חוזה קניית דירה

לפני ארבע שנים נפתח הבלוג הזה. פתחתי אותו בשיר, וקראתי לו בשם. הפוסט הראשון דיבר על המעבר המתקרב לוורשה, אחרי שדסקסנו עם חברים ומשפחה, אחרי שמצאנו דירה וסיכמנו תנאים עם בעל הבית. ארבע שנים עברו והבלוג חוזר אל חוזי נדל"ן – והפעם לא חוזה שכירות, אלא חוזה למכירת דירה. קנינו דירה בוורשה.

חוזה מכירה נעשה בנוכחות נוטריון (במקרה שלנו – נוטריונית). הצד המוכר והצד הקונה נפגשים במשרד הנוטריונית, והיא מקריאה את החוזה הכתוב במעין טקס שמחייב את הצדדים ואת בית המשפט לרישום מקרקעים לוורשה-מוקוטוב. החוזה מציין את שמי ואת העובדה שאני שולט בשפה הפולנית בעל פה ובכתב, שאם לא כן היינו נדרשים למתורגמן לעריכת החוזה. החוזה מציין את שמות בעלי הדירה מהם אנו קונים ואת שמות הוריהם. מספר הפסל (PESEL – מספר זיהוי המקביל למספר תעודת זהות או מספר ביטוח לאומי אמריקאי) בנוי משנת הלידה ומאפשר לדעת את גיליהם. שלושה נוכחים ואחד מסר ייפוי כוח.

את אחד מהמוכרים אנחנו כבר מכירים היטב. הוא זה שמראה לנו את הדירה בכל פעם. הוא ידידותי ומאיר פנים, הוא שמח להיפגש עם עלי הקטן ובכל פעם שאנחנו מדברים בטלפון הוא מוסר ל'גמד' כלשונו את ברכותיו החמות. הוא גם קנה לו מתנה קטנה שיושבת בעגלה שלו. הוא מראה לנו את הדירה ובא לפתוח אתה כשאנחנו מבקשים להראות אותה להורינו לפני הקנייה, או לבעלי מקצוע להתייעץ לגבי שיפוץ. הדירה גדולה ומרווחת, ונמצאת ממש לא רחוק מדירתנו הנוכחית. לא רצינו לעזוב את השכונה, את הפארק, את המיקום בעיר. ומצאנו דירה מן הצד השני של השגרירות הסינית. ברחוב נוביניארסקה (Nowiniarska).

רחוב נוביניארסקה רשמית אינו חלק מרובע מוראנוב, כשחוצים את רחוב בוניפראטרסקה מתחיל רובע 'העיר החדשה' שם שוכן הרחוב. מרחק של 100 מטר וכבר שכונה אחרת. וניחוח עתיק. העיר החדשה (Nowe Miasto) נקראת כך כי הוקמה מחוץ לחומות העיר העתיקה של ורשה. כמה חדשה היא העיר החדשה? ההקמה מתוארכת ל 1408, עת נסיך מאזוביה יאנוש הזקן (הראשון) העניק פריבילגיות של עיר לגילדת אומנים ליישוב על הדרך העולה מוורשה לזקרוצ'ים. בית העירייה ישב במרכזה של כיכר העיר החדשה. הכיכר עודנה קיימת, בית העירייה העתיק כבר לא יושב במרכזה, לפני חג המולד קישוטי אור יושבים במרכזה – בשנתיים האחרונות היו אלה צעצועי ילדים גדולים – קוביות, תוף צעצוע ודובי גדול שבלחיצת כפתור מספר מעשיית חג.

330px-agad_akt_sprzedac5bcy_ogrodu_poc582oc5bconego_na_terenie_nowego_miasta_warszawy_przy_ulicy_zakroczymskiej2c_1648_r-_-_pieczc499c487_z_herbem_miasta

חותם העיר החדשה ורשה מהמאה ה-16, מאוסף ארכיון החומרים העתיקים בוורשה AGAD. חותם העיר הוא העלמה וחד הקרן

בחוזה הקנייה מצוין שאנו קונים את שטח הדירה, חלק משותף בשטחים הפנויים בבניין ואת זכות השימוש במרתף שמספר דירתנו רשום עליו. בזמן הקנייה גילינו שאחת השכנות השתלטה על המחסן במרתף שהיה ריק. המוכר החביב עזר בהחלפת מפתחות ואפילו בהגשת תלונה למשטרה בנושא. השכנה לא עונה לדלת ולמכתב שנשלח אליה, בטח מבושה. המרתף עומד ריק, המנעול אליו הוחלף.

הרבעים העתיקים האלה של ורשה משכו אליהם את הקהילה היהודית שגדלה משמעותית במאות ה 18-19. ואצילים באיזור הארמונות שמדרים לעיר העתיקה שאסרו על יהודים את הישיבה באדמותיהם הובילו להתיישבות עניפה של יהודים באזורים אלה. משפחת ברכפלד לא הייתה יוצאת דופן. אבותיה של סבתא-רבתא שלי – חנה ברכפלד, גרו עד 1826 ברחוב קרולבסקה. סבא-רבא-רבא שלה נולד שם בשנת 1808. בתחילת 1826 ישנו עדיין בן דוד שנולד ברחוב, ואז נכנס לתוקף צו האוסר את ישיבת היהודים ברחוב זה ובעוד אזורים סמוכים. בסוף 1826 כבר מופיעה המשפחה בכתובת אחרת. סבא רבא של חנה – משה יוסק ברכפלד – בנו של ישראל-יצחק, חלפן כספים, גר ברחוב פרנצ'ישקנסקה (שמתחיל במנזר הפרנציסקאני) בבית שמספרו העירוני הוא 1802. יודעים זאת מהנתונים שמופיעים ברישום חתונתו עם איידלה לוין בשנת 1826 – איידלה היא אחותו של 'הצדיק מאלכסנדר', חנוך העניך לוין, שהוא חלק משושלת האדמו"רים בחסידות גור, על שמו ייקרא לימים אחד מבני בני בניו – שיהיה למשורר ומחזאי עברי חשוב .

Brachfeld Moszek Josek Ejdla Lewin marriage 1826-19 Warsaw

מימין – רישום החתונה של איידלה לוין ומשה יוסק ברכפלד בספר נישואי יהודים בוורשה שנת 1826- סריקה של הארכין העירוני בוורשה

איידלה ברכפלד-לוין קבורה בשורה השנייה ליד השדרה הראשית בבית העלמין היהודי אוקופובה בעיר. זה הקבר המשפחתי שלנו שהכי קל למצוא, וייחסוה המשפחתי – גם שם בעלה וגם שם אחיה – מופיעים על המצבה משנת 1877. היא גרה ניתן להניח יחד עם בעלה משה בבית מספר 1802. שם בודאי גם נולד ישראל ברכפלד בשנת 1832: סבא של אמא של סבא שלי. התבוננות ברישומים עירוניים מלמדת שבית מספר 1802 נמצא בפינת רחוב פרנצ'ישקנסקה ורחוב נוביניארסקה. 30 מטרים מדירתנו החדשה, במקום בו היום עומדת גינה ירוקה קטנה וקיוסק לממכר עיתונים וסיגריות. שטח מצפון לדירתנו אליו פונה חלון אחד – שמיועד לחדר הילדים.

אם הולכים ברחוב נוביניארסקה דרומה מגיעים לרחוב שווינטוירסקה – הרחוב בו אנחנו גרים היום. בצדו הדרומי שוכן מבנה חדש וירוק שהמוסד שיושב בו חוגג עתה יום הולדת 100 – בית המשפט העליון הפולני. בשבוע בו נחתם החוזה הסופי לרכישת הדירה היה מוסד בית המשפט העליון במרכזה של דרמה גדולה. מפלגת השלטון ניסתה להעביר רפורמה שנוגעת לכהונת שופטים והליכי המינוי שלהם. באצטלה של מערכת משפטית מסואבת הקשורה לגווארדיה ישנה (ולשלטון הקומוניסטי) ביקשה מפלגת השלטון לבטל למעשה את עצמאות המערכת השיפוטית ולהכפיף אותה למערכת הפוליטית. שר המשפטים ז'יוברו ניסח חוקים שיאפשרו לו לפטר את כלל השופטים במדינה – כולל השופטים העליונים, להחליט מי מהם ישוב לכהונה, ולמנות בעצמו (עם המלצה של המשרד אך מילה סופית של השר) שופטים חדשים לכל העמדות שיתפנו. הרפורמה זכתה להתנגדות עצומה ולביקורת ממוסדות רשמיים של האיחוד האירופי שהבהירו שלמימושה – שמשמעותה ביטול הפרדת רשויות והפיכתה של פולין לדמוקרטיה פגומה – יהיו השלכות במעמד החברות באיחוד האירופי.

