים בו, או הכותבים על זכרונותיהם ממנו בדיעבד (מי"ל פרץ, י.י. טרונק, עד בשביס זינגר ואורי אורלב). ניסיונו של הספר להציע שיטוט חי במקום שאינו מתקיים מזה כמה עשרות שנים, ובו לא חי או ביקר מעולם הוא יומרה ראויה, ומכשול לא פשוט.

נדמה שאין כחוקר של ספרות ותרבות יידיש כדי להציע את השיטוט הזה ברחובותיו של הרחוב הוורשאי הזה. וההסבר מדוע מגיע מיד בפתחו של הספר: זה רחוב שזר לא יבין ולא יכיר. מר מציג את הרחוב כפי שנראה בעיני מסיירים ומטיילים מבחוץ, וכפי שהוא נתפס בעיתונות דוברת הפולנית: סמוצ'ה היה שם נרדף לעליבות, לעוני, לפשע וליהודים. אך סמוצ'ה הוא הרבה מעבר לכך: בסבלנות, בחמלה ובאהבה שהספר מלא בהן – מציע מר לקורא להשתקע במועט ולמצות אותו: "סמוצ'ה (כמו היידיש אותה הוא מתרגם וחוקר – מ.ש.) לא היה הרחוב החשוב ביותר, ובוודאי לא היפה ביותר, בוורשה. ואף על פיכן הוא היה מיקרוקוסמוס של חיים שלמים, ושל חיי היהודים בפרט." במובן זה, טוען מר – "רחוב סמוצ'ה הוא היידיש של השפות".

הספר מציע שיטוט במעלה הרחוב – חמישה מפרקי הספר מוקדשים לבניין אחד ספציפי או לחלקי רחוב מסויימים. קטעי עיתון המזכירים את המקומות ברחוב משמשים סימני הדרך למטייל: סיפורה של השביתה בבית החרושת לתנורי נפט בסמוצ'ה 6 משמש הרקע לתיאור איגודי העובדים והפעילות הפוליטית של מפלגות הפועלים היהודיות, פרסומות בעיתונות של התיאטרון ששכן ברחוב משמשות חלון לתוך עולם המחזאות, המשחק והספרות ביידיש, ובית הכנסת המציע את השחרית לשבת המאוחרת ביותר בוורשה מאפשר הצצה לריבוי הזרמים והנטיות הדתיות של יושבי הרחוב והעולם היהודי שמקיף אותו. התיאור העיתונאי הוא פרגמנטרי מטבעו – וכאשר זה מקור המידע הנפוץ ביותר בספר – נדיר שהקורא פוגש את אותה דמות יותר מפעם אחת לאורך השיטוט; ברבים מהסיפורים המוזכרים רב הנסתר על הגלוי (לדוגמה – סיפורי המתאבדים מהרחוב), ואף על פי כן – מצליח מר ליצור תמונת פסיפס מהודקת ואמינה – המשרה על הקורא תחושה של צלילה לתוך מקום וזמן אחרים, ואולי חשוב מכך – יחס אינטימי לדמויות והמקומות המתוארים. את הפרגמנטריות הכפויה של העיתון משלים מר במגוון קטעים מספרות היידיש שפורסמה על סמוצ'ה ו-וורשה – ובעיקר בכמה שירים, שזוכים לתרגומו הצלול של המחבר – מטובי מתרגמי היידיש הפועלים היום.

בנוסף לחמשת הפרקים על מקטעי הרחוב מציע הספר כמה פרקים תמטיים: על הילדים והנוער היהודי, על יחסי יהודים-פולנים ועל סופרים. פרקים אלה אינם מנסים ולא יכולים היו להוות מחקר מעמיק, או אף סקירה מספקת לתוך נושאים רחבים אלה, אך הם מקשטים ומעבים את הסיור המוצע. יש בהם מן הרחבת הדעת כך שגם קורא (או מסייר) בקיא ילמדו דבר או שניים חדשים, יש בהם רקע רחב ובהיר למטייל הבלתי מנוסה ברחובותיה היהודיים של ורשה, ויש בהם בעיקר – כפי שמצהיר המחבר – מיקרוקוסמוס שיוצר רצון וצמא לצאת ולהכיר את הקוסמוס הגדול והשלם.

לקורא העברי מדובר בתוספת חשובה ומשמעותית. בהתחשב במרכזיותה של העיר בעולם היהודי של טרום מלחה"ע השנייה, ובהשפעה של יהדות פולין על אופי ותפיסות בתנועה הציונית – ההיצע בעברית על ורשה שלפני המלחמה רחוק מלהיות מספק: ספרות בסיסית ביידיש (הדוגמה המשמעותית ביותר היא חיבורו של יעקב שאצקי- געשיכטע פון יידן אין ווארשע) לא תורגמה, העושר בפולנית (שבשנים האחרונות גדול משמעותית מזה בעברית) גם הוא לא נגיש לקורא העברי, וכנראה המכשול הקשה ביותר – ההתרכזות בתקופת המלחמה ממסכת את כל מה שקרה לפני כן.

ואם בעיות אלה עומדות בפני החוקר או הקורא המתעניין – הרי הבעייה קשה שבעתיים למי שנדמה לי שהוא הקהל העיקרי של הספר – יוצאי יהדות פולין, יוצאי ורשה, סמוצ'ה וסביבותיה, או יוצאי פרבריה של אותה יידישלאנד – שסמוצ'ה מייצג יפה את אזורי הפריפריה שלה. בעיסוקו של כותב ביקורת זו כחוקר שורשי משפחות בפולין לפני המלחמה (גילוי נאות – התכתבתי עם בני מר בקצרה לפני פרסום הספר ושמי מופיע ברשימת התודות) אוכל להעיד עד כמה קשה אך חשוב ללמוד להכיר את בני התקופה לא מתוך ידיעת הקץ – וההסבר של  החורבן של ימי המלחמה; אלא כפי שחיו הם – במקומם, בלשונם, בהכרתם הם. כך עומדים היום אנשים המנסים להכיר ולהבין את ההיסטוריה המשפחתית מול שוקת שבורה – את השפות אינם יודעים, את העולם ממנו באו אינם מכירים, אין את מי לשאול פעמים רבות – וגם אם יש, או גם אם הועלו זיכרונות על הכתב – גם אלה ששרדו את המלחמה התקשו לאחר שנים לייצג נאמנה את המקום והאנשים שמנסה הספר לתאר. הם נעלמו. ואת השוקת השבורה הזו מנסה למלא הספר ומחברו יוצא למסע ומצהיר – "אנשים נעלמים צריך לחפש".

סמוצ'ה פינת נובוליפקי, מקור – http://www.warszawa1939.pl/obiekt/nowolipki-51a

בעיניי כותב שורות אלה חסר מעט בספר רקע גיאוגרפי והבנת מקומו של הרחוב לא רק בהיררכיה הכלכלית של וורשה, אלא גם ברשת הגיאוגרפית שלה (ממורשתה של אסכולת האנאל שהוזכרה): מיקומם של אזורי המסחר, הכרת רשת פסי המתכת של העגלות שהוחלפו בקווי טראם, ייבוש האגמים שבחלקו הצפוני של הרחוב או הכרת הכלא האימתני ברחוב פאוויה הסמוך יכלו כולם לשפר את ההבנה של הרחוב ומיקומו. בעיניי לא מודגשת מספיק הארעיות שבחיי האזור בשנים המדוברות – קליטת ההגירה אל ורשה והשינויים הכלכליים המהירים הביאו לתחלופת אוכלוסיה מאוד מהירה ומעברי דירות תכופים (כפי שמזכיר בינם הלר בפרק על הסופרים): מה שהופך את הכרת הרחוב וכתיבת הביוגרפיה שלו לקשה עוד יותר – גרגרי החול שניבטים אלינו דרך קטעי העיתונות חומקים בין הידיים וכבר עברו לגור בכתובת אחרת. אך אין בלאקונות אלה לגזול לא מעושר המידע שבספר, ובודאי שלא מן הזרימה הראויה להערכה של הסיור הזה המלהטט במקורות, שפות, סיפורים ואנשים.

***

אחד מן הטעמים החזקים שנשארים בתום הקריאה הוא טעם מילותיו של המשורר בינם הלר, ששירו על אחותו חיה הביא את המחבר להתעמק ברחוב ובקורותיו. שיר שכתב הלר מביא ומתרגם מר בע' 224 – סמוצ'ה, ביתי (סמאָטשע, מיַיַַן היים):

"הו סמוצ'ה של ביתי בשנות ילדות –

אתה עולה בעין, מתרוצץ

ומדלג מנגד, בעדות

נמחית, בגרם מדרגות העץ.

 

אויר ואור אין טעם לחפש

בתוך חצר סגורה, אז מה? אז בא

בליל קיצי השמש ומטפס

למעלה-מעלה, אל הארובה.

 

בכל חלון פתוח יש צללים,

שמשה תלויה בו בפרפור.

וילדים על מדרגות גדלים

שקועים בתוך פלאי סיפור."

 

את הספר כולו ניתן לקרוא בניסיון לחזור אל העבר, אל מקורות – אל שנות ילדות. ואם בחצר סגורה אין טעם לחפש אוויר ואור – יצא הקורא לסיור מודרך אל הרחוב. ורשה של היום על רחובותיה הרחבים (ובודאי רחבים משהיו), וישראל של היום בה מעטים הצללים המפרפרים באור השמש של הלבנט – חוזרות במידה מסויימת שתיהן לימי נעוריהן בסמוצ'ה – מובלות ביד נאמנה של מדריך ידען ומיומן.

הספר בהוצאת "מאגנס" – לקנייה מן ההוצאה ראו לינק זה

פולין, דמוקטיה, מלכים וילדים; מה למלך מתיא יש להציע ביום העצמאות המאה של פולין

ב 11 לנובמבר 1918 בשעה 6 בבוקר סוכמו תנאיהפסקת האש בין מעצמות הציר למדינות ההסכמה. בשעה 11 בבוקר )כראוי לתאריך) נכנסה הפסקת האש לתוקף. בין לבין הספיקו כ 2600 חיילים למצוא את מותם באירועים שלא שינו לא את תמונת המלחמה ולא את קווי הפסקת האש. עיקר המלחמה הגדולה היה באירופה, אך ספיחיה וכוחות לוחמים מארצות אחרות זיכה אותה מאוחר יותר בשם מלחמת עולם. וכראוי למלחמה עולמית את היום והשעה מציינות מדינות ברחבי העולם בדרכים שונות. לראשונה נתקלתי בזה בקנדה שם פרח הפרג מחולק ברחובות ונלבש על כל דש. יום הזיכרון -memorial day- נחוג שם כחלק משייכותה של קנדה לחבר הלאומים של הכתר הבריטי, שם מוסד יום הזיכרון לראשונה (וממנו נלקחו רבים ממנהגי האבל והזיכרון המודרניים, כמו צפירה, אם אני זוכר נכון מאמר של ג'ורג' ל. מוסה ). בצרפת השנה ראינו את ראשי המדינות שאז הקיזו את מרבית הדם -גרמניה וצרפת- עומדים מחובקים, ובמדינה קטנה במזרחה של אירופה חוגגים בתאריך הזה את מה שייעשה רשמי רק עם חתימתם של הסכמי ורסאי כמה חודשים מאוחר יותר- יום עצמאות.

123 שנים נאבקו הפולנים להשיב עצמאותם. במלחמה גייס מנהיג המפלגה הסוציאליסטית הפולנית יוזף פילסודסקי לגיון פולני שיילחם לצד גרמניה, זו הבטיחה לו בתמורה עצמאות אחרי המלחמה. גרמניה אמנם לא ניצחה אך העצמאות הגיעה, גם תודות להתערבותה של ארצות הברית ופירוק המעצמות הרב-לאומיות לטובתן של מדינות לאום.

פולין – שאמנם הייתה מדינת לאום ותיקה וממוסדת ואפילו חוקה הייתה לה בימי הרפובליקה האחרונים ב 1791 – יצאה לדרך חדשה: ללא בית מלוכה ובית אצילים. צורת השלטון כמעט נכפתה עליה על ידי מדינות המערב, סעיף המיעוטים בחוקה הוכתב מלמעלה לכל מדינות הלאום שקמו אחרי המלחמה. בקיצור – המדינה נולדה כמו שנולד ילד – בכוחות מוגבלים, לתוך כללים שהוכתבו לו מלמעלה ולתוך עולם שכישוריו מסביבתו הקודמת לא מסייעים לו בו.

אנחנו יודעים מה קרה לדמוקטיה הפולנית מאז – היא עמדה את הימים הראשונים של המלחמה עם צ׳כיה בדרום וברה״מ במזרח, אבל לא שרדה את המתחים מבפנים וידעה פוטש צבאי (גם הוא בראשות פילסודסקי) בשנת 1926 – שינויה של החוקה והידרדרות לשלטון אוטוריטרי. פולין לא הייתה לבד, כמו הרבה מילדי ומדינות התקופה לא נסעו על הפסים הדמוקרטיים שהתוו להן צרפת, בריטניה וארה״ב – הונגריה נפלה מהר מאוד אחרי המלחמה לשלטון אוטוריטרי של הורטי, גרמניה ראתה את עליית הנאצים ושינוי החוקה ב 1933, בדרום ממלכת הסרבים הקרואטים והסלובנים הידרדרה גם היא לדיקטטורה ב 1929, ביוון בוטלו המפלגות ב 1936 ורומניה הפכה רשמית לדיקטטורה ב 1938. היסטוריונים רבים מוצאים את הסיבות לתופעה רחבת ההיקף הזו בהשלטת כללים אחידים על מספר מצבים רב ומורכב, במשבר כלכלי קשה, ובצורה משמעותית  בהיעדר מסורת דמוקרטית וערכים דמוקרטיים בחברה.