אזרחי פולין הזדעזעו גם הם (בחלקם) ויצאו לרחובות. משך שבוע מדי ערב היו הפגנות מתחת לבניין הפרלמנט, מול בית הנשיא או ברחבת בית המשפט העליון הקרוב אלינו, בהשתתפות עד 100 אלף איש, שקראו לביטול הרפורמה וביקשו מהנשיא (איש מפלגת השלטון אנדז'יי דודה) להטיל וטו על היוזמה. בסופו של דבר הטיל דודה וטו על שניים משלושת החוקים ברפורמה – מה שביטל לפי שעה את מימושה, אך עדיין מטיל צל כבד על כוונות הממשל הנוכחי ועתידה של פולין תחתיו. באווירה פוליטית קשה זו רכשנו דירה, תוהים על יציבותה של הקרקע עליה היא עומדת.

הכיכר שמול בית המשפט העליון ידעה לאחרונה אירועים מרגשים נוספים מעבר להפגנות. היא הכיכר שמול ארמון קרשינסקי, שמאחוריו פארק קרשינסקי שלנו. בכיכר יושבת האנדרטה המרכזית למרד ורשה, המרד שפרץ ב 1 לאוגוסט 1944 ושבתאריך זה נערך בכיכר טקס האזכרה הרשמי ללוחמייו לכ 160,000 קורבנותיו. בדיוק מתחת לאנדרטה זו בחר גם נשיא ארה"ב הנוכחי דונאלד טראמפ לשאת את נאומו הפומבי בביקור קצר בפולין לפני חודש וחצי. רבים ראו בזה ניסיון להציג חזית אחידה יחד עם השמרנים הפולנים שהמרד הוא מרכיב חשוב בגאווה הלאומית שלהם. כשאני מדריך מבקרים בעיר – ויושבים מתחת לאנדרטה ומדברים על המרד הלאומי הפולני, מוראותיו ואירועיו – אני מזכיר גם שיר שנכתב על המתרחש בכיכר זו בזמן מרד אחר – המרד בגטו ורשה באביב 1943. צ'סלב מילוש – המשורר חתן פרס הנובל, פולני קתולי, ביקר את אדישותם של תושבי העיר הפולנים המבלים שבת אביבית חמימה בקרוסלה בכיכר כשמעבר חומות הגטו בוער. הוא השווה זאת לאדישותם של הרומאים בקמפו די פיורי בעת העלאתו של ג'יורדנו ברונו על המוקד. לשיר קרא 'קמפו די פיורי'.

חומת הגטו היהודי בזמן מלחמת העולם השנייה עברה שם ברחוב שווינטוירסקה. מדרום לו – הצד הארי: כיכר קרשינסקי, הארמון, הפארק. צידו הצפוני של הרחוב על מספריו הזוגיים היה בתוך הגטו. בתוכו היה גם רחוב נוביניארסקה. ברחוב עמדו בנייני דירות בני 3-4 קומות שנבנו ברובם באמצע המאה ה 19 על ידי יהודים, שהמפורסם בהם היה נחמן ברונר, שבית הדירות שלו עמד בפינה הדרום מזרחית של צומת הרחובות פרנצ'ישקנסקה – נוביניארסקה.

necdgx

בית הדירות של נחמן ברונר – הפסאדה מכיוון כיכר קרשינסקי – תמונה מ 1939 –

אחרי חורבן האזור בזמן המרד בגטו, בנתה הממשלה הקומוניסטית בשנות השישים בלוק 'מיניסטריאלי' – בניין באיכות בנייה גבוהה, קירות עבים ומבודדים, חדרים גדולים יחסית לסטנדרט הקומוניסטי וחדר קטן בכניסה – שנדמה לי שיועד לעובדת משק בית. לנו הוא יהיה חדר אורחים. אנחנו כאן.

 בינתיים

הקיץ פולין הייתה יעד התיירות הפופולרי ביותר עבור ישראלים. מכר אמר לי שבחודשי הקיץ נרשמו כ 90,000 טיסות מישראל לפולין של תושבי ישראל. איני עומד מאחורי הנתונים וגם לא בדקתי אותם, אבל מדד העברית בפינותיה של ורשה מאשר את הממצא. היחס של ישראלים לפולין משתנה, ואני מקווה של 31,000 הכניסות לבלוג הייתי השפעה קטנה כלשהי.

מה שמביא אותי למחשבה הבאה – אולי צריך לשנות מעט פורמט, להגיע לקהל אחר – לכתוב ספר? לכתוב באנגלית? אשמח אם למישהו יש רעיונות והצעות

פורסם בקטגוריה Culture, polish history, polish jewish history, Polish Jewish Life, Warsaw | עם התגים , , , , | 5 תגובות

שורש מבקש – למה הביא אותי המעבר לוורשה

זה פוסט שנמנעתי ממנו מזה כמה זמן.

מכמה סיבות – הוא גם אישי וגם מסחרי.

הצד המסחרי הוא פשוט: מזה למעלה משלוש וחצי שנים אני עובד בסיוע בחיפוש מידע למשפחות הקשורות ליהודת פולין. אני עושה זאת במחלקה הגניאולוגית במכון היהודי ההיסטורי. תמיד בצד העבודה במשרד הדרכתי אקראית, ופעם-פעמיים בשנה ערכתי מחקר והדרכתי משפחות המגיעות לסיור בעקבות ההיסטוריה המשפחתית, שלא במסגרת המשרד. הזמנים המשתנים והאחריות הגדלה – מביאים אותי להגדיל את הזמן שאני משקיע לעבודה באופן פרטי, ולהציע סיור ומחקר מקדים למעוניינים בכך. לצורך כך פתחתי אתר קטן שמספר על העסק הקטן שלי, אני מתכנן לרכוש רכב בליסינג כדי להתנייד בין הערים והעיירות. אני מתברגן, אני מקבל אחריות, אני מתקבע.

בצד המסחרי אני מציע שירותים שלדעתי מעט מציעים ברמה הזו בפולין: יש בפולין מדריכים טובים שמעבירים למבקר את הרקע, את הסיפורים, את האתרים ואת המורכבות. יש בפולין מלווים טובים שיודעים לקחת אדם או קבוצה למחוז חפצם ולסייע. יש גם חוקרים טובים – שיודעים למצוא מידע הנמצא בתעודות, בארכיונים שונים, במאגרים ברשת – לקרוא אותו ברוסית, בפולנית, ביידיש –  להצליב אותו, לפרש אותו. אבל נדמה לי שאין הרבה אנשים שעושים את כל אלה יחד. ושמכל אלה יחד בונים סיפור. זה בעצם מה שאני מציע – שירות של מחקר מקדים מקיף ואיכותי ואז הדרכה עם הביקור עצמו. בנייה ביחד של הסיפור המשפחתי, צעידה משותפת במקומות, תוך הבנה של הרקע, של התרבות, של המקום ושל הפרטים.

בצד האישי – זה פוסט על איך הגעתי למקום הזה. הרי ברור שהמעבר שלי לפולין קשור לסיפור המשפחתי – נוגע בעצבים האלה. אבל כשאני חושב על זה לא לפני המעבר לא עסקתי בזה בצורה מסודרת, מקיפה ועמוקה כמו שאני עוסק היום. וגם היום – אחרי שעבדתי וליוותי כנראה אלפי משפחות – יש משפחות שאני מכיר טוב כמעט כמו את המשפחה שלי. יש משפחות להן הקדשתי מאמץ וחיפוש מקיף מכפי שהקדתי למשפחה שלי. אז למה דווקא את זה אני עושה?

13427912_639427886208316_7708243808981536582_n

עם משפחת ויגדורוביץ, בקוטנו – במחסן בו שמורות מצבות בית העלמין היהודי המקומי

יש את הצדדים הקטנים – אני אוהב לספר סיפורים, אני אוהב להקשיב. אני גם אוהב להיות חשוב – ועבודה כזו מאפשרת לי לקחת חלק – ולהיות חשוב – ברגעים אישיים ואינטימיים של הרבה אנשים. יש בזה הרבה סיפוק. ויש גם את הצד הפחות אגואיסטי – אני חושב שזה חשוב. אני חושב שהעובדה שאחרי קום המדינה הושטחה ההיסטוריה היהודית (בפולין בודאי – אבל בודאי בעוד מקומות כולל ארצות ערב), היא במקרה הטוב לא בריאה, ובמקרה הרע הרסנית. אני חושב שאי אפשר ליצור 'אדם חדש' – כי לכל אדם חדש יש אבא ואמא, ומסרות, ושפה ותרבות. אני חושב ששלילת הגלות גורמת לחוסר ביטחון – כי כולנו באנו מהגלות והתעצבנו בגלות, ואני חושב שקשירת מדינת ישראל עם השואה מעליבה את המפעל הציוני – שהתחיל לפני השואה ופרח וצמח והשיג הישגים גם בלעדיה.

אני רואה את דור המלחמה מתרחק מאתנו, מסתלק מאתנו. אני מבכה את לכתו של הדור ואת הכאב הגדול בפרידה מהאנשים הקרובים אלינו. אני רואה את הדור שהשאיר אחריו – בלי סיפורים, בלי עבר, בלי מידע. אני כועס על שכך גרמנו להם להרגיש. אני כועס ואני יודע שכנראה אי אפשר היה אחרת. אני מבין שעכשיו – עם לכתם – זה הזמן שלנו להבין את הסיפור שלהם. להגיע, לבדוק, ללמוד, לחשוב. 'לדרוש מחדש' (reclaim) את הסיפור, למקם אותו מחדש ברצף. לספר אותו מחדש ואולי לחדש בו דפים סגורים.

אני רואה את עצמי בתוך המשפחה שלי. ילד אמצעי (שיש האומרים שעקב היותו באמצע הסנדביץ' מחפש דרכים אחרות להתבלט, או להיות קיצוני), ואני רואה איך בו זמנית אני מתקרב ומתרחק. איך ההתעסקות הזו בסיפור הזה שומרת אותי קרוב למרות המרחק הברור, גם לחלקים במשפחה שלא קשורים ישירות בסיפור הפולני הזה. משפחה זו משפחה. גם אני ממקם מחדש את עצמי ברצף הסיפור. דורש מחדש את מקומי במשפחה, מחדש את המשפחה.

איני יודע כמה זמן אהיה אני בפולין. אני יודע כמה זמן פולין תהיה בי, ובמשפחה שלי – וזה לעוד הרבה זמן. ברובריקה הבירוקרטית של מקום הלידה, במגוון זכרונות, לטוב ולרע, לקור ולחום. אבל היא חלק מאתנו. ואת זה אני רוצה להציע לעוד אנשים.

הפיצו את השמועה, בואו בהמוניכם, כל עוד הנר דולק עוד אפשר לתקן.

mshefi.wixsite.com/polani

בינתיים

מיכאל הנדלזלץ – בן הדור שידע גם את התרבות הישן וגם את התרבות החדשה – מפסיק לכתוב ב'הארץ' וכותב שיר קטן לסיום.

פורסם בקטגוריה Culture, History, Immigration, narratives, polish history, polish jewish history, Warsaw | עם התגים , , , , , , | 6 תגובות

עידן חדש – חיים וכתיבה, אחריות ואמת

‏1.‏
עידן חדש.‏
ביום שישי הושבע בבירת ארה"ב נשיא חדש. מאז בחירתו מדברים כולם – העיתונים היומיים, תוכניות האירוח, ‏כמו גם במות אינטלקטואליות יותר בשבועונים וירחונים – על העידן החדש שהוא מייצג. פוסט-אמת קראו לו, ‏כזה שבו לעובדות אין משמעות: לא עבור הדובר ולא עבור המאזינים. השאלה היא רק האם הדובר פורט על ‏מיתרי הרגש הנכונים ומצליח להתחבר לקהל המאזינים שלו.‏
הנשיא האמריקאי מרשה לעצמו לפזר נתונים ללא הוכחות, לעגל סטטיסטיקות, להכליל. בבריטניה מונה שר ‏חוץ שהכחיש אמירות מביכות שלו שהוקלטו ופורסמו – כאילו עצם הכחשתו יוצר מציאות חדשה, בישראל ‏פוליטיקאים יוצאים בהצהרות ללא כיסוי כי הן נוחות לעמדתם הפוליטית. ממילא אחר כך שיתברר שהיו שגויות ‏אף אחד לא יזכור, או לא יבוא חשבון. לפחות לא אף אחד שחשוב להם.‏
גם בפולין רמתה של הפוליטיקה בימים אלה אינה אור לגויים: התעלמות הממשלה מהחלטות בית המשפט לחוקה, הצבעה על התקציב לשנת 2017 בוצעה באופן שעובר על כמה וכמה סעיפים של תקינות, כי הועברה ‏בחשאי לחדר משני בפרלמנט כדי לתחמן את האופוזיציה, העברות כספים למוסדות דתיים נעשות מתחת ‏לשולחן ונחשפות על ידי עיתונאים או אופוזיציונרים.‏

אך מעבר ל"חוסר המחויבות לאמת" כמו שניתן להבין מן השם שנתנו מי שנתנו לתקופתנו הזו, נדמה לי ‏שהנושא המהותי יותר – שמזקק טוב יותר את רוח התקופה – הוא חוסר האחריות. לא חוסר אחריות כמו של ‏מי שחוצה את הכביש בלי להסתכל מראש, או של מי שנוהג בשכרות – אלא חוסר משמעות של המושג הזה – ‏אחריות. חוסר היכולת, חוסר הרצון לקבל אחריות ולקחת אחריות. אחריות במובן של אחריות לתוצאות, ‏אחריות במובן של קשר בין מעשים- אנשים- תוצאות. אחריות כמו כזו שמקבלים כשקונים רכב – אם משהו לא ‏בסדר קורה בתקופת האחריות – ההנחה היא שהמשתמש היה בסדר ושהיצרן חייב לו – אחראי כלפיו. הוא ‏נושא בעלות התיקון או ההחלפה. באנגלית או בפולנית מדובר בשתי מילים שונות (‏responsibility – ‎guarantee, odpowiedzialność– gwarancja‏), העברית קשרה ביניהן יפה, לאמור שמעשה אחראי באמת, כזה ‏שמוכן לשאת בכל תוצאה של מעשיך או מה שידיך הפיקו – הוא תעודת אחריות.‏

ואחריות כזו קשה למצוא היום סביבנו: בימין הקשה בישראל מבקשים "להתחיל לדבר על סיפוח" – ולא פשוט ‏פועלים באופן בהיר וגלוי לסיפוח, הונגריה מאיימת כבר שנים בניתוק הקשר עם האיחוד האירופי, רוסיה ‏משחקת אותה חזקה כנגד מיליציות ספוראדיות שלא מהוות אפילו חלקיק יריב עבור צבא מסודר ומתוקצב ‏שכזה, ובריטניה עוד מותחת את החתימה על המסמכים שיתחילו את שעון החול של השנתיים לעזיבת ‏האיחוד. סקרי דעת קהל בבריטניה מראים כי הציבור היה מעוניין לעזוב את האיחוד האירופי – אך לא מעוניין ‏לשאת בתוצאות – כלומר שהוא מצפה שלא יצטרך ויזה כדי להיכנס למדינות האיחוד, שלא יצטרך בירוקרטיה ‏מיוחדת כדי לקנות נכסים באיחוד, שהוא מצפה שהסחר עם האיחוד עדיין יהיה פטור ממסים ומכסים. מם ‏אינטרנטי לאחרונה הציג את זה כמו לקוח שמבקש להתנתק מחברת האינטרנט: להפסיק לשלם אבל שישאירו ‏לו את הויי-פיי.‏

אבל אם אי היכולת לקחת אחריות, ולשאת בתוצאות לפעולות השלטון יכולה לעודד את מתנגדי הזרם ‏הפוליטי המדובר – מתוך הבנה שהוא נושא הרבה אויר חם אך מעט משקל אמיתי, הרי שבאופן פעולתו ‏ושמירת כוחו של הזרם יש סיבה ממשית לדאגה.‏
ציניקנים יאמרו כי מדובר בקונספירציות להישאר בשלטון: לקדם אג'נדה פופוליסטית ואז להימנע מקידומה כדי ‏להשאיר תמיד מקום להאשים איזה שעיר לעזאזל: יהיו אלה המקסיקנים, קרן המטבע הבינלאומית, גרמניה, ‏המוסלמים, וכמעט תמיד – התקשורת. הציניקנים יאמרו שזו מדיניות מכוונת של הפרד ומשול שנועדה למסך ‏את הפעילות האמיתית מאחורי הקלעים של חלוקת ההון והרכוש בצורה שמתאימה לבעלי הכוח. אני, שאיני ‏ציניקן בהשקפותיי – חושב שאלו שנוהגים כך בעמדות הכוח אכן באופן עמוק משוכנעים בצדקת דרכם ‏המשתנה. הם משוכנעים שהתעלמות מהבטחות ועמדות בעבר היא חישוב נתיב מחדש בעולם דינמי, הם ‏באמת לא זוכרים מה הבטיחו או מה אמרו ולכן לא מפריע להם לעדכן את הדברים הללו והם באמת משוכנעים ‏שפועלים כוחות כבירים כנגדם. החלק האחרון הוא בודאי נכון – לכל פוליטיקאי יש יריבים, ובכל דמוקרטיה יש ‏השקפות שונות, ובמשטר ליברלי מותר להפעיל כוחות פוליטיים/תקשורתיים/כלכליים כנגד אנשים אחרים, ‏במסגרת החוק כמובן.‏