על פולין של היום הורחב הדיבור רבות בבלוג הזה – ועל צעדות יום העצמאות מהשנים הקודמות אפשר לקרוא בפוסטים קודמים של הבלוג הזה. השנה – לציון 100 שנות העצמאות תוכננה צעדה גדולה במיוחד של התנועות הלאומיות: בימים שלפני הצעדה התרחשה דרמה גדולה: ראשת העיר וורשה אסרה על קיום הצעדה, במקביל רצתה הממשלה להגביל את צעדי התנועות הקיצוניות והחליטה על קיום צעדה בנתיב ובזמן שתכננו הקיצונים לצעוד (מה שיבטל את תכניות הצעדה שלהן – שכן כל אירוע ממלכתי מקבל עדיפות עליונה על אירועים אחרים), בית משפט ביטל את איסור הצעדה של ראשת העיר והנשיא הסכים להזיז את הצעדה הממלכתית שעה קדימה: כך אירע שבשעה 1400 צעד הנשיא בראש צעדה ממלכתית, ושעה אחריו – ממש בזנבה של הצעדה הממלכתית צעדו תנועות הימין הקיצוני. הצעדה היתה גדולה במיוחד וכללה כ 150 אלף איש, בניגוד לשנים קודמות היא עברה די בשקט. בניגוד למה שנכתב בבלוג זה בשנה הקודמת – השנה היו די הרבה אפשרויות נוספות לציין את יום העצמאות הפולני: אחת מהן הייתה בפתיחת תערוכה מיוחדת על ספרו של יאנוש קורצ׳אק המלך מתיא הראשון (בפולנית Król Maciuś Pierwszy).

התערוכה מוצגת כתערוכה זמנית במוזיאון ׳פולין׳ (המוזיאון לתולדות יהודי פולין הקרוי בפשטות Polin). החיבור פשוט אך מתבקש – גאוני אך מובן מאליו. למען האמת – ממדגם לא מייצג לחלוטין של אנשים אותם שאלתי – איש בעצם לא הכיר את נסיבות כתיבתו של הספר המקורי – לא פולנים ולא ישראלים. הספר יצא בפולנית ב 1923 (ולעברית תורגם לראשונה ב 1933) – זו תקופה סוערת בתולדותיה של הרפובליקה הפולנית השנייה שבין מלחמות העולם: מלחמות עיצוב הגבולות נסתיימו ב 1921, תקריות גבול עם צבאות שכנים עוד קרו אחת לכמה שבועות, ובדצמבר 1922 נרצח הנשיא גבריאל נרוטוביץ׳, חמישה ימים לאחר השבעתו כנשיא, על ידי איש ימין שהתנגד לפוליטיקה שלו (שהמשיכה את זו של פילסודסקי – הוא הגדיר עצמו כאתאיסט ומתנגדיו הפיצו שמועות על היותו בונה חופשי או ממוצא יהודי). עוד לפני הרצחו כשל נארוטוביץ׳ בהקמת ממשלה בעלת רוב בפרלמנט והדמוקרטיה הפולנית הצעירה עמדה שברירית ומתנדנדת.

על רקע זה ספרו של קורצ׳אק הוא ניסיון ליצור בסיס חינוכי ותרבותי למנגנוני שלטון, למהותה של דמוקרטיה הסדרית ולעבודת פרלמנט: הספר מספר על יורש המלך מתיא בן העשר, שאביו המלך מת ממחלה והוא מתמנה למלך. על שלטונו של מתיא יש לחצים מכל הצדדים – המדינות השכנות מקוות לפלוש ולהביס את מדינתו בקרב, השרים מקווים לנצל את חולשת המלך ולקדם את ענייניהם הפרטיים ומתיא מוצא עצמו ללא יועצים, תחת איום מלחמה וחסר אונים אל מול הרצונות והצרכים המנוגדים שעליו למלא.

דיוקנו של מתיא, מתוך המקור הפולני משנת 1923, מתוך אתר הספריה הלאומית הפולנית – https://polona.pl/item/krol-macius-pierwszy-powiesc,MzM5MTc4Mw/4/#info:metadata

בספרו קורצ׳ק מתאר כיצד מתגלגלת תפיסת השלטון של מתיא: זה מנסה מן הרגע הראשון להשתמש בכוחו כדי להיטיב עם העם: כשהוא שומע על ילדה שהייתה רוצה בובה ענקית – הוא מצווה על בניית בובה כזו – אך מהר אחרי כן מבין כי אין באפשרותו למלא את רצונות כולם כל הזמן – שכן אלה סותרים ומתנגשים וכוחו ומשאביו מוגבלים. יכולתו של הפרלמנט לפעול ומוגבלותו בייעוץ מודגמות גם הן באפיזודות ישיבות פרלמנט הילדים, ובדיוני קבינט השרים.

ביום ראשון ה 11 לנובמבר נפתחה התערוכה לציבור הרחב. לצד ביקור חינמי בתערוכה (שתוצג עד ה 1 ליולי 2019 – https://www.polin.pl/en/in-king-matts-poland) נערכו סדנאות והפעלות לילדים – משולחנות יצירה ועד יצירת תחפושות. אני ביקרתי עם ילד בן כשנתיים – שבעיקר נהנה מהחוויה הוויזואלית ומן ההפעלות – סוסי הנדנדה, הזחילה בין חוטי התיל (מהגומי האדום) והכנת הכובעים השונים למתיא. אבל לאורך התערוכה שומעים מבוגרים מסבירים לדור הצעיר יותר על הקושי בהשגת פשרות להרכבת ממשלה, על הצורך ללמוד מאופן הניהול במדינות שכנות (מתיא נוסע לאפריקה כדי ללמוד!), על המהפכנות שבמחשבה שיש מגילת זכויות שמגיעה לילדים (נושא בו עסק קורצ׳אק שנים לפני שזה היה מקובל – רק ב 1989 נחתמה הצהרת זכויות הילד של האו״ם) ועל איך מדינה עוברת ממצב שלטוני אחד לאחר: כלומר- איך מושגת עצמאות. הספר נגמר בפלישה של הצבאות השכנים למדינתו של מתיא – שמוגלה לאי בודד (כפי ששלושת שכנותיה של פולין חילקו אותה ב 1795; כמובן שבספר מתיא אינו מולך על פולין אלא על מדינה-כלשהי ללא סימנים מזהים).

רק נקודה לסיום – מעניין לראות שמקובל בפולין היה אז ללמוד על דמוקרטיה מדמות מלך. גם החוקה הפולנית הראשונה – זו של ה 3 במאי 1791, נחתמה על ידי המלך דאז – סטניסלב אוגוסט, אירוע זה חקוק בתודעה בעיקר בציורו של גדול ציירי ההיסטוריה הפולנית יאן מטייקו – בו אמנם המלך סטניסלב אוגוסט מופיע בצורה חצי נלעגת בצד שמאל של הציור עולה לתוך הקתדרלה של ורשה – אבל באירוע האמיתי הוא כלל לא נכח ככל הנראה (הגיע לכנסיה לפני התהלוכה שנשאה את החוקה)

חוקת ה 3 במאי – ציורו של יאן מטייקו – המלך סטניסלב אוגוסט משמאל לבוש גלימה בגבו לחוקה

להרחבה

סרט משנת 1957 – https://www.cda.pl/video/60825220, טקסט מלא של מתך מתיא הראשון, בפולנית – https://wolnelektury.pl/katalog/lektura/krol-macius-pierwszy.html,

בינתיים – הו הרבה דברים קרו בינתיים, וקשה לפרט או למנות הכל.

לאחרונה יצא ספר מוצלח של בני מר על רחוב סמוצ׳ה בוורשה – שהוא מכנה ״היידיש של הרחובות״ – כזה שאינו היפה ביותר, אינו החשוב ביותר – ובכל זאת מכיל בתוכו חיים שלמים. כתוב נהדר מומלץ (ואני מוזכר בתודות 🙂

בראשית דצמבר הקרוב אני עתיד לתת הרצאה בכנס במוזיאון ורשה שנושאו ״זרים בוורשה 1945-2018״, הנושא יהיה על ישראלים בוורשה – החל מהישראלים החוזרים לפולין מיד אחרי המלחמה (כמו מרדכי צאנין, ישראל ברזילי השגריר הראשון ועוד), דרך דור חוזרי שנות ה 90 כחנא שמרוק ורומן פריסטר ועד לישראלים הגרים בעיר כעת או מבקרים בה. אם למי מקוראיו של הבלוג יש ציטוטים או מידע על איך התייחסו האנשים הללו לעובדת היותה מקום קרוב אינטימית אך מקום שהם דחו מעליהם מסיבות רבות  – אשמח לשמוע.

ספר לי את הסיפור שלך

סערת החוק להפללת אמירות המייחסות אשמה לאומה והממשלה הפולנית לגבי פשעי מלחה"ע השנייה עדיין לא חלפה, כבר יומיים שכל מי שאני מדבר איתו עוסק בעיקר בזה, ואז היום הגיע ציוץ מהמם של ראש ממשלת פולין מטאוש מורבייצקי.
זה מה שיש לי להגיב לציוץ הזה, הפעם באנגלית:

https://wp.me/p78X0G-5

"הגנה על שמה הטוב של פולין" – קצת יותר לרוחב על למה החוק המגביל ייחוס אשמה לפולנים של פשעי מלחה"ע השנייה גרוע

מסתבר שבארץ שוב סוערות הרוחות בנושא שקשור לפולין. הפעם זה קשור לתיקון לחוק הפלילי והגדרות "המוסד לזכרון לאומי" – שינוי שעבר בסיים בלילה שבין חמישי לשישי. עניינו של התיקון הוא הכנסה לסדר הדין הפלילי של כמה אמירות: הייחוס המודע וכנגד-העובדות ללאום הפולני או למדינה הפולנית – של אשמה בפשעים כנגד האנושות, פשעים נגד השלום או ביצוע פשעי מלחמה, והכחשה של רצח עם שבוצע בפולנים קתולים על ידי מיליציות אוקראיניות בזמן מלחמת העולם השנייה (ה UPA של סטיפן באנדרה). בישראל סערו הרוחות, הנושא פתח מהדורות חדשות – ופה לא ממש שמעו על זה. במהדרות החדשות לה הקשבתי ברדיו לא הייתי התייחסות, וגם עמיתים שעוסקים באופן קרוב יותר לנושא לא נרעשו. זוהי לא הפעם הראשונה שבישראל גועשים ורועשים מתהליכי חקיקתו של החוק הזה. בפעם הקודמת שזה קרה כתבתי את הבלוג הזה –
אז מאחר וכל הרעש או השקט המוחלט – מפריעים להבנת הדברים – החלטתי לקרוא קצת יותר, ולנסות להבין טוב יותר את המצב.

הנוסח המלא של התיקון לחוקים (בפולנית אלו תקנות) – עדיין לא עלה לאתר הסיים – הפרלמנט הפולני. אני נעזרתי בנוסחאות שפורסמו במסיבת העיתונאים של שר המשפטים, ובגרסאות מקוצרות שפורסמו על ידי המוסדות הרשמיים. ראו לדוגמא את הציוץ הזה של חשבון הטויטר של הסיים, משעה 2 לפנות בוקר ביום שישי:

https://twitter.com/KancelariaSejmu/status/956833139585900544/photo/1?ref_src=twsrc%5Etfw&ref_url=http%3A%2F%2Fniezalezna.pl%2F215247-kary-za-polskie-obozy-smierci-sejm-przyjal-nowelizacje

קודם כל צריך לשים לב לפתיחה והמסגור של החוק – הוא מסמיך את "המכון לזכרון לאומי" Instytut Pamieci Narodowej או בקיצור IPN – מכון שהוקם כדי לחשוף את פשעי המשטר כנגד האזרחים מהתקופה הקומוניסטית ומאוחר יותר צורפה לתחום המחקר והעניין שלו מלחה"ע ה-2 – לשמור על 'שמה הטוב של פולין' על ידי איסוף מידע על אמירות כאלה, והגשת מידע לתובע הכללי בפולין על מנת להעמיד את הדוברים לדין. על האמירות להיות פומביות, וכנגד העובדות – ואז מגיעה הרשימה של אותן אמירות שאסור לומר- אותן הזכרתי קודם: ייחוס אשמה ללאום או המדינה הפולנית בנוגע לפשעי השואה, או הכחשה של רצח העם הפולני על ידי מיליציות אוקראיניות.

גם את זה צריך לפרק – בכל הנוגע למעשי טבח שביצעו אוקראינים בפולנים ברור שאין נושא שקשור ל'שמה הטוב של המדינה'. אין מי שמנסה לומר שפולנים ביצעו את הרציחות האלה (שמוערכות בכמאה אלף אנשים על ידי מרבית החוקרים), יש רק כאלה שמנסים לצמצם את מספרם, או לומר שבעצם הגרמנים אחראים לזה. כאן אין הגנה על שמה הטוב של המדינה או שמו הטוב של הלאום – אלא על שמירת מעמדו כקורבן. בנוגע לפשעי מלחמת העולם השנייה – כאן כבר ניצבת בעייה אמיתית בפני פולין ובפני פולנים – ישנה בורות אדירה בנושא, ובלבול בין דברים שהתרחשו "בפולין" – כלומר באיזורים גיאוגרפית בהם גר העם הפולני ושם היו היום או אי פעם מדינות פולניות – לבין דברים "באחריות פולנית". הזיהוי שנוצר עם השנים בין "פולין" לבין "שואה" נדמה לי כגורם מרכזי לעיוות הזה (ובדיוק את הזיהוי הבעייתי הזה הבלוג מנסה לסדוק). כשיאיר לפיד כותב ש"היו מחנות מוות פולניים" – למה הוא מתכוון? שטרבלינקה (או כל מחנה השמדה אחר) נמצאת היום בשטחה של הרפובליקה הפולנית? שהמחנה נבנה על ידי פולנים? שהופעל על ידי פולנים? שפולנים היו מי שרצחו בו? הרי התשובה לכל אלה תהיה לא די מוחלט. כותב את זה מושחז ממני ונותן סקירה היסטורית יפה אך מתומצתת הבלוגר ואיש השמאל יוסי גורביץ כאן –

וכל הסיפור הזה נשען על כרעי התרנגולת לפיו האמירה צריכה להיות "כנגד העובדות" – ואם מישהו יביא הוכחה שהיו נציגי ממשלה פולנית (שהייתה אז בלונדון וחלק מבעלות הברית ולחמה נגד הנאצים זמן רב יותר מכל מדינה אחרת) שלקחו חלק באירועים הקשורים להשמדת היהודים – מה אז? אם יתארו הסגרה של אנשי "צבע העם" (Armia Krajowa – המחתרת הפולנית המסונפת לממשלה הגולה) של יהודים לגרמנים – האם זה נחשב פלילי? ומי קובע מהן העובדות ההיסטוריות? האם זה בית המשפט? המכון לזכרון לאומי? האם ראוי שדיון היסטורי ייערך במסגרת המערכת הפלילית?
כך הוסיפו לחוק המטופש הזה חריגים – יוחרגו דיונים במסגרת אקדמית ואמנותית. ועכשיו מי קובע מהי אמירה אמנותית ומה לא…

במדינה מתוקנת וחופשית היה החוק הזה חוק מלא פרכות ופרצות, שספק אם ייאכף אי פעם. אך לזה מצטרף הקמפיין להכפפת מערכת החוק לדרג הפוליטי – התובע הכללי בפולין הוא היום שר המשפטים, ורפורמה בבתי המשפט תאפשר כנראה לדרג הפוליטי לשלוט בצורה חזקה במינוי שופטים. נדמה שהחוק הזה יכול להפחיד כל אדם העוסק בנושא ומסקנות מחקרו חורגות מהקונצנזוס הקורבני החמים לפרסם או לדבר בפומבי על דברים אלה – מי יתקע לו כי יקבל משפט צדק בבית המשפט וטיפול הוגן מהתביעה הכללית? מה לאדם היחיד – החוקר , העיתונאי או הפובליציסט שייאלץ להגן על עצמו כנגד המנגנון הממשלתי-משפטי מולו הוא יעמוד.

כשרואים את שני הצדדים של החוק – היותו בלתי-אכיף מחד, ועל הבעייתיות במנגנוני החקיקה והמשפט מצד שני – נדמה שברור שהמטרה של שמירת שמה הטוב של פולין לא לתושג מחוק שכזה.

אז מה כל הרעש בפולין? ומה כל הרעש בישראל?

החקיקה עצמה לא עוררה רעש אמיתי בזמן אמת, במהדורות הטלויזיה והרדיו לא דיוחחו על העניין (שעבר מאוחר בלילה – עניין די קבוע בממשלה הנוכחית), מה שעלה לכותרות היתה התגובה הישראלית. וכך גם מוסגר הדיון – לא כהתקפה על חופש הביטוי או ניסיון להשפיע על ארגונים, דעת קהל ועיתונאים – אלא כמשבר ביחסים עם ישראל. מגיני הקו הממשלתי הזדעקו מיד והזכירו שהחוק חוקק תוך התייעצות עם הממשל בישראל, ושבשנת 2016 הוצאה הודעה משותפת שמצהירה כי מטרת החוק היא הגנה על האמת ההיסטורית ואי-מתן אפשרות להתכחשות לפשעים שבוצעו כנגד יהודים כמו גם נגד פולנים על ידי הרייך השלישי (מושג שמופיע רבות בחוק ובתקשורת הפולנית כשמדברים על הנושא הזה)

צריך שוב לחזור ולומר – הבעיה שעומדת לעיני המחוקקים בפולין היא אמיתית: הזיהוי שנעשה עם השנים בין פולין לבין השואה – גורם לרבים לקשור גם את מנגנוני המדינה והלאום הפולני למערכת ההשמדה, בהתעלמות מוחלטת מהמצב ששרר בפולין תחת הכיבוש הגרמני (והסובייטי), מהיותם של הפולנים קורבנות של כיבוש ומהיותה של הממשלה הפולנית שותפה לבעלות הברית במאבק בגרמניה הנאצית. כל זה כמובן, אינו מפחית מחומרת מעשי הזוועה שבוצעו על ידי יחידים וקבוצות בני העם הפולני כנגד יהודים, לא מפחית מהצורך לספר את הסיפורים האלה כחלק מהשמדת היהודים בשואה, ובודאי לנתח אותם כחלק מהמערכה הנאצית לשיתוף פעולה של יחידים או קבוצות מבני העמים הכבושים במנגנונים ותהליכים שהונעו וכוונו על ידי השלטון הנאצי.

אך בעיה זו – אמיתי עד כמה שתהיה – לא תבוא לפתרון כנראה בחוק כזה. החוק הזה מייצר בצורה עמוקה עוד יותר את התחושה של מחנה ה"איתנו" ו"נגדנו" כלפי חוץ, ונראה כמו מכנס את השורות לקונצנזוס חמים ונעים ונטול ביקורת כלפי פנים. כמו שהעיר פעם קיסינג'ר על מדינות שלא מנהלות מדיניות חוץ אלא רק מדיניות פנים. ונדמה לי שכאן קבור הכלב.
בפולין הנושא נכנס למסגרת שנקראת "פוליטיקה של ההיסטוריה" (Polityka Historyczna), או אולי – מסגור הזכרון והנראטיב. זוהי תפיסה לפיה הפוליטיקאים מבקשים באופן מודע ומכוון לעצב ולכוון את אופי ואופן הזכרון ההיסטורי (הגדרתה של ההיסטוריונית והסוציולוגית אנה וולף-פוונסקה משנת 2007). היא רואה בזה חריגה מתפקידה של הפוליטיקה – שעיקר עיסוקה אמור להיות עיצוב ההווה והעתיד. מפלגת השלטון הנוכחית בפולין רואה בפוליטיקה של ההיסטוריה תפקיד חשוב של השלטון, הנשיא דודה אמר לאחר כניסתו לתפקיד שזה לדעתו מתפקידיו המרכזיים של הנשיא.

אבל מבט אל מקומות בהם נפוצה התבוננות כזו של תפקידה של הפוליטיקה מגלה פעמים רבות שאין בה רק "עיצוב התודעה והנראטיב הלאומי". יש בה כמובן אלמנט של מירוק המצפון או עשיית נעים לעצמנו בגב. פעמים רבות התפיסה הזו של מקומה של הפוליטיקה בא יחד עם שני דברים בעייתיים ביותר – מניעת ביקורת, והסטת הדיון מדיון מבוסס עובדות לדיון מבוסס רגשות. יש תחושה שיותר משהחוק הזה יעיל או נחוץ – הוא יוצר מצב של "אנחנו" נגד "הם" ושל הממשלה הפולנית הנוכחית כמגינת הכבוד הלאומי. שנו גם חשש גדול שבעקבות רמיסת עצמאות התביעה הכללית ומערכת השיפוט – ייעשה שימוש בחוק כזה בצורה מרחיבה מכפי הניסוח הנוכחי שלו. אני עוד לא שמעתי נציג רשמי פולני שמבהיר שאמנם אסור לדבר על פשעי הממשלה והלרום – אבל אפשר וצריך לדבר על פשעיהם של בודדים. ובמקרים כאלה – מה לעשות לדוגמה עם מקרים כמו "המשטרה הכחולה" – המשטרה המקומית הפולנית שהנאצים הפעילו בפולין – ופעמים רבות לקחה חלק פעיל וממשי במבצע ההשמדה של היהודים. האם ייחוס פשעים לארגון רחב היקף כזה – שמאנם פעל תחת חסות הכיבוש הנאצי ולא היה קשור לממשלה הפולנית הגולה אך מייצג כמות גדולה של בני הלאום הפולני – האם זה ייחוס פשעים ללאום כולו? (ותודה לדניאל סלומקה על הבהרות והרחבות חכמות בדף הפייסבוק)

בפולין כבר לא צריכים לנהל דיון לגבי מעלותיהם של בני הלאום הלאומי – אפשר כבר לומר שאם יש לך מילה רעה –אותך לבית המשפט. ואם את העובדות עצמן אי אפשר לציין, כי אז אפשר לומר שמטרת הביקורת או השיח הביקורתי אינו חשיפת האמת אלא שירות מטרות אחרות.

והרי כל זה מוכר כל כך לישראל – מדינה שמחוקקת כנגד אמירות הביקורתיות למדיניות הממשלה, שאוסרת ציון צד שני במטבע של מאורע היסטורי מקומי, ושגם אם נבקש לעזוב את שדה המוקשים של הסכסוך הישראלי-ערבי, הרי שאפילו חשיפה מלאה של עוולות שנעשו בחסות ממשלות ישראל לפני שנים רבות – עוד רחוקה מלהיראות באופק: החל מדו"חות מלאים של ועדות החקירה בנושא ילדי תימן, בלקן והמזרח ועד למכירת נשק למדינות תחת אמברגו או המבצעות פשעים כנגד האנושות.
אם בגאווה לאומית רוצים לעסוק בפולין, או בכל מקום – אני מציע לשאול: האם אתה מעדיף לחיות במדינה שאתה גאה בעבר שלה, או מדינה שאתה גאה בעתיד שלה?

מסתבר שפתאום כולם נהיו מומחים ללאומנות פולנית

מצעד העצמאות (Marsz Niepodległości) צעד כבכל שנה ביום העצמאות ב 11 בנובמבר, מאורגן על ידי התנועות הלאומניות של פולין, אבל השנה עשה יותר כותרות מבדרך כלל. כתבה בוול סטריט ג'ורנל וכמה אזכורים בויינט – וכבר כמה חברים מתקשרים מודאגים. בקבוצת הפייסבוק של 'ישראלים בוורשה' כתבתי לפני המצעד שיצא לי לנכוח בו לפני כמה שנים ויצאתי בחיים – ונדמה לי שבעקבות זה כמה מפיקי תכניות בוקר זריזות באמצעי התקשורת הישראלים פנו אליי וביקשו לראיין 'ישראלי שהיה שם' על המצעד השנה.

אז אני מרגיש שצריך לכתוב – גם אם בקצרה – כמה מילים. גם אם לא קראתי הרבה על המצעד, ולא צפיתי בשעות שידור ממנו (אלא רק בכמה דקות) –נדמה לי שיש כמה מילים שחשוב שייכתבו וייאמרו.
לפני הבעת העמדה – מה היה שם?
ה 11 בנובמבר הוא יום העצמאות של פולין, שמזכיר את קבלת העצמאות ב 1918. זהו תאריך חתימת הסכמי שביתת הנשק בקרון הרכבת בקומפיין, ובתאריך זה הכריזה 'מועצת השלטון' – מועצה זמנית פולנית – על אי תלותה יותר בצבאות בעלות הברית. ההכרזה ניתנה למרשל יוזף פילסודסקי – מפקד הלגיונות הפולנים בצבאות בעלות הברית, ומאוחר יותר הכרזה זו נתפסה כעצמאותה הרשמית של פולין.
בזמן השלטון הקומוניסטי לא בתאריך זה נחגג יום העצמאות. הוא נחגג ב 22 ביולי –היום בו ב 1944 הוכרזה הקמת ממשלה פולנית קומוניסטית בלובלין (בשעה שרוב פולין עדיין הייתה תחת כיבוש נאצי, מרד ורשה יתחיל שבוע וחצי אחרי תאריך זה). שינוי תאריך יום העצמאות נחשב להיפטרות מהשלטון הקומוניסטי.
לא הרבה קורה בפולין ביום העצמאות. יש טקס רשמי בצהרים – צבאי ברובו – בכיכר פילסודסקי במרכז וורשה (ליד הגן הסאסקי וארמון הנשיאות). ודי זהו. בשנים האחרונות האירוע הגדול ביותר ביום העצמאות הוא הצעדה המדוברת – שמארגנים ארגונים לאומניים. הצעדה הראשונה התקיימה ב 2010. שני הארגונים העיקריים הפעילים בה הם ה ONR וצעירי כלל-פולין (Obóz Narodowo -Radikalny, Młodzież Wszechpolska – תרגום שם ה ONR הוא המחנה הלאומי-רדיקלי). לארגון הראשון שורשים עוד לפני מלחמת העולם השנייה והיסטוריה של גזענות ואנטישמיות (ארגון חרם על יהודים, הפגנות אלימות באוניברסיטאות והיום דברים דומים כלפי זרים ומוסלמים בפולין), הארגון השני הוקם 1989 בפוזנאן. שניהם נחשבים לארגוני ימין קיצוני, ללא נוכחות בפרלמנט, אך עם קשרים חמים למפלגת השלטון ופוליטיקאים מרכזיים בימין (שר ההגנה מצ'יירביץ' נהג לנכוח באירועים של הארגון, לדוגמה).

בשנים האחרונות מספר הצועדים היה סביב ה 30 אלף, השנה – 60 אלף, ולמצעד הצטרפו צועדים מתנועות ימין לאומניות מרחבי אירופה. זו נחשבת להפגנה הלאומנית הגדולה באירופה.