‏2.‏
הצורך לשמור על קהל מצביעים – מעל הכל – יוצר את פוליטיקת ההפרדה. אם לא אפעל ואפנה אצבע מאשימה ‏אל עבר 'ההם' – כי אז 'אנחנו' נשאר מאוחדים מאחוריי. יש דברים טובים רבים לומר על ביקורו של נשיא פולין ‏בישראל בשבוע שעבר, על הביקורת הקשה שהוא מקבל מהימין הפולני, על כמה אמירות חשובות ואמיצות, ‏אבל ההיגיון הבסיסי של הפוליטיקה הזו הודגם גם בביקור הזה: כשהנשיא דודה אמר ש"מי שהרג יהודים ‏הוציא עצמו מהאומה הפולנית" – למה הוא התכוון? שנשללה אזרחותו? שילדיו לא הלכו לבתי ספר פולנים? ‏שהוא ישב בכלא? שבני קהילתו הוקיעו אותו עד שכילה את ימיו בנדודים בערבות פודלאסיה? זו הרי אמירה ‏מטופשת – ראשית מכיוון שגבולותיה של אומה לא נקבעים לפי מעשים אלא לפי שפה, תרבות חינוך וכיוב', וגם ‏כי מן הבחינה המעשית מדובר בשטות גמורה. גם מכיוון שרבים מן המעשים מעולם לא נחקרו והאחראים לא ‏נמצאו, וגם מכיוון שכאשר כן נמצאו אחראים – עונשם היה קל או בכלל לא היה. בפוגרום בפשיטיק שלפני המלחמה ‏קיבלו התוקפים אותם עונשים כמו היהודים שפעלו בהגנה עצמית, ואפילו כשמדובר בטבח בידוובנה – אחרי ‏המלחמה הוצא אדם אחד להורג, 40 אחרים שהיו אחראים (כך לפי חקירת המוסד לזכרון לאומי בפולין (‏IPN‏) ‏‏2000-2003) לא ממש 'הוצאו מקרב האומה הפולנית'. החיים המשיכו. נו – אבל מה אכפת לנשיא דודה לשלוף ‏אמירה כזו – ה'אנחנו' נשאר בסדר, טהור – או לפחות סביר. זו נדמית כדרגת אמן באי הכרת מושג האחריות – ‏איך אפשר בכלל להטיל אשמה כלפי פנים כשמכריזים מראש שמי שאשם הוציא עצמו החוצה.‏

‏3. ‏
אז איך אפשר להתנהל בעידן החדש הזה? מה בכלל הטעם בלכתוב? לתאר? לנהל ויכוחים? לחלוק תפיסות ‏עולם? לעמת אותן? הגבולות כבר סומנו – מי שלא איתנו הוא נגדנו – ואין מה לנהל איתו דיון. נקים חומות (ולא ‏נשלם עליהם – כמה סמלי), נתבצר בביתנו, אמריקה תחילה, פולין לפולנים, לך לעזה. ומהרגע שסומנו ‏הגבולות נמשיך גם לעדכן אותם בצורה שתהיה נוחה לנו: רוצח מביש – כבר לא פולני, שמאלני – שכח מה זה ‏להיות יהודי. ‏

אז יהודי-ישראלי, בעל שורשים בפולין ובהולנד, שבחר בחירה חופשית לחיות במדינת אבותיו, בלי לוותר על ‏מדינת אבותיו השנייה – מה יש לו בחייו? עם מי יש לו לדבר? אם רציתי לשבור בעצמי את המחיצות האלה – ‏להכיר ולהבין, להיות גם כאן, האם יש לזה משמעות כשהחברות מסביב לא מקלות את הניסיונות האלה ‏לחציית קוים כזו? ‏

ואיך מגדלים ילדים בעידן החדש הזה? מה מלמדים אותם? איך מבטיחים להם כשמסביב לשום הבטחה אין ‏ערך?‏
וכך – אל העידן הזה – בשני לינואר 2017, בבית חולים הצופה אל העיר העתיקה בוורשה, לעת ערב, נולד בננו ‏הבכור. ויקרא שמו בישראל ובפולין ובכל מקום – עלי שפי.‏

‏4. ‏
ולעלי שלנו אנחנו מאחלים שיהיו תכונות חשובות – עיניים פקוחות (עובדים על זה), לב רחב, כנות, אחריות, ‏אחווה ואהבה. כמו עלי התנכ"י – שמיד תיקן את עצמו בהאשמתו את חנה בשכרות – אנו מאחלים לעלי שתהיה ‏לו את היכולת להודות בטעות, להתנצל, לקחת אחריות. ‏

שמו עברי, ויגדל לבית עברי ומשפחה עברית. ישראל תהיה בחייו גם אם לא נולד בה, ותרבותה – כך אנחנו ‏רוצים לקוות – תהיה חלק מתרבותו. אך הוא נולד שלא בישראל, ובפולין הוא גדל כיום – כאן כותבים את שמו ‏Eli‏, ומבטאים אותו בסדר גמור (אנחנו מעדיפים את המילעיל על המילרע לשם הזה). ובפולין נולד, וגם פולין ‏כנראה תהיה חלק ממנו תמיד. איך בעולם כזה בו מדגישים את הגבולות יוצרים אפשרות לחיים כאלה 'על ‏ציר'? בין שתי מולדות?‏

והנושא עלה בראשי עוד קודם לכן, ואז הגיעה כתבה קטנה שקראתי וחיזקה אותי. מסתבר שבעידן הריאליטי ‏שלנו, בבריטניה של אחרי הברקסיט, התחרו זו מול זו שתי תוכניות שונות לחלוטין בפריים טיים של אותו ערב ‏‏– הריאליטי ‏X-Factor‏ משודר ברשת ‏ITS‏ בדיוק באותה שעה בה משדרת ה ‏BBC‏ את סדרת סרטי הטבע ‏המושקעת שלה – ‏Planet Earth 2 ‏. למרבה ההפתעה – סדרת סרטי הטבע הורידה את תכנית הריאליטי ‏הותיקה מראש טבלת הרייטינג.
אולי שם אפשר לחיות בין שתי מולדות. אולי ככה אפשר להסביר את זה.‏

‏5.‏
כשעלי יגדל נטייל איתו בחוץ, נראה איתו את הנוף ונספר לו סיפורים על הנוף. גם פה וגם שם. זה לא יהיה ‏קשה, רבים מהסיפורים בעברית הם גם ככה על הנוף האירופי הזה בו הוא גדל (ילד ישראלי טיפוסי לא יראה ‏את הדמויות של 'דירה להשכיר' – החזיר, הקוקיה הסנאי – בארץ מולדתו)‏
נראה יחד את קן החסידה העומד ריק בתחילת האביב, ונחכה כמו כולם לשובה. היא בדרך – נגיד לו. היא באה ‏לכאן מישראל (ובאורח  מעניין – בשנים האחרונות גדל מדי שנה מספר החסידות שחורפות בישראל ולא רק ‏נודדות דרכה). לחסידה יש שתי רגליים חזקות שנטועות גם פה גם שם, יש לה בית פה ובית שם‎ ‎‏. ואף אחד לא ‏מפקפק בשייכותה. היא מטפחת את הקן, חוזרת אליו כל שנה, קשורה אליו. עוזבת אותו וחוזרת אליו. שומרת ‏על קשר עם השכנים ששמחים לבואה – היא מנכשת את שדותיהם ממזיקים וצפרדעים ומסמנת עבורם את בוא ‏הקיץ. הם נפרדים ממנה ומאחלים 'באביב את תשובי חזרה' (גם זה כמובן לא איחול ארצישראלי – שהרי ‏השמש לא נעלמת בישראל בחורף – זה עיבוד של שיר של שארל אזאנבור מצרפתית) ‏

jc3b3zef_chec582moc584ski2c_bociany

הציור – חסידות של הצייר הפולני יוזף חלמונסקי (‏Bociany – Józef Chełmoński‏)‏

לא פשוט להיות חסידה.יש חסידות שנודדות מעל מדבר הסהרה בלי לראות מים ימים ארוכים. אבל יש בזה ‏יתרונות. לא פשוט לחיות בעידן הנוכחי שלנו, לא פשוט לשמור על עיניים פקוחות ולב רחום, לא קל לחצות את ‏הגבולות, אבל אינני מכיר דרך אחרת בה ראוי לחיות.‏