סיסמת מצעד השנה הייתה – 'אנחנו רוצים את האלוהים' (My chcemy Boga) וכיוונה לשיבה השנייה של ישו. הכרזה הרשמית של המצעד נראית כמעט כמו פארודיה על הנושא:

כדאי בכלל להסתכל על השפה הגרפית בדף הפייסבוק הרשמי של המצעד – https://www.facebook.com/MarszNiepodleglosci/

כבר כתבתי על המצעד בכמה מילים בשנים קודמות. נניח כאן לפני 3 שנים
ולפני ארבע שנים – מעט אחרי שעברנו להתגורר בוורשה – הלכתי למצעד כדי להבין מה קורה שם
כאדם שהיה כבר בכמה הפגנות אלימות – ראיתי שרוב הצועדים היו די שלווים ולא חיפשו צרות או לעשות בלגאן. היו כמה צועדים שקראו סיסמאות קשות כנגד יריבים פוליטיים, נגד קבוצות זרים או כאלה שהם תופסים כאויבים – החל ממוסלמים, ערבים, יהודים ושחומי עור וכלה בליברלים ופוליטיקאים בפולין המתנגדים לעמדותיהם (אויבי האומה – טוסק ופאליקוט). בשולי הצעדה היו לאורך השנים אירועי אלימות (כמו הצתת הקשת בכיכר זבאוויצ'לה או תקיפת סקוואט במרכז העיר – אירוע שבהשראתו נעשה סרט שיצא לאחרונה: Pewnego razu w Listopadzie).

עד כאן עובדות די יבשות ועכשיו לדעותיי, או לפרשנות:
קודם כל – זה נורא.
עצמאות היא דבר יפה לחגוג, פטריוטיות יכולה להיות דבר נהדר. אך המצעד הזה מכיל בתוכו כעס גדול ושנאה גדולה. פאנלים בערוצי החדשות הפולניים שצפיתי בהם אתמול שאלו את אורחיהם ופרשניהם – מה רע להם כל כך? נגד מי ומה הם? למה הם מלאים בשנאה? לצד הרבה שלטים וסיסמאות שאכן חוגגות את העצמאות, קשה להיות במצעד או לראות שידור שלו בטלוויזיה בלי להיחשף לצד הזה שלו. (אלא אם כן אתה עיתונאי בתקשורת הממלכתית הפולנית TVP שעברה טיהורים בשנתיים האחרונות. שם המצעד תואר כ"מצעד גדול של פטריוטים" וחלקו האלים די הוצנע)
לצד זה אציין שאופי השאלות של המנחים המעונבים באולפן טיפה הצביע על אי הבנה של הלכי הרוח שדי נפוצים בציבור.

שנית – אין כאן דבר חדש
המצעד הזה צועד כבר שבע שנים, האופי שלו נשאר די דומה בכל השנים, כוחו הפוליטי של הימין הקיצוני נשאר די קבוע. הפזילה של מפלגת השלטון אל התנועות האלה גם היא די ותיקה. לכל מי שכתב בעקבות המצעד הזה כי הוא שינה את מה שחשב על פולין – כנראה שעד היום די טמנת את הראש בחול

ובסוף – תמיד צריך להסתכל על הקונטקסט:
פולין היא מדינה ענייה בתוך האיחוד האירופי שבה מרבית האוכלוסייה לא נהנית מהשגשוג שהביא האיחוד לקבוצה מצומצמת באוכלוסייה. פולין היא מדינה די הומוגנית מבחינה אתנית ותרבותית. אמנם בשנים האחרונות היו קצת יותר מקרי אלימות כנגד זרים (או מקומיים שנחשדו כזרים),אך המספרים עדיין אינם מאוד משמעותיים, ומספר התקריות האלימות האנטישמיות נושק לאפס.

פולין החופשית היא מדינה צעירה – והקרב על עיצוב דמותה מתנהל כל הזמן. ואקום פוליטי וכישלון ביצירת חלופות בציון העצמאות ויציקת תוכן חיובי בו – הביאו רבים לציין את יום העצמאות כך.

המצעד של יום שבת החל בשעה 1500, רבע שעה לפני כן, טיילתי בחלקים מרכזיים של ורשה עם עגלת תינוק. ראיתי רבים נושאים דגלי פולין על שכם וצועדים כנראה להשתתף במצעד (שצעד מכיכר הצנטרום אל האצטדיון הלאומי). ראיתי זוגות צעירים שנראו נורמטיביים, ראיתי גם משפחות. גם הם ראו אותי וחלקם גם שמעו אותי מדבר בעברית אל הילד בעגלה. מיותר לציין שלא קרה לנו כלום. לא נרשמו אירועים חריגים לאורך המצעד – כן צעקות לקבוצות קטנות של מפגיני נגד, הרבה חזיזים ורעש ואמרות מלאות שנאה – אבל מעט אלימות פיזית.

לסיכום הסיכום – פולין אינה גן עדן ליברלי. יש בה תנועה עמוקה של שמרנות פוליטית, פונדמנטליזם דתי, שנאת זרים ועוד מגוון מאפיינים דומים המשחקים תפקיד בעיצוב הזהות הלאומית. לצד אלה מתרחשים דברים יפים ומעניינים – גם בזירה התרבותית, גם בזירה החינוכית ולעתים גם בזירה הפוליטית. מי שהמדינה עניינה אותו עד היום – אני מקווה שתמשיך לעניין גם מחר. מי שהיה שקוע בדעות קבועות כנראה יימצא בכל אירוע אישוש לתפיסת עולמו. לשאר האנשים נשאר לפתוח טוב עיניים ואוזניים, וגם לבבות.

איך נפתח ההמנון הפולני – Jeszcze Polska nie zginęła . עוד לא אבדה פולין.

חוזה קניית דירה

לפני ארבע שנים נפתח הבלוג הזה. פתחתי אותו בשיר, וקראתי לו בשם. הפוסט הראשון דיבר על המעבר המתקרב לוורשה, אחרי שדסקסנו עם חברים ומשפחה, אחרי שמצאנו דירה וסיכמנו תנאים עם בעל הבית. ארבע שנים עברו והבלוג חוזר אל חוזי נדל"ן – והפעם לא חוזה שכירות, אלא חוזה למכירת דירה. קנינו דירה בוורשה.

חוזה מכירה נעשה בנוכחות נוטריון (במקרה שלנו – נוטריונית). הצד המוכר והצד הקונה נפגשים במשרד הנוטריונית, והיא מקריאה את החוזה הכתוב במעין טקס שמחייב את הצדדים ואת בית המשפט לרישום מקרקעים לוורשה-מוקוטוב. החוזה מציין את שמי ואת העובדה שאני שולט בשפה הפולנית בעל פה ובכתב, שאם לא כן היינו נדרשים למתורגמן לעריכת החוזה. החוזה מציין את שמות בעלי הדירה מהם אנו קונים ואת שמות הוריהם. מספר הפסל (PESEL – מספר זיהוי המקביל למספר תעודת זהות או מספר ביטוח לאומי אמריקאי) בנוי משנת הלידה ומאפשר לדעת את גיליהם. שלושה נוכחים ואחד מסר ייפוי כוח.

את אחד מהמוכרים אנחנו כבר מכירים היטב. הוא זה שמראה לנו את הדירה בכל פעם. הוא ידידותי ומאיר פנים, הוא שמח להיפגש עם עלי הקטן ובכל פעם שאנחנו מדברים בטלפון הוא מוסר ל'גמד' כלשונו את ברכותיו החמות. הוא גם קנה לו מתנה קטנה שיושבת בעגלה שלו. הוא מראה לנו את הדירה ובא לפתוח אתה כשאנחנו מבקשים להראות אותה להורינו לפני הקנייה, או לבעלי מקצוע להתייעץ לגבי שיפוץ. הדירה גדולה ומרווחת, ונמצאת ממש לא רחוק מדירתנו הנוכחית. לא רצינו לעזוב את השכונה, את הפארק, את המיקום בעיר. ומצאנו דירה מן הצד השני של השגרירות הסינית. ברחוב נוביניארסקה (Nowiniarska).

רחוב נוביניארסקה רשמית אינו חלק מרובע מוראנוב, כשחוצים את רחוב בוניפראטרסקה מתחיל רובע 'העיר החדשה' שם שוכן הרחוב. מרחק של 100 מטר וכבר שכונה אחרת. וניחוח עתיק. העיר החדשה (Nowe Miasto) נקראת כך כי הוקמה מחוץ לחומות העיר העתיקה של ורשה. כמה חדשה היא העיר החדשה? ההקמה מתוארכת ל 1408, עת נסיך מאזוביה יאנוש הזקן (הראשון) העניק פריבילגיות של עיר לגילדת אומנים ליישוב על הדרך העולה מוורשה לזקרוצ'ים. בית העירייה ישב במרכזה של כיכר העיר החדשה. הכיכר עודנה קיימת, בית העירייה העתיק כבר לא יושב במרכזה, לפני חג המולד קישוטי אור יושבים במרכזה – בשנתיים האחרונות היו אלה צעצועי ילדים גדולים – קוביות, תוף צעצוע ודובי גדול שבלחיצת כפתור מספר מעשיית חג.

חותם העיר החדשה ורשה מהמאה ה-16, מאוסף ארכיון החומרים העתיקים בוורשה AGAD. חותם העיר הוא העלמה וחד הקרן

בחוזה הקנייה מצוין שאנו קונים את שטח הדירה, חלק משותף בשטחים הפנויים בבניין ואת זכות השימוש במרתף שמספר דירתנו רשום עליו. בזמן הקנייה גילינו שאחת השכנות השתלטה על המחסן במרתף שהיה ריק. המוכר החביב עזר בהחלפת מפתחות ואפילו בהגשת תלונה למשטרה בנושא. השכנה לא עונה לדלת ולמכתב שנשלח אליה, בטח מבושה. המרתף עומד ריק, המנעול אליו הוחלף.

הרבעים העתיקים האלה של ורשה משכו אליהם את הקהילה היהודית שגדלה משמעותית במאות ה 18-19. ואצילים באיזור הארמונות שמדרים לעיר העתיקה שאסרו על יהודים את הישיבה באדמותיהם הובילו להתיישבות עניפה של יהודים באזורים אלה. משפחת ברכפלד לא הייתה יוצאת דופן. אבותיה של סבתא-רבתא שלי – חנה ברכפלד, גרו עד 1826 ברחוב קרולבסקה. סבא-רבא-רבא שלה נולד שם בשנת 1808. בתחילת 1826 ישנו עדיין בן דוד שנולד ברחוב, ואז נכנס לתוקף צו האוסר את ישיבת היהודים ברחוב זה ובעוד אזורים סמוכים. בסוף 1826 כבר מופיעה המשפחה בכתובת אחרת. סבא רבא של חנה – משה יוסק ברכפלד – בנו של ישראל-יצחק, חלפן כספים, גר ברחוב פרנצ'ישקנסקה (שמתחיל במנזר הפרנציסקאני) בבית שמספרו העירוני הוא 1802. יודעים זאת מהנתונים שמופיעים ברישום חתונתו עם איידלה לוין בשנת 1826 – איידלה היא אחותו של 'הצדיק מאלכסנדר', חנוך העניך לוין, שהוא חלק משושלת האדמו"רים בחסידות גור, על שמו ייקרא לימים אחד מבני בני בניו – שיהיה למשורר ומחזאי עברי חשוב .

מימין – רישום החתונה של איידלה לוין ומשה יוסק ברכפלד בספר נישואי יהודים בוורשה שנת 1826- סריקה של הארכין העירוני בוורשה

איידלה ברכפלד-לוין קבורה בשורה השנייה ליד השדרה הראשית בבית העלמין היהודי אוקופובה בעיר. זה הקבר המשפחתי שלנו שהכי קל למצוא, וייחסוה המשפחתי – גם שם בעלה וגם שם אחיה – מופיעים על המצבה משנת 1877. היא גרה ניתן להניח יחד עם בעלה משה בבית מספר 1802. שם בודאי גם נולד ישראל ברכפלד בשנת 1832: סבא של אמא של סבא שלי. התבוננות ברישומים עירוניים מלמדת שבית מספר 1802 נמצא בפינת רחוב פרנצ'ישקנסקה ורחוב נוביניארסקה. 30 מטרים מדירתנו החדשה, במקום בו היום עומדת גינה ירוקה קטנה וקיוסק לממכר עיתונים וסיגריות. שטח מצפון לדירתנו אליו פונה חלון אחד – שמיועד לחדר הילדים.

אם הולכים ברחוב נוביניארסקה דרומה מגיעים לרחוב שווינטוירסקה – הרחוב בו אנחנו גרים היום. בצדו הדרומי שוכן מבנה חדש וירוק שהמוסד שיושב בו חוגג עתה יום הולדת 100 – בית המשפט העליון הפולני. בשבוע בו נחתם החוזה הסופי לרכישת הדירה היה מוסד בית המשפט העליון במרכזה של דרמה גדולה. מפלגת השלטון ניסתה להעביר רפורמה שנוגעת לכהונת שופטים והליכי המינוי שלהם. באצטלה של מערכת משפטית מסואבת הקשורה לגווארדיה ישנה (ולשלטון הקומוניסטי) ביקשה מפלגת השלטון לבטל למעשה את עצמאות המערכת השיפוטית ולהכפיף אותה למערכת הפוליטית. שר המשפטים ז'יוברו ניסח חוקים שיאפשרו לו לפטר את כלל השופטים במדינה – כולל השופטים העליונים, להחליט מי מהם ישוב לכהונה, ולמנות בעצמו (עם המלצה של המשרד אך מילה סופית של השר) שופטים חדשים לכל העמדות שיתפנו. הרפורמה זכתה להתנגדות עצומה ולביקורת ממוסדות רשמיים של האיחוד האירופי שהבהירו שלמימושה – שמשמעותה ביטול הפרדת רשויות והפיכתה של פולין לדמוקרטיה פגומה – יהיו השלכות במעמד החברות באיחוד האירופי.