וליבי מבקש תהיה נשמר‎
תהיה אהוב וקרוב‎
ותמיד תלך בשדות של אמת‎
בשדות של שמחה ויופי‎
וליבי כורע ומשתחווה‎
חסוך מליבו בושה ועלבון ופחד
‏(ילדים/ אביתר בנאי)‏
ברוך הבא עלי, ברוך תהיה.‏

פורסם בקטגוריה Culture, Immigration, Polish Jewish Life, Warsaw | עם התגים , , , | 4 תגובות

במקום בלוג – מסע לאוקראינה ודברים לשנה החדשה

בין לבין – בין חזרה ממסע בן שבוע למערב אוקראינה, לארכיונים במקומות בהם שכנה עד למלחמה ‏הרפובליקה הפולנית (מזרח גליציה, ווהלין) ובין נסיעה לחגים לחופשת מולדת – כמה מחשבות על הנסיעה, ‏וכמה פרויקטים שכדאי להכיר אם אתם בעניין:‏

ראשית – אוקראינה. הביקור נעים ונחמד, מקבלת פנים. הערים בהן ביקרנו יפות, תשתית התיירות די טובה, ‏מלונות מצויינים. אוכל טעים וזול. הנסיעה מומלצת. אוקראינה היא מדינה שחיה עם מלחמה בצידה המזרחי – ‏זה מורגש במעברי הגבול וזה מורגש כשאנשים מעלים את הנושא עם דמעה בזוית העין. אבל מערב המדינה ‏רחוק ובטוח (לפחות בינתיים), ונעים מאוד למבקר.‏

החומרים המצויים הארכיונים הנוגעים לאוכלוסייה היהודית רבים. דווקא הארכיון בלבוב אכזב אותנו, בעוד ‏הארכיונים באיוונו-פרנקיבסק (לשעבר סטניסלבוב) מפתיע בעושרו – ומפתציע עוד יותר זה של רובנה. רבים מהחומרים לא ‏נגישים מרחוק – צריך לכתוב לארכיון, צריך לעתים פשוט להגיע. אבל חומרים נמצאים. דרך רבה בפנינו – ‏העוסקים במלאכה – להנגיש את החומרים.‏

דברים רבים באוקראינה נעימים למבקר המחפש את ההיסטוריה היהודית. מהשפה ועד האדריכלות: ה'נו' ‏האוקראיני זהה במשמעותו ל'נו' העברי (זה הפולני נהגה בחולם – ‏no‏ – ולמרות שמשמעותו קרובה – ‏האוקראינים מדקדקם בו כמו דוברי העברית בת ימינו. האדריכלות והבתים נשמרו טוב יותר מאשר ברוב ‏חלקיה של פולין (ששם המלחמה עם הגרמנים הייתה עזה יותר – וההרס רב יותר). בתי קברות יותר נשמרו ‏באוקראינה. איני יודע למה ויש לי כמה השערות – אבל בעיירות פולין נשארו פחות בתי עלמין יהודיים משנשארו ‏בעיירות אוקראינה. אולי זו העובדה שאחרי המלחמה אוקראינה הייתה חלק מברה"מ ושרר בה מחסור פחות ‏חמור בחומרי בניין, אולי אלה הקשרים האינטימיים יותר ששררו בין כפריים אורקאיניים ליושבי העיירה ‏היהודיים – מאשר אלה ששררו בין יושבי עיירות פולניים ויהודיים. אולי כבוד לדת ופחד מ'אנשי האלוהים' (כמו ‏שמתאר עגנון את האוקראינים של בוצ'אץ' שלו – שהיום השתנתה לחלוטין והיא עיר ומקצתה). אינני יודע – אבל המראות ‏האינטימיים של בית קברות במרכזי כפרים ועיירות הוא מעניין. בתי עלמין אלה לא שמורים, זבל זרוק שם ‏וצמחייה צומחת – אבל פעמים רבות הם קיימים, ולא נהרסו לחלוטין או שהשתמשו בחומרים לבניין.‏

מעבר לזה – אולי קוראי הבלוג ישמחו להכיר כמה פרויקטים הקשורים לנושאים שעולים בבלוג הזה בימים ‏כתיקונם:‏

‏-שני אדונים בשלג – משירי ולדיסלב שלנגל
אנשי חבורת 'אל המשורר' שבעבר הוציאו את שיריו של אברמק קופלובית מגטו לודז, ונגעו בשיריו של ח"נ ‏ביאליק לביצועים מחודשים, נוגעים הפעם במשורר יהודי פולני אחר – ולדיסלב שלנגל (Szlengel). שלנגל היה מהקולות ‏המעניינים של השירה והספרות הפולנית במחצית השנייה של שנות השלושים – ושמו הלך לפני ככותב מוכשר ‏לעיתונות ולקברטים. הוא כתב בפולנית – ורבים משיריו לפני המלחמה הולחנו. חפשו את ‏Tango Notturno‏ או ‏Zaplakane Oczy‏. ‏

שירו הידוע ביותר בפולנית נכתב בזמן המלחמה ונקרא 'חלון לצד האחר' – ‏okno na tamtą stronę‏ – ומתאר ‏יפה את הנוף הנשקף מחלוני יום יום – מרחוב שויינטוירסקה אל גן קרשינסקי. אלא שהמחבר עצמו לא היה ‏יכול להגיע לפארק – ששכן בצד הארי – האחר – של העיר.‏ ספר שירה מסודר שלו מעולם לא הודפס, וקיימת אנטולודיה חלקית בפולנית בלבד לשיריו.
זהו ניסיון לגעת בשירי הגטו שלו, בתרגומה של הלינה בירנבאום (תוך ליטוש של חברי ההרכב) , הלחנים שלהם.
הם מגייסים כסף בפרויקט הד-סטארט – רק עוד כשבוע נותר. אני כבר תמכתי

https://www.headstart.co.il/project.aspx?id=20398‎

לא מזמן נפתח מוזיאון להיסטוריה יהודית בצ'נסטוחובה. תוך כדי התרחש מפגש של יוצאי העיר וצאצאיהם ‏במקום. לפרויקט הרבה שותפים – חלקם ארגונים של יוצאי העיר בעולם, וחלקם מקומיים, צעירים ‏ומפתיעים. אני אשתף רק דף פייסבוק של חבורת צעירים וצעירות שעוסקים בנושא. למיש מתעניין בנושא אפשר לחפש ברשת את ארגון יוצאי צ'נסטוחובה.

עמית וחבר – ורשאי ישראלי בשם דניאל וולנייביץ'-סלומקה – עוסק בנושא של נקודת המפגש בין פולין לבין ‏הישראלים המבקרים בה, כתב בנושא מאסטר באקדמיה למדעים בפולין וממשיך לדוקטורט בנושא עיצוב זכרון ‏השואה. על עבודת המאסטר שלו זכה לא מזמן בפרס מאיר באלבאן לכתיבה בנושאי יהדות פולין. בניסיון לגעת ‏בצד החינוכי של המפגש הוא הוציא לא מזמן מסמך מעניין על המפגש הזה (שיחה איתי מופיעה במסמך). ‏נדמה לי שדניאל מצליח לגעת בנקודות המשמעותיות שבמפגש בין היהודים המבקרים בפולין בין המקומיים בה ‏‏– בצורה חכמה, רגישה ובונה.‏
אפשר לקרוא את המסמך בקישור הזה. רשותו של המחבר להפצה ניתנה מראש – והוא יישמח לכל תפוצה ‏נוספת שלו.‏

המכון הפולני פותח עוד עונה (שישית) של מפגשים בנושא יהודים ופולנים – פניים גלויים שמה, לפרטים ‏והרשמה ראו הקישור הזה
http://www.polishinstitute.org.il/he/education/events-edu-special-programs/details/536-‎Uncovered_Face_2016.html

שנה טובה, קריאה טובה – כתיבה וחתימה טובה

פורסם בקטגוריה Culture, History, Maps, narratives, polish history, polish jewish history, Polish Jewish Life | עם התגים , , , , , | כתיבת תגובה

מחנות נאציים בפולין – כשרגישות של אנשים מכסה את עיניהם.‏

בישראל גועשות הרשתות החברתיות וכלי התקשורת בעקבות חוק חדש שהעבירה ממשלת פולין הנוגע למה ‏מותר ומה אסור לומר כשאנחנו מדברים על אושוויץ. לא רק באושוויץ דנן – אלא כמובן במערכת מחנות שלמה ‏ומסועפת שכינויה ‏IKL‏ והופעלה ונוהלה על ידי ממשלת גרמניה הנאצית, אבל בעצם לא על כל המחנות האלה ‏מדבר החוק, וגם לא מדבר הסקנדל. החוק נוגע רק לאלה שהיום יושבים בשטחה של מדינת פולין. החוק מבקש ‏להטיל אחריות פלילית ועונש של עד 3 שנות מאסר למי שיאמר כי אלה מחנות פולניים.‏

שלושה בדחנים ישראליים הזדעזעו והחליטו לעשות מעשה: הנשק שלהם הוא ההומור וההגחכה, והם התקשרו ‏אל האתר שנושא עבורם את המטען הגדול ביותר, ובשיחה עם נציגת שירות שטחו את שאלותיהם, תהיותיהם ‏ומשנתם. "זה המשרד?… באושוויץ?" הם שואלים, והנציגה עונה – "כן", הם ממשיכים לתהות בינם לבין עצמם ‏עם מדובר במחנה ריכוז או השמדה (אני יכול לעזור להם – מדובר במוזיאון. לקרוא לאתר הנוכחי מחנה ריכוז ‏זה בערך כמו לומר שמוזיאון ההעפלה בעתלית הוא כלא בריטי). שם הם עוברים לשלב המוצלח בטקטיקת ‏ההגחכה שלהם – הם שואלים את נציגת השירות לפשר החוק, וזו מסבירה להם שמדובר בחוק האוסר לומר ‏שהמחנות היו 'פולניים', כאן הם יוצאים למתקפת ההגחכה המתבקשת:‏

שי: "אבל זה בפולין, אז איך אקרא לזה?"‏
גוטליב: "איפה הם נמצאים? בפולין".‏
נציגה: "אלה מחנות ריכוז נאציים, לא מחנות ריכוז פולניים, אתה מבין?"‏
שי: "אני מבין".‏
גוטליב: "כמובן, הנאצים לא היו טובים. אבל גם הפולנים לא היו כאלה טובים".‏
שי: "הם לא התנהגו כמו מלאכים, את יודעת".‏
גוטליב: "הפולנים".‏
נציגה: "אבל החוק מדבר על המחנות, אוקיי? לא על הפולנים".‏
שי: "אבל היו פולנים שעבדו במחנות, היו שומרים במחנות".‏
גוטליב: "זו אדמה פולנית".‏
קופטש: "זו סביבה פולנית, שכונה פולנית".‏

‏(המדובר בשי גלדשטיין, גיל קופטש ואורי גוטליב, במדור שיחה מפתיעה של רדיו ללא הפסקה, כפי שהתפרסם ‏באתר מעריב ‎‏)‏
בשורות האלה, כך נדמה לי, מצויה כל התורה כולה. ההגחכה המתבקשת של העמדה הפולנית שמקדם החוק, ‏לעומת התנהלותם של המתקיפים את החוק. אנסה לדבר על שתיהן במעט יותר הרחבה.‏

ראשית החוק עצמו. עבר ביום שלישי האחרון בהצבעת ממשלה, ועדיין לא עבר את אישור הפרלמנט. לא צפוה שם בעיה שכן לממשלה יש רוב אוטומטי בפרלמנט הנוכחי. אך העובדה הזו גורמת לכך שאין נוסח מלא של החוק לדבר עליו ולהתדיין בו. שר המשפטים הסביר את עיקרי החוק במסיבת עיתונאים, ובפברואר טיוטה שלו פורסמה. הדיון כולו הוא על כרעי תרנגולת, ואפשר לדבר על 'רוח החוק' אך קשה לדבר על מבנהו או דקדוקיו. בטיוטה מבפרואר נכתב כי העונש יוטל על מי שידבר:
"publicznym i wbrew faktom przypisywaniu narodowi polskiemu udziału, organizowania, odpowiedzialności lub współodpowiedzialności za popełnienie zbrodni przez III Rzeszę niemiecką"
כלומר – באופן פומבי וכנגד העובדות – יטען כי ללאום הפולני יש חלק, בארגון ובאחריות ובשיתוף פעולה עם פשעים שבוצעו על ידי הרייך השלישי הגרמני.

ונשוב לבדחנינו – אם נפרק את פרק השיחה המצוטט – הרי שהשיחה מתחילה בתהיה בריאה: 'המחנות נמצאים בפולין?' כלומר ‏למה ציון המונח הגיאוגרפי – במובן זה שהם נמצאים בשטח גיאוגרפי המכונה פולין – הוא פשע? הנציגה עונה ‏תוך כדי האנשת המחנות, ונותנת להם מאפיינים אנושיים – מחנה נאצי. אוקיי – מדובר בהפשטה – הרי מדובר ‏במחנות ששימשו מכשיר בידי אנשים שהחזיקו באידיאולוגיה נאצית, והיו חברים במפלגה הנאצית. עד כאן שני ‏הצדדים נשארים בגבולות ההיגיון הבריא וההפשטה הסבירה: 'מחנות פולניים' יכול לשמש לציון מחנות ‏הנמצאים באיזור גיאוגרפי המכונה פולין (כמו שיציין קופטש בהמשך – 'סביבה פולנית'). זו הגחכה טובה, ‏ובמקומה. החוק שמנסה להעביר ממשלת פולין הוא אבסורדי – גם מכיוון שהאמצעים מוגזמים, גם מכיוון והוא ‏דורש כוונה לפגיעה בקבוצה הלאום הפולני ולכן כנראה מעולם לא יעמידו בגינו לדין, גם מכיוון שכמו הרבה ‏מאמצי הסברה הוא מכוון כלפי פנים ולא כלפי חוץ – אבל בעיקר מפני שהוא מגוחך. אתר אושוויץ נמצא בפולין. ‏מותר להגיד את זה, לאסור על אמירת הפשט הזה היא כמו שיהיה אסור לומר שמפלי הניאגרה הם 'אייקון ‏אמריקאי' (כי מקור המים בקנדה (וגם חצי מהמפלים עצמם), או כמו שהקולוסאום אינו רומאי כי (נניח, אני לא בטוח) הביאו שיש ‏מדרום המדינה לבנייתו ובנו אותו עבדים אפריקאיים מנוביה.‏

schiby - Auschwitz

מם של אמיר שיבי בנושא – מקור- פייסבוק

הפולנים רגישים לנושא. אחרי הכל – מדובר בפשע נגד האנושות המפורסם בתבל, שהוא ההתחלה והסוף בכל ‏ויכוח מוסרי המתנהל בימינו. לרגישות הזו יש משמעות – אליה נגיע בקרוב, אך היא לא יכולה להיות ‏אבסורדית, מגוחכת ומוגזמת. ואי אפשר בשם הרגישות הזו לצבוע בצבעים גסים מציאות מורכבת וקשה. נציגת ‏המוזיאון – בעלת אותה רגישות – עונה אם כן כי למילה 'פולין' יש גם משמעות לאומית – היא מסמנת לאום ‏מסויים ומציינת אנשים המשתייכים אליו כפולניים. ברגישותה היא מבקשת להזכיר כי לא לאנשים פולניים אלה ‏היו שייכים המחנות – כי אם לקבוצה אנושית אחרת – לנאצים.‏

מאחר ודקדקנים אנחנו – ולא בדחנים – נציין שקבוצת השייכות 'נאצים' אינה זהה למשמעות ההגדרה ‏החברתית במילה 'פולנים'. האחת מציינת אנשים המשתייכים לקבוצה פוליטית, מפלגה או גוף אידיאולוגי ‏השנייה אנשים המשתייכים לגוף חברתי, לאום, יושבים בטריטוריה מסוימת ודוברים שפה מסוימת. האחת היא ‏הגדרה וולונטרית פחות או יותר, והשנייה הגדרה קיבוצית שאינה וולונטרית. לתוך הקבוצה הלאומית נולדים ‏וגדלים – ולקבוצה המפלגתית-אידיאולוגית יש אלמנט של בחירה. אוקיי,הכללות הן טבע אנושי, ולא מוצדק ‏לצפות מבדחנינו או נציגי השירות שלנו להיות בקיאים בכתביו של גיאורג זימל. אבל כאן מגיעה הבורות ומעלה ‏את ראשה הגאה.‏
מתערב שי גולדשטיין בדברי חבריו וטוען שפולנים עבדו במחנות ושמרו במחנות. בהמשך הוא יאמר שהם בנו ‏את המחנות (ולכן כנראה נושאים בחלק מן האחריות).‏