אזרחי פולין הזדעזעו גם הם (בחלקם) ויצאו לרחובות. משך שבוע מדי ערב היו הפגנות מתחת לבניין הפרלמנט, מול בית הנשיא או ברחבת בית המשפט העליון הקרוב אלינו, בהשתתפות עד 100 אלף איש, שקראו לביטול הרפורמה וביקשו מהנשיא (איש מפלגת השלטון אנדז'יי דודה) להטיל וטו על היוזמה. בסופו של דבר הטיל דודה וטו על שניים משלושת החוקים ברפורמה – מה שביטל לפי שעה את מימושה, אך עדיין מטיל צל כבד על כוונות הממשל הנוכחי ועתידה של פולין תחתיו. באווירה פוליטית קשה זו רכשנו דירה, תוהים על יציבותה של הקרקע עליה היא עומדת.

הכיכר שמול בית המשפט העליון ידעה לאחרונה אירועים מרגשים נוספים מעבר להפגנות. היא הכיכר שמול ארמון קרשינסקי, שמאחוריו פארק קרשינסקי שלנו. בכיכר יושבת האנדרטה המרכזית למרד ורשה, המרד שפרץ ב 1 לאוגוסט 1944 ושבתאריך זה נערך בכיכר טקס האזכרה הרשמי ללוחמייו לכ 160,000 קורבנותיו. בדיוק מתחת לאנדרטה זו בחר גם נשיא ארה"ב הנוכחי דונאלד טראמפ לשאת את נאומו הפומבי בביקור קצר בפולין לפני חודש וחצי. רבים ראו בזה ניסיון להציג חזית אחידה יחד עם השמרנים הפולנים שהמרד הוא מרכיב חשוב בגאווה הלאומית שלהם. כשאני מדריך מבקרים בעיר – ויושבים מתחת לאנדרטה ומדברים על המרד הלאומי הפולני, מוראותיו ואירועיו – אני מזכיר גם שיר שנכתב על המתרחש בכיכר זו בזמן מרד אחר – המרד בגטו ורשה באביב 1943. צ'סלב מילוש – המשורר חתן פרס הנובל, פולני קתולי, ביקר את אדישותם של תושבי העיר הפולנים המבלים שבת אביבית חמימה בקרוסלה בכיכר כשמעבר חומות הגטו בוער. הוא השווה זאת לאדישותם של הרומאים בקמפו די פיורי בעת העלאתו של ג'יורדנו ברונו על המוקד. לשיר קרא 'קמפו די פיורי'.

חומת הגטו היהודי בזמן מלחמת העולם השנייה עברה שם ברחוב שווינטוירסקה. מדרום לו – הצד הארי: כיכר קרשינסקי, הארמון, הפארק. צידו הצפוני של הרחוב על מספריו הזוגיים היה בתוך הגטו. בתוכו היה גם רחוב נוביניארסקה. ברחוב עמדו בנייני דירות בני 3-4 קומות שנבנו ברובם באמצע המאה ה 19 על ידי יהודים, שהמפורסם בהם היה נחמן ברונר, שבית הדירות שלו עמד בפינה הדרום מזרחית של צומת הרחובות פרנצ'ישקנסקה – נוביניארסקה.

בית הדירות של נחמן ברונר – הפסאדה מכיוון כיכר קרשינסקי – תמונה מ 1939 –

אחרי חורבן האזור בזמן המרד בגטו, בנתה הממשלה הקומוניסטית בשנות השישים בלוק 'מיניסטריאלי' – בניין באיכות בנייה גבוהה, קירות עבים ומבודדים, חדרים גדולים יחסית לסטנדרט הקומוניסטי וחדר קטן בכניסה – שנדמה לי שיועד לעובדת משק בית. לנו הוא יהיה חדר אורחים. אנחנו כאן.

 בינתיים

הקיץ פולין הייתה יעד התיירות הפופולרי ביותר עבור ישראלים. מכר אמר לי שבחודשי הקיץ נרשמו כ 90,000 טיסות מישראל לפולין של תושבי ישראל. איני עומד מאחורי הנתונים וגם לא בדקתי אותם, אבל מדד העברית בפינותיה של ורשה מאשר את הממצא. היחס של ישראלים לפולין משתנה, ואני מקווה של 31,000 הכניסות לבלוג הייתי השפעה קטנה כלשהי.

מה שמביא אותי למחשבה הבאה – אולי צריך לשנות מעט פורמט, להגיע לקהל אחר – לכתוב ספר? לכתוב באנגלית? אשמח אם למישהו יש רעיונות והצעות

שורש מבקש – למה הביא אותי המעבר לוורשה

זה פוסט שנמנעתי ממנו מזה כמה זמן.

מכמה סיבות – הוא גם אישי וגם מסחרי.

הצד המסחרי הוא פשוט: מזה למעלה משלוש וחצי שנים אני עובד בסיוע בחיפוש מידע למשפחות הקשורות ליהודת פולין. אני עושה זאת במחלקה הגניאולוגית במכון היהודי ההיסטורי. תמיד בצד העבודה במשרד הדרכתי אקראית, ופעם-פעמיים בשנה ערכתי מחקר והדרכתי משפחות המגיעות לסיור בעקבות ההיסטוריה המשפחתית, שלא במסגרת המשרד. הזמנים המשתנים והאחריות הגדלה – מביאים אותי להגדיל את הזמן שאני משקיע לעבודה באופן פרטי, ולהציע סיור ומחקר מקדים למעוניינים בכך. לצורך כך פתחתי אתר קטן שמספר על העסק הקטן שלי, אני מתכנן לרכוש רכב בליסינג כדי להתנייד בין הערים והעיירות. אני מתברגן, אני מקבל אחריות, אני מתקבע.

בצד המסחרי אני מציע שירותים שלדעתי מעט מציעים ברמה הזו בפולין: יש בפולין מדריכים טובים שמעבירים למבקר את הרקע, את הסיפורים, את האתרים ואת המורכבות. יש בפולין מלווים טובים שיודעים לקחת אדם או קבוצה למחוז חפצם ולסייע. יש גם חוקרים טובים – שיודעים למצוא מידע הנמצא בתעודות, בארכיונים שונים, במאגרים ברשת – לקרוא אותו ברוסית, בפולנית, ביידיש –  להצליב אותו, לפרש אותו. אבל נדמה לי שאין הרבה אנשים שעושים את כל אלה יחד. ושמכל אלה יחד בונים סיפור. זה בעצם מה שאני מציע – שירות של מחקר מקדים מקיף ואיכותי ואז הדרכה עם הביקור עצמו. בנייה ביחד של הסיפור המשפחתי, צעידה משותפת במקומות, תוך הבנה של הרקע, של התרבות, של המקום ושל הפרטים.

בצד האישי – זה פוסט על איך הגעתי למקום הזה. הרי ברור שהמעבר שלי לפולין קשור לסיפור המשפחתי – נוגע בעצבים האלה. אבל כשאני חושב על זה לא לפני המעבר לא עסקתי בזה בצורה מסודרת, מקיפה ועמוקה כמו שאני עוסק היום. וגם היום – אחרי שעבדתי וליוותי כנראה אלפי משפחות – יש משפחות שאני מכיר טוב כמעט כמו את המשפחה שלי. יש משפחות להן הקדשתי מאמץ וחיפוש מקיף מכפי שהקדתי למשפחה שלי. אז למה דווקא את זה אני עושה?

עם משפחת ויגדורוביץ, בקוטנו – במחסן בו שמורות מצבות בית העלמין היהודי המקומי

יש את הצדדים הקטנים – אני אוהב לספר סיפורים, אני אוהב להקשיב. אני גם אוהב להיות חשוב – ועבודה כזו מאפשרת לי לקחת חלק – ולהיות חשוב – ברגעים אישיים ואינטימיים של הרבה אנשים. יש בזה הרבה סיפוק. ויש גם את הצד הפחות אגואיסטי – אני חושב שזה חשוב. אני חושב שהעובדה שאחרי קום המדינה הושטחה ההיסטוריה היהודית (בפולין בודאי – אבל בודאי בעוד מקומות כולל ארצות ערב), היא במקרה הטוב לא בריאה, ובמקרה הרע הרסנית. אני חושב שאי אפשר ליצור 'אדם חדש' – כי לכל אדם חדש יש אבא ואמא, ומסרות, ושפה ותרבות. אני חושב ששלילת הגלות גורמת לחוסר ביטחון – כי כולנו באנו מהגלות והתעצבנו בגלות, ואני חושב שקשירת מדינת ישראל עם השואה מעליבה את המפעל הציוני – שהתחיל לפני השואה ופרח וצמח והשיג הישגים גם בלעדיה.

אני רואה את דור המלחמה מתרחק מאתנו, מסתלק מאתנו. אני מבכה את לכתו של הדור ואת הכאב הגדול בפרידה מהאנשים הקרובים אלינו. אני רואה את הדור שהשאיר אחריו – בלי סיפורים, בלי עבר, בלי מידע. אני כועס על שכך גרמנו להם להרגיש. אני כועס ואני יודע שכנראה אי אפשר היה אחרת. אני מבין שעכשיו – עם לכתם – זה הזמן שלנו להבין את הסיפור שלהם. להגיע, לבדוק, ללמוד, לחשוב. 'לדרוש מחדש' (reclaim) את הסיפור, למקם אותו מחדש ברצף. לספר אותו מחדש ואולי לחדש בו דפים סגורים.

אני רואה את עצמי בתוך המשפחה שלי. ילד אמצעי (שיש האומרים שעקב היותו באמצע הסנדביץ' מחפש דרכים אחרות להתבלט, או להיות קיצוני), ואני רואה איך בו זמנית אני מתקרב ומתרחק. איך ההתעסקות הזו בסיפור הזה שומרת אותי קרוב למרות המרחק הברור, גם לחלקים במשפחה שלא קשורים ישירות בסיפור הפולני הזה. משפחה זו משפחה. גם אני ממקם מחדש את עצמי ברצף הסיפור. דורש מחדש את מקומי במשפחה, מחדש את המשפחה.

איני יודע כמה זמן אהיה אני בפולין. אני יודע כמה זמן פולין תהיה בי, ובמשפחה שלי – וזה לעוד הרבה זמן. ברובריקה הבירוקרטית של מקום הלידה, במגוון זכרונות, לטוב ולרע, לקור ולחום. אבל היא חלק מאתנו. ואת זה אני רוצה להציע לעוד אנשים.

הפיצו את השמועה, בואו בהמוניכם, כל עוד הנר דולק עוד אפשר לתקן.

mshefi.wixsite.com/polani

בינתיים

מיכאל הנדלזלץ – בן הדור שידע גם את התרבות הישן וגם את התרבות החדשה – מפסיק לכתוב ב'הארץ' וכותב שיר קטן לסיום.

עידן חדש – חיים וכתיבה, אחריות ואמת

‏1.‏
עידן חדש.‏
ביום שישי הושבע בבירת ארה"ב נשיא חדש. מאז בחירתו מדברים כולם – העיתונים היומיים, תוכניות האירוח, ‏כמו גם במות אינטלקטואליות יותר בשבועונים וירחונים – על העידן החדש שהוא מייצג. פוסט-אמת קראו לו, ‏כזה שבו לעובדות אין משמעות: לא עבור הדובר ולא עבור המאזינים. השאלה היא רק האם הדובר פורט על ‏מיתרי הרגש הנכונים ומצליח להתחבר לקהל המאזינים שלו.‏
הנשיא האמריקאי מרשה לעצמו לפזר נתונים ללא הוכחות, לעגל סטטיסטיקות, להכליל. בבריטניה מונה שר ‏חוץ שהכחיש אמירות מביכות שלו שהוקלטו ופורסמו – כאילו עצם הכחשתו יוצר מציאות חדשה, בישראל ‏פוליטיקאים יוצאים בהצהרות ללא כיסוי כי הן נוחות לעמדתם הפוליטית. ממילא אחר כך שיתברר שהיו שגויות ‏אף אחד לא יזכור, או לא יבוא חשבון. לפחות לא אף אחד שחשוב להם.‏
גם בפולין רמתה של הפוליטיקה בימים אלה אינה אור לגויים: התעלמות הממשלה מהחלטות בית המשפט לחוקה, הצבעה על התקציב לשנת 2017 בוצעה באופן שעובר על כמה וכמה סעיפים של תקינות, כי הועברה ‏בחשאי לחדר משני בפרלמנט כדי לתחמן את האופוזיציה, העברות כספים למוסדות דתיים נעשות מתחת ‏לשולחן ונחשפות על ידי עיתונאים או אופוזיציונרים.‏

אך מעבר ל"חוסר המחויבות לאמת" כמו שניתן להבין מן השם שנתנו מי שנתנו לתקופתנו הזו, נדמה לי ‏שהנושא המהותי יותר – שמזקק טוב יותר את רוח התקופה – הוא חוסר האחריות. לא חוסר אחריות כמו של ‏מי שחוצה את הכביש בלי להסתכל מראש, או של מי שנוהג בשכרות – אלא חוסר משמעות של המושג הזה – ‏אחריות. חוסר היכולת, חוסר הרצון לקבל אחריות ולקחת אחריות. אחריות במובן של אחריות לתוצאות, ‏אחריות במובן של קשר בין מעשים- אנשים- תוצאות. אחריות כמו כזו שמקבלים כשקונים רכב – אם משהו לא ‏בסדר קורה בתקופת האחריות – ההנחה היא שהמשתמש היה בסדר ושהיצרן חייב לו – אחראי כלפיו. הוא ‏נושא בעלות התיקון או ההחלפה. באנגלית או בפולנית מדובר בשתי מילים שונות (‏responsibility – ‎guarantee, odpowiedzialność– gwarancja‏), העברית קשרה ביניהן יפה, לאמור שמעשה אחראי באמת, כזה ‏שמוכן לשאת בכל תוצאה של מעשיך או מה שידיך הפיקו – הוא תעודת אחריות.‏