זו, כמובן – שטות. הבדחן גולדשטיין טוען שבמנגנונים הנאציים עבדו פולנים, השתתפו פולנים, נשאו באחריות ‏פולנים. זו בורות. זה מקביל להטיל אחריות על העבדות הממוסדת בארה"ב של תחילת המאה התשע-עשרה ‏על האפרו-אמריקאים כי הם בנו את הבית הלבן. דעות מהסוג שמבטא גולדשטיין די נפוצות המחזותינו (כלומר ‏‏– העולם היהודי ויהודי ישראל) – ולפיהם הפולנים שיתפו פעולה עם השואה, או עם גרמניה הנאצית. במהלך ‏מלחה"ע השנייה ביצעו אנשים שונים מעשים נוראים שונים. חלקם, כמובן, היו פולנים באזרחותם לשעבר, ‏בשפתם, או בהגדרתם העצמית הלאומית. אך טענות על שיתוף פעולה של 'הפולנים' הם טענות שדי קל ‏להפריך.‏

כשנוקטים לשון הכללה לגבי שיתוף פעולה מציינים בדרך כלל פעולה של מנגנונים רשמיים הזוכים ללגיטימציה ‏רחבה (ממשלה, צבא, איגודים, תנועות לאומיות וכד'). כאלה לא התקיימו בפולין בתקופת המלחמה- ואם ‏התקיימה ממשלה פולנית או הנהגה פולנית – הרי היא ישבה בלונדון והייתה חלק מבעלות הברית. הפולני ‏הפשוט היה אויב של הרייך הגרמני, נכלא במחנות והיה נתון לסט חוקים אכזר ושרירותי. כמובן שהיו פעולות ‏שביצעו פולנים – כיחידים או בקבוצות חברתיות שהתאימו לכובש הנאצי או למטרות הרייך הגרמני – החל ‏מעבודות (כפיה או לא בכפייה), דרך התעמרות ביהודים, הלשנה וגם רצח יהודים – אכן התרחשו. אבל אלה לא ‏נעשו באופן ממוסד, בצורה רשמית, על ידי גופי ציבור. קל מאוד להפריך את הטענה על 'שיתוף פעולה עם ‏הגרמנים' כשמסתכלים על המצב הרווח במדינות אירופה שתקפה גרמניה הנאצית: לרוב לאחר הכניעה (ופולין ‏מעולם לא נכנעה), עלתה ממשלת בובות שחתמה על הסכמי תנאי כניעה ושיתוף פעולה עם הממשלה ‏הגרמנית. במסגרת הסכמים כאלה שלחו המדינות חיילים לגדודי הצבא הגרמני, לגסטאפו ולס.ס. הדוגמאות ‏המוכרות הן ממשלת וישי בצרפת, נורבגיה של קוויזלינג – אבל כוללות גם את איטליה, הולנד, קרואטיה, ‏הונגריה, רומניה, בולגריה וסלובקיה. עמים בעלי שאיפות לאומיות כמו אוקראינה וליטא שלחו גם הן באופן ‏רשמי לוחמים וחיילים לשירות הצבא הגרמני ומנגנוני הסדר שלו. כשמסתכלים על פולין 'הרשמית' – הרי זו ‏הייתה הלוחמת העיקשת ולמשך הזמן הארוך ביותר כנגד הנאצים. ברה"מ נכנסה למלחמה רק אחרי ‏שהותקפה ב 41 ואחרי שיתוף פעולה בן שנתיים
‏ ארה"ב נכנסה למלחמה רק אחרי פרל-הארבור וגם אז לא כצד לוחם באירופה, וצרפת ובריטניה אמנם הכריזו ‏מלחמה בספטמבר 39 – אך לא נקטו פעולות משמעותיות כנגד הנאצים עד שהותקפו כוחותיהן בעצמן במאי ‏‏1940.‏

כל זה כמובן אינו מוריד ממעשי זוועה שביצעו יחידים או קבוצות לא מאורגנות כלפי יהודים, תוך כדי ואחרי ‏המלחמה. הידועים בהם הם הטבח בידוובנה (‏Jedwabne‏) ביולי 41, או הפוגרום בקיילצה אחרי המלחמה ביולי ‏‏1946. את הפעולות האלה ומבצעיהם הפולנים חשוב לזכור ולציין, כדאי להכיר גם את האנטישמיות שפשטה ‏בפוליטיקה הפולנית בשנים הללו, או נטיות אנטי-יהודיות בתנועה הלאומית הפולנית כולל במחתרת הפולנית ‏שלחמה בנאצים. כל אלה הם עדיין אינם 'שיתוף פעולה' עם הגרמנים – גם אם הם ראויים לגינוי או מעשי זוועה ‏בפני עצמם. את כל אלה כדאי להבין בתוך ההקשר הכללי של הכיבוש של פולין – על ידי הגרמנים ובתחילת ‏המלחמה על ידי ברה"מ בפולין המזרחית, בו נרצחו כשישה מיליון אזרחים פולנים (3 מיליון מהם יהודים – ו 3 ‏פולנים קתוליים, מה שמכונה 'פולנים אתניים').‏

את כל זה לא נוהגים ללמד במערכת החינוך הישראלית. מלמדים על התבשלות האנטישמיות בגרמניה, את ‏התנאים הכלכליים שמביאים לעלייתו של היטלר, אבל לא את ההיסטוריה של המדינות הסובבות. את הרעבת ‏האוקראינים (הולודומור) בשנות השלושים שגורמות לאוקראינים לקבל בברכה את כל מי שמתנגד לסטלין לא ‏מכירים, או על השטחים שהונגריה מקווה להשיב לעצמה בתמיכה גרמנית לא מספרים. ההיסטוריה של ‏מלחמת העולם השנייה מתמקדת בהבנת הסיפור הגרמני והסיפור היהודי. לכל השאר כנראה אין סיפור שצריך ‏להבין אותו – אז אין מה להכיר אותו.‏

ועל זה מוחים הפולנים. הם – שמעצמות הברית זנחו אותם בספטמבר 39, שבוועידת יאלטה שוב שלחו אותם ‏לשנים של קומוניזם, שהם שוב – מתוקף אירוניה היסטורית – נתקעו בין הפשיט לסדן.הרגישות הזו, שניתן ‏להבין את שורשיה, מקבלת צורות יפות יותר ופחות (כפי שבן שיח בקהילת הישראלים בפולין האיר את ‏עיני).הצורות היפות היו התגייסות החברה האזרחית הצעירה של פולין למען מניעת רצח העם בבלקנים בשנות ‏התשעים, עמידה לצד אוקראינה תחת התוקפנות הרוסית ועוד. הצדדים הפחות יפים קשורים לקושי לקבל ‏ביקורת או לעמוד מול אירועים לא נעימים בהיסטוריה הפולנית, תפיסה לאומנית חריפה שמחריפה, ופחד ‏מזרים.‏

חוסר אפשרות להביע ביקורת כלפי ההיסטוריה הפולנית היא מסימני התקופה – מושג המכונה בפולנית – ‏פוליטיקה היסטורית (נדמה לי שעדיף בעברית היסטוריה פוליטית). תחת סיסמאות כמו 'הגנה על שמה הטוב ‏של פולין' ישנם אירועים מסוימים שנחשבים אסורים לאזכור, או לפחות כאלה שצריך להיות סקפט לגבי ‏התרחשותם המתוארת על ידי מרבית ההיסטוריונים בעולם. שרת החינוך הפולנית‎ ‎‏ אנה זאלבסקה (‏Anna ‎Zalewska‏) טענה לא מזמן שלאנשים שונים יש דעות שונות לגבי מה שקרה בקיילצה. כשהמראיינת בערוץ ‏הטלוויזיה הביקורתי ‏TVN‏ העמידה אותה בפינה הייתה מוכנה לומר שהמבצעים היו 'אנטישמיים' – וכששאלה ‏אותה האם האנטישמיים האלה היו פולנים ענתה ואמרה – 'אי אפשר להשוות בין פולנים לבין אנטישמים' – ‏כאילו עובדת היותו של אדם בן לאום מסויים קובעת מיד את עמדותיו בסוגיות שונות ומשונות ואת מעלתו ‏המוסרית. לאחרונה מינתה הממשלה ראש חדש ל'מכון לזכרון לאומי' – גוף שתפקידו העיקרי לחקור ולחשוף ‏היסטוריה שהייתה קבורה עמוק בתקופות הכיבוש הנאצי והשלטון הקומוניסטי אדם שאמר כי 'אי אפשר לדעת ‏בוודאות מי רצח את היהודים בידוובנה'. מיד אחרי כן פיטר את החוקר הוותיק של המכון שפרסם שני כרכים ‏בנושא ידוובנה – כמו לומר – אי אפשר לדעת ובואו גם לא ננסה. פעילים לאומנים פועלים לפתוח את הקבר כדי ‏להוכיח שכדורים מייצור גרמני הביאו למותם של אלף ושש מאות היהודים בעיירה (ולא שריפה באסם על ידי ‏השכנים הפולניים). אין היסטוריון רציני ומומחה אמיתי לתחום שטוען טענות כאלה – שנחשבות קונספירטיביות ‏ביותר. ועדיין – זו העמדה שמקדמת הממשלה במקום להתמודד עם מורכבות המציאות, המלחמה ‏וההיסטוריה.‏