ואחריות כזו קשה למצוא היום סביבנו: בימין הקשה בישראל מבקשים "להתחיל לדבר על סיפוח" – ולא פשוט ‏פועלים באופן בהיר וגלוי לסיפוח, הונגריה מאיימת כבר שנים בניתוק הקשר עם האיחוד האירופי, רוסיה ‏משחקת אותה חזקה כנגד מיליציות ספוראדיות שלא מהוות אפילו חלקיק יריב עבור צבא מסודר ומתוקצב ‏שכזה, ובריטניה עוד מותחת את החתימה על המסמכים שיתחילו את שעון החול של השנתיים לעזיבת ‏האיחוד. סקרי דעת קהל בבריטניה מראים כי הציבור היה מעוניין לעזוב את האיחוד האירופי – אך לא מעוניין ‏לשאת בתוצאות – כלומר שהוא מצפה שלא יצטרך ויזה כדי להיכנס למדינות האיחוד, שלא יצטרך בירוקרטיה ‏מיוחדת כדי לקנות נכסים באיחוד, שהוא מצפה שהסחר עם האיחוד עדיין יהיה פטור ממסים ומכסים. מם ‏אינטרנטי לאחרונה הציג את זה כמו לקוח שמבקש להתנתק מחברת האינטרנט: להפסיק לשלם אבל שישאירו ‏לו את הויי-פיי.‏

אבל אם אי היכולת לקחת אחריות, ולשאת בתוצאות לפעולות השלטון יכולה לעודד את מתנגדי הזרם ‏הפוליטי המדובר – מתוך הבנה שהוא נושא הרבה אויר חם אך מעט משקל אמיתי, הרי שבאופן פעולתו ‏ושמירת כוחו של הזרם יש סיבה ממשית לדאגה.‏
ציניקנים יאמרו כי מדובר בקונספירציות להישאר בשלטון: לקדם אג'נדה פופוליסטית ואז להימנע מקידומה כדי ‏להשאיר תמיד מקום להאשים איזה שעיר לעזאזל: יהיו אלה המקסיקנים, קרן המטבע הבינלאומית, גרמניה, ‏המוסלמים, וכמעט תמיד – התקשורת. הציניקנים יאמרו שזו מדיניות מכוונת של הפרד ומשול שנועדה למסך ‏את הפעילות האמיתית מאחורי הקלעים של חלוקת ההון והרכוש בצורה שמתאימה לבעלי הכוח. אני, שאיני ‏ציניקן בהשקפותיי – חושב שאלו שנוהגים כך בעמדות הכוח אכן באופן עמוק משוכנעים בצדקת דרכם ‏המשתנה. הם משוכנעים שהתעלמות מהבטחות ועמדות בעבר היא חישוב נתיב מחדש בעולם דינמי, הם ‏באמת לא זוכרים מה הבטיחו או מה אמרו ולכן לא מפריע להם לעדכן את הדברים הללו והם באמת משוכנעים ‏שפועלים כוחות כבירים כנגדם. החלק האחרון הוא בודאי נכון – לכל פוליטיקאי יש יריבים, ובכל דמוקרטיה יש ‏השקפות שונות, ובמשטר ליברלי מותר להפעיל כוחות פוליטיים/תקשורתיים/כלכליים כנגד אנשים אחרים, ‏במסגרת החוק כמובן.‏

‏2.‏
הצורך לשמור על קהל מצביעים – מעל הכל – יוצר את פוליטיקת ההפרדה. אם לא אפעל ואפנה אצבע מאשימה ‏אל עבר 'ההם' – כי אז 'אנחנו' נשאר מאוחדים מאחוריי. יש דברים טובים רבים לומר על ביקורו של נשיא פולין ‏בישראל בשבוע שעבר, על הביקורת הקשה שהוא מקבל מהימין הפולני, על כמה אמירות חשובות ואמיצות, ‏אבל ההיגיון הבסיסי של הפוליטיקה הזו הודגם גם בביקור הזה: כשהנשיא דודה אמר ש"מי שהרג יהודים ‏הוציא עצמו מהאומה הפולנית" – למה הוא התכוון? שנשללה אזרחותו? שילדיו לא הלכו לבתי ספר פולנים? ‏שהוא ישב בכלא? שבני קהילתו הוקיעו אותו עד שכילה את ימיו בנדודים בערבות פודלאסיה? זו הרי אמירה ‏מטופשת – ראשית מכיוון שגבולותיה של אומה לא נקבעים לפי מעשים אלא לפי שפה, תרבות חינוך וכיוב', וגם ‏כי מן הבחינה המעשית מדובר בשטות גמורה. גם מכיוון שרבים מן המעשים מעולם לא נחקרו והאחראים לא ‏נמצאו, וגם מכיוון שכאשר כן נמצאו אחראים – עונשם היה קל או בכלל לא היה. בפוגרום בפשיטיק שלפני המלחמה ‏קיבלו התוקפים אותם עונשים כמו היהודים שפעלו בהגנה עצמית, ואפילו כשמדובר בטבח בידוובנה – אחרי ‏המלחמה הוצא אדם אחד להורג, 40 אחרים שהיו אחראים (כך לפי חקירת המוסד לזכרון לאומי בפולין (‏IPN‏) ‏‏2000-2003) לא ממש 'הוצאו מקרב האומה הפולנית'. החיים המשיכו. נו – אבל מה אכפת לנשיא דודה לשלוף ‏אמירה כזו – ה'אנחנו' נשאר בסדר, טהור – או לפחות סביר. זו נדמית כדרגת אמן באי הכרת מושג האחריות – ‏איך אפשר בכלל להטיל אשמה כלפי פנים כשמכריזים מראש שמי שאשם הוציא עצמו החוצה.‏

‏3. ‏
אז איך אפשר להתנהל בעידן החדש הזה? מה בכלל הטעם בלכתוב? לתאר? לנהל ויכוחים? לחלוק תפיסות ‏עולם? לעמת אותן? הגבולות כבר סומנו – מי שלא איתנו הוא נגדנו – ואין מה לנהל איתו דיון. נקים חומות (ולא ‏נשלם עליהם – כמה סמלי), נתבצר בביתנו, אמריקה תחילה, פולין לפולנים, לך לעזה. ומהרגע שסומנו ‏הגבולות נמשיך גם לעדכן אותם בצורה שתהיה נוחה לנו: רוצח מביש – כבר לא פולני, שמאלני – שכח מה זה ‏להיות יהודי. ‏

אז יהודי-ישראלי, בעל שורשים בפולין ובהולנד, שבחר בחירה חופשית לחיות במדינת אבותיו, בלי לוותר על ‏מדינת אבותיו השנייה – מה יש לו בחייו? עם מי יש לו לדבר? אם רציתי לשבור בעצמי את המחיצות האלה – ‏להכיר ולהבין, להיות גם כאן, האם יש לזה משמעות כשהחברות מסביב לא מקלות את הניסיונות האלה ‏לחציית קוים כזו? ‏

ואיך מגדלים ילדים בעידן החדש הזה? מה מלמדים אותם? איך מבטיחים להם כשמסביב לשום הבטחה אין ‏ערך?‏
וכך – אל העידן הזה – בשני לינואר 2017, בבית חולים הצופה אל העיר העתיקה בוורשה, לעת ערב, נולד בננו ‏הבכור. ויקרא שמו בישראל ובפולין ובכל מקום – עלי שפי.‏

‏4. ‏
ולעלי שלנו אנחנו מאחלים שיהיו תכונות חשובות – עיניים פקוחות (עובדים על זה), לב רחב, כנות, אחריות, ‏אחווה ואהבה. כמו עלי התנכ"י – שמיד תיקן את עצמו בהאשמתו את חנה בשכרות – אנו מאחלים לעלי שתהיה ‏לו את היכולת להודות בטעות, להתנצל, לקחת אחריות. ‏

שמו עברי, ויגדל לבית עברי ומשפחה עברית. ישראל תהיה בחייו גם אם לא נולד בה, ותרבותה – כך אנחנו ‏רוצים לקוות – תהיה חלק מתרבותו. אך הוא נולד שלא בישראל, ובפולין הוא גדל כיום – כאן כותבים את שמו ‏Eli‏, ומבטאים אותו בסדר גמור (אנחנו מעדיפים את המילעיל על המילרע לשם הזה). ובפולין נולד, וגם פולין ‏כנראה תהיה חלק ממנו תמיד. איך בעולם כזה בו מדגישים את הגבולות יוצרים אפשרות לחיים כאלה 'על ‏ציר'? בין שתי מולדות?‏

והנושא עלה בראשי עוד קודם לכן, ואז הגיעה כתבה קטנה שקראתי וחיזקה אותי. מסתבר שבעידן הריאליטי ‏שלנו, בבריטניה של אחרי הברקסיט, התחרו זו מול זו שתי תוכניות שונות לחלוטין בפריים טיים של אותו ערב ‏‏– הריאליטי ‏X-Factor‏ משודר ברשת ‏ITS‏ בדיוק באותה שעה בה משדרת ה ‏BBC‏ את סדרת סרטי הטבע ‏המושקעת שלה – ‏Planet Earth 2 ‏. למרבה ההפתעה – סדרת סרטי הטבע הורידה את תכנית הריאליטי ‏הותיקה מראש טבלת הרייטינג. ‏
אולי שם אפשר לחיות בין שתי מולדות. אולי ככה אפשר להסביר את זה.‏

‏5.‏
כשעלי יגדל נטייל איתו בחוץ, נראה איתו את הנוף ונספר לו סיפורים על הנוף. גם פה וגם שם. זה לא יהיה ‏קשה, רבים מהסיפורים בעברית הם גם ככה על הנוף האירופי הזה בו הוא גדל (ילד ישראלי טיפוסי לא יראה ‏את הדמויות של 'דירה להשכיר' – החזיר, הקוקיה הסנאי – בארץ מולדתו)‏
נראה יחד את קן החסידה העומד ריק בתחילת האביב, ונחכה כמו כולם לשובה. היא בדרך – נגיד לו. היא באה ‏לכאן מישראל (ובאורח  מעניין – בשנים האחרונות גדל מדי שנה מספר החסידות שחורפות בישראל ולא רק ‏נודדות דרכה). לחסידה יש שתי רגליים חזקות שנטועות גם פה גם שם, יש לה בית פה ובית שם‎ ‎‏. ואף אחד לא ‏מפקפק בשייכותה. היא מטפחת את הקן, חוזרת אליו כל שנה, קשורה אליו. עוזבת אותו וחוזרת אליו. שומרת ‏על קשר עם השכנים ששמחים לבואה – היא מנכשת את שדותיהם ממזיקים וצפרדעים ומסמנת עבורם את בוא ‏הקיץ. הם נפרדים ממנה ומאחלים 'באביב את תשובי חזרה' (גם זה כמובן לא איחול ארצישראלי – שהרי ‏השמש לא נעלמת בישראל בחורף – זה עיבוד של שיר של שארל אזאנבור מצרפתית) ‏

הציור – חסידות של הצייר הפולני יוזף חלמונסקי (‏Bociany – Józef Chełmoński‏)‏

לא פשוט להיות חסידה.יש חסידות שנודדות מעל מדבר הסהרה בלי לראות מים ימים ארוכים. אבל יש בזה ‏יתרונות. לא פשוט לחיות בעידן הנוכחי שלנו, לא פשוט לשמור על עיניים פקוחות ולב רחום, לא קל לחצות את ‏הגבולות, אבל אינני מכיר דרך אחרת בה ראוי לחיות.‏

וליבי מבקש תהיה נשמר‎
תהיה אהוב וקרוב‎
ותמיד תלך בשדות של אמת‎
בשדות של שמחה ויופי‎
וליבי כורע ומשתחווה‎
חסוך מליבו בושה ועלבון ופחד
‏(ילדים/ אביתר בנאי)‏
ברוך הבא עלי, ברוך תהיה.‏

במקום בלוג – מסע לאוקראינה ודברים לשנה החדשה

בין לבין – בין חזרה ממסע בן שבוע למערב אוקראינה, לארכיונים במקומות בהם שכנה עד למלחמה ‏הרפובליקה הפולנית (מזרח גליציה, ווהלין) ובין נסיעה לחגים לחופשת מולדת – כמה מחשבות על הנסיעה, ‏וכמה פרויקטים שכדאי להכיר אם אתם בעניין:‏

ראשית – אוקראינה. הביקור נעים ונחמד, מקבלת פנים. הערים בהן ביקרנו יפות, תשתית התיירות די טובה, ‏מלונות מצויינים. אוכל טעים וזול. הנסיעה מומלצת. אוקראינה היא מדינה שחיה עם מלחמה בצידה המזרחי – ‏זה מורגש במעברי הגבול וזה מורגש כשאנשים מעלים את הנושא עם דמעה בזוית העין. אבל מערב המדינה ‏רחוק ובטוח (לפחות בינתיים), ונעים מאוד למבקר.‏

החומרים המצויים הארכיונים הנוגעים לאוכלוסייה היהודית רבים. דווקא הארכיון בלבוב אכזב אותנו, בעוד ‏הארכיונים באיוונו-פרנקיבסק (לשעבר סטניסלבוב) מפתיע בעושרו – ומפתציע עוד יותר זה של רובנה. רבים מהחומרים לא ‏נגישים מרחוק – צריך לכתוב לארכיון, צריך לעתים פשוט להגיע. אבל חומרים נמצאים. דרך רבה בפנינו – ‏העוסקים במלאכה – להנגיש את החומרים.‏

בעת הכנסת (העצום) בדובנו

מבט על כיכר העיר בלבוב, דרך קפלת משפחת בוים

דברים רבים באוקראינה נעימים למבקר המחפש את ההיסטוריה היהודית. מהשפה ועד האדריכלות: ה'נו' ‏האוקראיני זהה במשמעותו ל'נו' העברי (זה הפולני נהגה בחולם – ‏no‏ – ולמרות שמשמעותו קרובה – ‏האוקראינים מדקדקם בו כמו דוברי העברית בת ימינו. האדריכלות והבתים נשמרו טוב יותר מאשר ברוב ‏חלקיה של פולין (ששם המלחמה עם הגרמנים הייתה עזה יותר – וההרס רב יותר). בתי קברות יותר נשמרו ‏באוקראינה. איני יודע למה ויש לי כמה השערות – אבל בעיירות פולין נשארו פחות בתי עלמין יהודיים משנשארו ‏בעיירות אוקראינה. אולי זו העובדה שאחרי המלחמה אוקראינה הייתה חלק מברה"מ ושרר בה מחסור פחות ‏חמור בחומרי בניין, אולי אלה הקשרים האינטימיים יותר ששררו בין כפריים אורקאיניים ליושבי העיירה ‏היהודיים – מאשר אלה ששררו בין יושבי עיירות פולניים ויהודיים. אולי כבוד לדת ופחד מ'אנשי האלוהים' (כמו ‏שמתאר עגנון את האוקראינים של בוצ'אץ' שלו – שהיום השתנתה לחלוטין והיא עיר ומקצתה). אינני יודע – אבל המראות ‏האינטימיים של בית קברות במרכזי כפרים ועיירות הוא מעניין. בתי עלמין אלה לא שמורים, זבל זרוק שם ‏וצמחייה צומחת – אבל פעמים רבות הם קיימים, ולא נהרסו לחלוטין או שהשתמשו בחומרים לבניין.‏

בית הקברות היהודי בווישנייביץ – ב- מדרום לטרנופול

ספרי כתובות מרובנה של לפני המלחמה

מעבר לזה – אולי קוראי הבלוג ישמחו להכיר כמה פרויקטים הקשורים לנושאים שעולים בבלוג הזה בימים ‏כתיקונם:‏

‏-שני אדונים בשלג – משירי ולדיסלב שלנגל
אנשי חבורת 'אל המשורר' שבעבר הוציאו את שיריו של אברמק קופלובית מגטו לודז, ונגעו בשיריו של ח"נ ‏ביאליק לביצועים מחודשים, נוגעים הפעם במשורר יהודי פולני אחר – ולדיסלב שלנגל (Szlengel). שלנגל היה מהקולות ‏המעניינים של השירה והספרות הפולנית במחצית השנייה של שנות השלושים – ושמו הלך לפני ככותב מוכשר ‏לעיתונות ולקברטים. הוא כתב בפולנית – ורבים משיריו לפני המלחמה הולחנו. חפשו את ‏Tango Notturno‏ או ‏Zaplakane Oczy‏. ‏

שירו הידוע ביותר בפולנית נכתב בזמן המלחמה ונקרא 'חלון לצד האחר' – ‏okno na tamtą stronę‏ – ומתאר ‏יפה את הנוף הנשקף מחלוני יום יום – מרחוב שויינטוירסקה אל גן קרשינסקי. אלא שהמחבר עצמו לא היה ‏יכול להגיע לפארק – ששכן בצד הארי – האחר – של העיר.‏ ספר שירה מסודר שלו מעולם לא הודפס, וקיימת אנטולודיה חלקית בפולנית בלבד לשיריו.
זהו ניסיון לגעת בשירי הגטו שלו, בתרגומה של הלינה בירנבאום (תוך ליטוש של חברי ההרכב) , הלחנים שלהם.
הם מגייסים כסף בפרויקט הד-סטארט – רק עוד כשבוע נותר. אני כבר תמכתי

https://www.headstart.co.il/project.aspx?id=20398‎

לא מזמן נפתח מוזיאון להיסטוריה יהודית בצ'נסטוחובה. תוך כדי התרחש מפגש של יוצאי העיר וצאצאיהם ‏במקום. לפרויקט הרבה שותפים – חלקם ארגונים של יוצאי העיר בעולם, וחלקם מקומיים, צעירים ‏ומפתיעים. אני אשתף רק דף פייסבוק של חבורת צעירים וצעירות שעוסקים בנושא. למיש מתעניין בנושא אפשר לחפש ברשת את ארגון יוצאי צ'נסטוחובה.

עמית וחבר – ורשאי ישראלי בשם דניאל וולנייביץ'-סלומקה – עוסק בנושא של נקודת המפגש בין פולין לבין ‏הישראלים המבקרים בה, כתב בנושא מאסטר באקדמיה למדעים בפולין וממשיך לדוקטורט בנושא עיצוב זכרון ‏השואה. על עבודת המאסטר שלו זכה לא מזמן בפרס מאיר באלבאן לכתיבה בנושאי יהדות פולין. בניסיון לגעת ‏בצד החינוכי של המפגש הוא הוציא לא מזמן מסמך מעניין על המפגש הזה (שיחה איתי מופיעה במסמך). ‏נדמה לי שדניאל מצליח לגעת בנקודות המשמעותיות שבמפגש בין היהודים המבקרים בפולין בין המקומיים בה ‏‏– בצורה חכמה, רגישה ובונה.‏
אפשר לקרוא את המסמך בקישור הזה. רשותו של המחבר להפצה ניתנה מראש – והוא יישמח לכל תפוצה ‏נוספת שלו.‏

המכון הפולני פותח עוד עונה (שישית) של מפגשים בנושא יהודים ופולנים – פניים גלויים שמה, לפרטים ‏והרשמה ראו הקישור הזה
http://www.polishinstitute.org.il/he/education/events-edu-special-programs/details/536-‎Uncovered_Face_2016.html

שנה טובה, קריאה טובה – כתיבה וחתימה טובה

מחנות נאציים בפולין – כשרגישות של אנשים מכסה את עיניהם.‏

בישראל גועשות הרשתות החברתיות וכלי התקשורת בעקבות חוק חדש שהעבירה ממשלת פולין הנוגע למה ‏מותר ומה אסור לומר כשאנחנו מדברים על אושוויץ. לא רק באושוויץ דנן – אלא כמובן במערכת מחנות שלמה ‏ומסועפת שכינויה ‏IKL‏ והופעלה ונוהלה על ידי ממשלת גרמניה הנאצית, אבל בעצם לא על כל המחנות האלה ‏מדבר החוק, וגם לא מדבר הסקנדל. החוק נוגע רק לאלה שהיום יושבים בשטחה של מדינת פולין. החוק מבקש ‏להטיל אחריות פלילית ועונש של עד 3 שנות מאסר למי שיאמר כי אלה מחנות פולניים.‏

שלושה בדחנים ישראליים הזדעזעו והחליטו לעשות מעשה: הנשק שלהם הוא ההומור וההגחכה, והם התקשרו ‏אל האתר שנושא עבורם את המטען הגדול ביותר, ובשיחה עם נציגת שירות שטחו את שאלותיהם, תהיותיהם ‏ומשנתם. "זה המשרד?… באושוויץ?" הם שואלים, והנציגה עונה – "כן", הם ממשיכים לתהות בינם לבין עצמם ‏עם מדובר במחנה ריכוז או השמדה (אני יכול לעזור להם – מדובר במוזיאון. לקרוא לאתר הנוכחי מחנה ריכוז ‏זה בערך כמו לומר שמוזיאון ההעפלה בעתלית הוא כלא בריטי). שם הם עוברים לשלב המוצלח בטקטיקת ‏ההגחכה שלהם – הם שואלים את נציגת השירות לפשר החוק, וזו מסבירה להם שמדובר בחוק האוסר לומר ‏שהמחנות היו 'פולניים', כאן הם יוצאים למתקפת ההגחכה המתבקשת:‏

שי: "אבל זה בפולין, אז איך אקרא לזה?"‏
גוטליב: "איפה הם נמצאים? בפולין".‏
נציגה: "אלה מחנות ריכוז נאציים, לא מחנות ריכוז פולניים, אתה מבין?"‏
שי: "אני מבין".‏
גוטליב: "כמובן, הנאצים לא היו טובים. אבל גם הפולנים לא היו כאלה טובים".‏
שי: "הם לא התנהגו כמו מלאכים, את יודעת".‏
גוטליב: "הפולנים".‏
נציגה: "אבל החוק מדבר על המחנות, אוקיי? לא על הפולנים".‏
שי: "אבל היו פולנים שעבדו במחנות, היו שומרים במחנות".‏
גוטליב: "זו אדמה פולנית".‏
קופטש: "זו סביבה פולנית, שכונה פולנית".‏

‏(המדובר בשי גלדשטיין, גיל קופטש ואורי גוטליב, במדור שיחה מפתיעה של רדיו ללא הפסקה, כפי שהתפרסם ‏באתר מעריב ‎‏)‏
בשורות האלה, כך נדמה לי, מצויה כל התורה כולה. ההגחכה המתבקשת של העמדה הפולנית שמקדם החוק, ‏לעומת התנהלותם של המתקיפים את החוק. אנסה לדבר על שתיהן במעט יותר הרחבה.‏

ראשית החוק עצמו. עבר ביום שלישי האחרון בהצבעת ממשלה, ועדיין לא עבר את אישור הפרלמנט. לא צפוה שם בעיה שכן לממשלה יש רוב אוטומטי בפרלמנט הנוכחי. אך העובדה הזו גורמת לכך שאין נוסח מלא של החוק לדבר עליו ולהתדיין בו. שר המשפטים הסביר את עיקרי החוק במסיבת עיתונאים, ובפברואר טיוטה שלו פורסמה. הדיון כולו הוא על כרעי תרנגולת, ואפשר לדבר על 'רוח החוק' אך קשה לדבר על מבנהו או דקדוקיו. בטיוטה מבפרואר נכתב כי העונש יוטל על מי שידבר:
"publicznym i wbrew faktom przypisywaniu narodowi polskiemu udziału, organizowania, odpowiedzialności lub współodpowiedzialności za popełnienie zbrodni przez III Rzeszę niemiecką"
כלומר – באופן פומבי וכנגד העובדות – יטען כי ללאום הפולני יש חלק, בארגון ובאחריות ובשיתוף פעולה עם פשעים שבוצעו על ידי הרייך השלישי הגרמני.

ונשוב לבדחנינו – אם נפרק את פרק השיחה המצוטט – הרי שהשיחה מתחילה בתהיה בריאה: 'המחנות נמצאים בפולין?' כלומר ‏למה ציון המונח הגיאוגרפי – במובן זה שהם נמצאים בשטח גיאוגרפי המכונה פולין – הוא פשע? הנציגה עונה ‏תוך כדי האנשת המחנות, ונותנת להם מאפיינים אנושיים – מחנה נאצי. אוקיי – מדובר בהפשטה – הרי מדובר ‏במחנות ששימשו מכשיר בידי אנשים שהחזיקו באידיאולוגיה נאצית, והיו חברים במפלגה הנאצית. עד כאן שני ‏הצדדים נשארים בגבולות ההיגיון הבריא וההפשטה הסבירה: 'מחנות פולניים' יכול לשמש לציון מחנות ‏הנמצאים באיזור גיאוגרפי המכונה פולין (כמו שיציין קופטש בהמשך – 'סביבה פולנית'). זו הגחכה טובה, ‏ובמקומה. החוק שמנסה להעביר ממשלת פולין הוא אבסורדי – גם מכיוון שהאמצעים מוגזמים, גם מכיוון והוא ‏דורש כוונה לפגיעה בקבוצה הלאום הפולני ולכן כנראה מעולם לא יעמידו בגינו לדין, גם מכיוון שכמו הרבה ‏מאמצי הסברה הוא מכוון כלפי פנים ולא כלפי חוץ – אבל בעיקר מפני שהוא מגוחך. אתר אושוויץ נמצא בפולין. ‏מותר להגיד את זה, לאסור על אמירת הפשט הזה היא כמו שיהיה אסור לומר שמפלי הניאגרה הם 'אייקון ‏אמריקאי' (כי מקור המים בקנדה (וגם חצי מהמפלים עצמם), או כמו שהקולוסאום אינו רומאי כי (נניח, אני לא בטוח) הביאו שיש ‏מדרום המדינה לבנייתו ובנו אותו עבדים אפריקאיים מנוביה.‏

מם של אמיר שיבי בנושא – מקור- פייסבוק

הפולנים רגישים לנושא. אחרי הכל – מדובר בפשע נגד האנושות המפורסם בתבל, שהוא ההתחלה והסוף בכל ‏ויכוח מוסרי המתנהל בימינו. לרגישות הזו יש משמעות – אליה נגיע בקרוב, אך היא לא יכולה להיות ‏אבסורדית, מגוחכת ומוגזמת. ואי אפשר בשם הרגישות הזו לצבוע בצבעים גסים מציאות מורכבת וקשה. נציגת ‏המוזיאון – בעלת אותה רגישות – עונה אם כן כי למילה 'פולין' יש גם משמעות לאומית – היא מסמנת לאום ‏מסויים ומציינת אנשים המשתייכים אליו כפולניים. ברגישותה היא מבקשת להזכיר כי לא לאנשים פולניים אלה ‏היו שייכים המחנות – כי אם לקבוצה אנושית אחרת – לנאצים.‏

מאחר ודקדקנים אנחנו – ולא בדחנים – נציין שקבוצת השייכות 'נאצים' אינה זהה למשמעות ההגדרה ‏החברתית במילה 'פולנים'. האחת מציינת אנשים המשתייכים לקבוצה פוליטית, מפלגה או גוף אידיאולוגי ‏השנייה אנשים המשתייכים לגוף חברתי, לאום, יושבים בטריטוריה מסוימת ודוברים שפה מסוימת. האחת היא ‏הגדרה וולונטרית פחות או יותר, והשנייה הגדרה קיבוצית שאינה וולונטרית. לתוך הקבוצה הלאומית נולדים ‏וגדלים – ולקבוצה המפלגתית-אידיאולוגית יש אלמנט של בחירה. אוקיי,הכללות הן טבע אנושי, ולא מוצדק ‏לצפות מבדחנינו או נציגי השירות שלנו להיות בקיאים בכתביו של גיאורג זימל. אבל כאן מגיעה הבורות ומעלה ‏את ראשה הגאה.‏
מתערב שי גולדשטיין בדברי חבריו וטוען שפולנים עבדו במחנות ושמרו במחנות. בהמשך הוא יאמר שהם בנו ‏את המחנות (ולכן כנראה נושאים בחלק מן האחריות).‏

זו, כמובן – שטות. הבדחן גולדשטיין טוען שבמנגנונים הנאציים עבדו פולנים, השתתפו פולנים, נשאו באחריות ‏פולנים. זו בורות. זה מקביל להטיל אחריות על העבדות הממוסדת בארה"ב של תחילת המאה התשע-עשרה ‏על האפרו-אמריקאים כי הם בנו את הבית הלבן. דעות מהסוג שמבטא גולדשטיין די נפוצות המחזותינו (כלומר ‏‏– העולם היהודי ויהודי ישראל) – ולפיהם הפולנים שיתפו פעולה עם השואה, או עם גרמניה הנאצית. במהלך ‏מלחה"ע השנייה ביצעו אנשים שונים מעשים נוראים שונים. חלקם, כמובן, היו פולנים באזרחותם לשעבר, ‏בשפתם, או בהגדרתם העצמית הלאומית. אך טענות על שיתוף פעולה של 'הפולנים' הם טענות שדי קל ‏להפריך.‏

כשנוקטים לשון הכללה לגבי שיתוף פעולה מציינים בדרך כלל פעולה של מנגנונים רשמיים הזוכים ללגיטימציה ‏רחבה (ממשלה, צבא, איגודים, תנועות לאומיות וכד'). כאלה לא התקיימו בפולין בתקופת המלחמה- ואם ‏התקיימה ממשלה פולנית או הנהגה פולנית – הרי היא ישבה בלונדון והייתה חלק מבעלות הברית. הפולני ‏הפשוט היה אויב של הרייך הגרמני, נכלא במחנות והיה נתון לסט חוקים אכזר ושרירותי. כמובן שהיו פעולות ‏שביצעו פולנים – כיחידים או בקבוצות חברתיות שהתאימו לכובש הנאצי או למטרות הרייך הגרמני – החל ‏מעבודות (כפיה או לא בכפייה), דרך התעמרות ביהודים, הלשנה וגם רצח יהודים – אכן התרחשו. אבל אלה לא ‏נעשו באופן ממוסד, בצורה רשמית, על ידי גופי ציבור. קל מאוד להפריך את הטענה על 'שיתוף פעולה עם ‏הגרמנים' כשמסתכלים על המצב הרווח במדינות אירופה שתקפה גרמניה הנאצית: לרוב לאחר הכניעה (ופולין ‏מעולם לא נכנעה), עלתה ממשלת בובות שחתמה על הסכמי תנאי כניעה ושיתוף פעולה עם הממשלה ‏הגרמנית. במסגרת הסכמים כאלה שלחו המדינות חיילים לגדודי הצבא הגרמני, לגסטאפו ולס.ס. הדוגמאות ‏המוכרות הן ממשלת וישי בצרפת, נורבגיה של קוויזלינג – אבל כוללות גם את איטליה, הולנד, קרואטיה, ‏הונגריה, רומניה, בולגריה וסלובקיה. עמים בעלי שאיפות לאומיות כמו אוקראינה וליטא שלחו גם הן באופן ‏רשמי לוחמים וחיילים לשירות הצבא הגרמני ומנגנוני הסדר שלו. כשמסתכלים על פולין 'הרשמית' – הרי זו ‏הייתה הלוחמת העיקשת ולמשך הזמן הארוך ביותר כנגד הנאצים. ברה"מ נכנסה למלחמה רק אחרי ‏שהותקפה ב 41 ואחרי שיתוף פעולה בן שנתיים
‏ ארה"ב נכנסה למלחמה רק אחרי פרל-הארבור וגם אז לא כצד לוחם באירופה, וצרפת ובריטניה אמנם הכריזו ‏מלחמה בספטמבר 39 – אך לא נקטו פעולות משמעותיות כנגד הנאצים עד שהותקפו כוחותיהן בעצמן במאי ‏‏1940.‏

כל זה כמובן אינו מוריד ממעשי זוועה שביצעו יחידים או קבוצות לא מאורגנות כלפי יהודים, תוך כדי ואחרי ‏המלחמה. הידועים בהם הם הטבח בידוובנה (‏Jedwabne‏) ביולי 41, או הפוגרום בקיילצה אחרי המלחמה ביולי ‏‏1946. את הפעולות האלה ומבצעיהם הפולנים חשוב לזכור ולציין, כדאי להכיר גם את האנטישמיות שפשטה ‏בפוליטיקה הפולנית בשנים הללו, או נטיות אנטי-יהודיות בתנועה הלאומית הפולנית כולל במחתרת הפולנית ‏שלחמה בנאצים. כל אלה הם עדיין אינם 'שיתוף פעולה' עם הגרמנים – גם אם הם ראויים לגינוי או מעשי זוועה ‏בפני עצמם. את כל אלה כדאי להבין בתוך ההקשר הכללי של הכיבוש של פולין – על ידי הגרמנים ובתחילת ‏המלחמה על ידי ברה"מ בפולין המזרחית, בו נרצחו כשישה מיליון אזרחים פולנים (3 מיליון מהם יהודים – ו 3 ‏פולנים קתוליים, מה שמכונה 'פולנים אתניים').‏

את כל זה לא נוהגים ללמד במערכת החינוך הישראלית. מלמדים על התבשלות האנטישמיות בגרמניה, את ‏התנאים הכלכליים שמביאים לעלייתו של היטלר, אבל לא את ההיסטוריה של המדינות הסובבות. את הרעבת ‏האוקראינים (הולודומור) בשנות השלושים שגורמות לאוקראינים לקבל בברכה את כל מי שמתנגד לסטלין לא ‏מכירים, או על השטחים שהונגריה מקווה להשיב לעצמה בתמיכה גרמנית לא מספרים. ההיסטוריה של ‏מלחמת העולם השנייה מתמקדת בהבנת הסיפור הגרמני והסיפור היהודי. לכל השאר כנראה אין סיפור שצריך ‏להבין אותו – אז אין מה להכיר אותו.‏

ועל זה מוחים הפולנים. הם – שמעצמות הברית זנחו אותם בספטמבר 39, שבוועידת יאלטה שוב שלחו אותם ‏לשנים של קומוניזם, שהם שוב – מתוקף אירוניה היסטורית – נתקעו בין הפשיט לסדן.הרגישות הזו, שניתן ‏להבין את שורשיה, מקבלת צורות יפות יותר ופחות (כפי שבן שיח בקהילת הישראלים בפולין האיר את ‏עיני).הצורות היפות היו התגייסות החברה האזרחית הצעירה של פולין למען מניעת רצח העם בבלקנים בשנות ‏התשעים, עמידה לצד אוקראינה תחת התוקפנות הרוסית ועוד. הצדדים הפחות יפים קשורים לקושי לקבל ‏ביקורת או לעמוד מול אירועים לא נעימים בהיסטוריה הפולנית, תפיסה לאומנית חריפה שמחריפה, ופחד ‏מזרים.‏

חוסר אפשרות להביע ביקורת כלפי ההיסטוריה הפולנית היא מסימני התקופה – מושג המכונה בפולנית – ‏פוליטיקה היסטורית (נדמה לי שעדיף בעברית היסטוריה פוליטית). תחת סיסמאות כמו 'הגנה על שמה הטוב ‏של פולין' ישנם אירועים מסוימים שנחשבים אסורים לאזכור, או לפחות כאלה שצריך להיות סקפט לגבי ‏התרחשותם המתוארת על ידי מרבית ההיסטוריונים בעולם. שרת החינוך הפולנית‎ ‎‏ אנה זאלבסקה (‏Anna ‎Zalewska‏) טענה לא מזמן שלאנשים שונים יש דעות שונות לגבי מה שקרה בקיילצה. כשהמראיינת בערוץ ‏הטלוויזיה הביקורתי ‏TVN‏ העמידה אותה בפינה הייתה מוכנה לומר שהמבצעים היו 'אנטישמיים' – וכששאלה ‏אותה האם האנטישמיים האלה היו פולנים ענתה ואמרה – 'אי אפשר להשוות בין פולנים לבין אנטישמים' – ‏כאילו עובדת היותו של אדם בן לאום מסויים קובעת מיד את עמדותיו בסוגיות שונות ומשונות ואת מעלתו ‏המוסרית. לאחרונה מינתה הממשלה ראש חדש ל'מכון לזכרון לאומי' – גוף שתפקידו העיקרי לחקור ולחשוף ‏היסטוריה שהייתה קבורה עמוק בתקופות הכיבוש הנאצי והשלטון הקומוניסטי אדם שאמר כי 'אי אפשר לדעת ‏בוודאות מי רצח את היהודים בידוובנה'. מיד אחרי כן פיטר את החוקר הוותיק של המכון שפרסם שני כרכים ‏בנושא ידוובנה – כמו לומר – אי אפשר לדעת ובואו גם לא ננסה. פעילים לאומנים פועלים לפתוח את הקבר כדי ‏להוכיח שכדורים מייצור גרמני הביאו למותם של אלף ושש מאות היהודים בעיירה (ולא שריפה באסם על ידי ‏השכנים הפולניים). אין היסטוריון רציני ומומחה אמיתי לתחום שטוען טענות כאלה – שנחשבות קונספירטיביות ‏ביותר. ועדיין – זו העמדה שמקדמת הממשלה במקום להתמודד עם מורכבות המציאות, המלחמה ‏וההיסטוריה.‏

מוזיאון שנועד להיפתח בגדנסק ולהציג נראטיב מורכב של מלחמת העולם השנייה נדמה כעומד בפני שנים של ‏דחייה – אם ייפתח בכלל. הסיבות הלא רשמיות מספרות כי הוא 'לא מציג את נקודת המבט הפולנית לנושא' ‏ההיסטוריון טימותי סניידר כתב לאחרונה על המלחמה של הממשלה הנוכחית בהיסטוריה מורכבת (כאן – ‏בתרגום לעברית באתר אלכסון – ‎)‏

בדיון על החוק החדש המדובר – נדמה שעומדים משני צדדי המתרס הבדחנים הבורים, שלא מתכוונים ללמוד ‏‏– והלאומנים הפחדנים שחוששים מביקורת. המושג הפולני של 'היסטוריה פוליטית' הוא המשכה של תופעה ‏לאומית של 'פוליטיקת הזהויות' שנדמה שמשתלטת, או כבר השתלטה, על חלקות פוליטיות רבות בכל מקום. ‏תופעה בה עמדה פוליטית נקבעת לא לפי יחס לסוגיות שעל הפרק אלא לפי שיוך מגזרי, בו הצבעה בבחירות ‏נעשית לא לפי מצע או רעיונות אלא כמו אהדה לקבוצת כדורגל, בו דיון פוליטי אינו קשור לעובדות אלא ‏לקבוצות 'אנחנו' ו'הם' – אמיתיות או מדומיינות. עמדתו של יהודי נכד לניצול שואה (כפי שקופטש טורח לציין) ‏חשובה גם אם אינה קשורה למציאות. היותו של אדם פולני אינה מאפשרת לו להיות רע, או לפחות אנטישמי. ‏זה אינו (רק) נושא אתני – או הקשור לדם. הרי 'פולני טוב' לפי הלאומנים בפולין לא יהיה (למשל) הומוסקסואל ‏‏(או להט"ב) גם אם נולד להורים פולנים – אין הדברים דרים בכפיפה אחת. משהו בזהותו השתבש.‏

בנסיעה הראשונה שלי לפולין – שהייתה מפגש בין סטודנטים מישראל, גרמניה, פולין ואוקראינה – מילא כל צד ‏את התפקיד הסטריאוטיפי במפגש כזה. הגרמנים התנצלו ולקחו אחריות, היהודים הישראלים האשימו את כל ‏העולם בסבלותיהם, האוקראינים לא הבינו מה רוצים מהם ולמה גיבורים לאומיים כמו חמיילניצקי וסטפאן ‏באנדרה הם שנויים במחלוקת – במקרה הטוב. מרבית הפולנים שהיו במפגש הזה, ב 2009, היו המעניינים ‏ביותר – המורכבים ביותר. כאלה שעוסקים בהיסטוריה, תרבות, זיכרון והבנה. יש רבים כאלה בפולין של היום, ‏ובפולין של עשרים וחמש השנים להשתחררות מהקומוניזם ובנייתה של חברה אזרחית חופשית. אבל יש את ‏אלה שהעבר מפחיד אותם, שהרגישות שלהם לעצמם ייצרה אטימות לאחר.‏

פולנים לא מבינים איך משהו רע יכול להיות מזוהה עם המדינה המופלאה בה הם חיים ועם הלאום הנהדר לו הם ‏משתייכים. יהודים בישראל לא מבינים איך מישהו יכול ללמד אותם משהו על השואה. חבר פולני, היסטוריון של ‏התקופה שאחרי המלחמה בפולין, כתב לאחרונה מאמר במגזין 'קולטורה ליברלנה' בפולין – ובו הוא מבקש ‏להפסיק להריע כמו חבורת מעודדות – לדבר על הנושאים, לפתוח את האוזניים ואת המחשבות, להיות קצת צנוע ולהתייעץ עם אנשי מקצוע – אולי הם ילמדו אותנו משהו על עצמנו, על המקום בו אנו חיים ‏ועל החברה שסביבנו. בימים בהם מסתיימת האולימפיאדה נחמד להיזכר שהחיים הם לא זירת עידוד. כדורגל ‏משחקים 90 דקות,ולאחריהן צריך לחזור ולחיות עם אוהדי הקבוצה היריבה.‏