מוזיאון שנועד להיפתח בגדנסק ולהציג נראטיב מורכב של מלחמת העולם השנייה נדמה כעומד בפני שנים של ‏דחייה – אם ייפתח בכלל. הסיבות הלא רשמיות מספרות כי הוא 'לא מציג את נקודת המבט הפולנית לנושא' ‏ההיסטוריון טימותי סניידר כתב לאחרונה על המלחמה של הממשלה הנוכחית בהיסטוריה מורכבת (כאן – ‏בתרגום לעברית באתר אלכסון – ‎)‏

בדיון על החוק החדש המדובר – נדמה שעומדים משני צדדי המתרס הבדחנים הבורים, שלא מתכוונים ללמוד ‏‏– והלאומנים הפחדנים שחוששים מביקורת. המושג הפולני של 'היסטוריה פוליטית' הוא המשכה של תופעה ‏לאומית של 'פוליטיקת הזהויות' שנדמה שמשתלטת, או כבר השתלטה, על חלקות פוליטיות רבות בכל מקום. ‏תופעה בה עמדה פוליטית נקבעת לא לפי יחס לסוגיות שעל הפרק אלא לפי שיוך מגזרי, בו הצבעה בבחירות ‏נעשית לא לפי מצע או רעיונות אלא כמו אהדה לקבוצת כדורגל, בו דיון פוליטי אינו קשור לעובדות אלא ‏לקבוצות 'אנחנו' ו'הם' – אמיתיות או מדומיינות. עמדתו של יהודי נכד לניצול שואה (כפי שקופטש טורח לציין) ‏חשובה גם אם אינה קשורה למציאות. היותו של אדם פולני אינה מאפשרת לו להיות רע, או לפחות אנטישמי. ‏זה אינו (רק) נושא אתני – או הקשור לדם. הרי 'פולני טוב' לפי הלאומנים בפולין לא יהיה (למשל) הומוסקסואל ‏‏(או להט"ב) גם אם נולד להורים פולנים – אין הדברים דרים בכפיפה אחת. משהו בזהותו השתבש.‏

בנסיעה הראשונה שלי לפולין – שהייתה מפגש בין סטודנטים מישראל, גרמניה, פולין ואוקראינה – מילא כל צד ‏את התפקיד הסטריאוטיפי במפגש כזה. הגרמנים התנצלו ולקחו אחריות, היהודים הישראלים האשימו את כל ‏העולם בסבלותיהם, האוקראינים לא הבינו מה רוצים מהם ולמה גיבורים לאומיים כמו חמיילניצקי וסטפאן ‏באנדרה הם שנויים במחלוקת – במקרה הטוב. מרבית הפולנים שהיו במפגש הזה, ב 2009, היו המעניינים ‏ביותר – המורכבים ביותר. כאלה שעוסקים בהיסטוריה, תרבות, זיכרון והבנה. יש רבים כאלה בפולין של היום, ‏ובפולין של עשרים וחמש השנים להשתחררות מהקומוניזם ובנייתה של חברה אזרחית חופשית. אבל יש את ‏אלה שהעבר מפחיד אותם, שהרגישות שלהם לעצמם ייצרה אטימות לאחר.‏

פולנים לא מבינים איך משהו רע יכול להיות מזוהה עם המדינה המופלאה בה הם חיים ועם הלאום הנהדר לו הם ‏משתייכים. יהודים בישראל לא מבינים איך מישהו יכול ללמד אותם משהו על השואה. חבר פולני, היסטוריון של ‏התקופה שאחרי המלחמה בפולין, כתב לאחרונה מאמר במגזין 'קולטורה ליברלנה' בפולין – ובו הוא מבקש ‏להפסיק להריע כמו חבורת מעודדות – לדבר על הנושאים, לפתוח את האוזניים ואת המחשבות, להיות קצת צנוע ולהתייעץ עם אנשי מקצוע – אולי הם ילמדו אותנו משהו על עצמנו, על המקום בו אנו חיים ‏ועל החברה שסביבנו. בימים בהם מסתיימת האולימפיאדה נחמד להיזכר שהחיים הם לא זירת עידוד. כדורגל ‏משחקים 90 דקות,ולאחריהן צריך לחזור ולחיות עם אוהדי הקבוצה היריבה.‏

פורסם בקטגוריה Culture, History, narratives, polish history, polish jewish history | עם התגים , , , | 7 תגובות

רשות הרבים – תעודות חוגגות יום הולדת 100‏

חוק הארכיונים והמידע בפולין קובע שכל מסמך ממשלתי של רישום 'מאורע חיים' – לידה, נישואין או פטירה, ‏הינו חסוי מטעמי פרטיות למשך 100 השנים הראשונות מאז הוצאתו. רק בני משפחה מדרגה ראשונה רשאים ‏לעיין במסמך כזה או לבקש הוצאת העתק רשמי שלו ממשרדי הרישום הנמצאים בכל עיר ועיירה בפולין. פונים ‏רבים למחלקה שלנו במכון להיסטוריה יהודית בוורשה מבקשים שנמציא עבורם מסמכים כאלה, המקבילים ‏לרישום הרשמי של משרד הפנים הישראלי. אנחנו מנסים להסביר בסבלנות כי מסמכים אלה אינם ברשותנו, וכי ‏איננו יכולים או רשאים לבקש מסמכים כאלה מן הרשות שאכן מחזיקה בהם. רק המשפחה הקרובה (לעתים ‏בצירוף אסמכתאות רשמיות בפולנית) רשאית לכך. יש לעשות זאת בעצמך, או לחכות שיעברו 100 שנה מאז ‏הרישום. אחרי 100 שנה פוקעת חזקת הפרטיות. הפרטי הופך פומבי.‏

ב 30 במאי 2016 ימלאו 100 שנים ללידה שהתרחשה בוורשה, לבני הזוג יעקב וחנה קלנברג נולד בנם שמעון. ‏אח צעיר לצ'רנה, עתיד להיות אח גדול לאדז'יה. סבא שלי. 100 שנה עברו מאז לידתו. יום לידתו מופקע בזה ‏מפרטיותו, וכל יום שעובר ייקח עוד יום מחייו ויעביר אותו מהמרחב הפרטי – האישי והמשפחתי – אל המרחב ‏הציבורי, הפומבי.‏

Kalenberg Szymon Akt Urodzenia

רישום הלידה של שמעון קלנברג – נולד 30 במאי 1916. רישום שהוצא אחרי המלחמה, המקור אינו קיים

ה 30 במאי 1916 היה יום שלישי, העיתונים ליום זה מספרים כי השמש זרחה בשעה שלוש וארבעים בבוקר ‏ושקעה בשעה 7 בערב (לפני כניסת שעון הקיץ לעולמנו).‏‎ ‎העיתונים היומיים – שרבים מהם הוצאו במהדורת ‏ערב, לא נהגו לספר על מזג האוויר – וכך ניתן להניח כי היה זה דומה לימים אלו בוורשה. הימים חמים – מעל ‏עשרים מעלות צלזיוס, ובערבים לעיתים גשם חזק מנקה את הרחובות. עצי הערמון מעט אחרי שיא פריחתם, ‏סביונים ופרחים אחרים זורים לרוח את זרעיהם בתקווה לשידוך מוצלח. החורף שעבר לא היה חזק במיוחד – ‏די כמו השנה – והאביב כבר קנה שבת ברחובותינו (דווקא החורף הבא עתיד להיות קר, וקשה לאירופה שתחת ‏המלחמה – אולי גם קשה למשפחת הרך הנולד).‏

במאי 1916 מלחמת העולם (הראשונה) כבר קרובה לסגור שנה שנייה, וורשה שלנו שכנה לבטח באזור הכיבוש ‏הגרמני למשך רוב המלחמה, למן ה 4 באוגוסט 1915 ועד לסופה בנובמבר 1918. בתוך השקט היחסי הזה דנו ‏עיתוני העיר בתנועת הכוחות הבולגריים, בכשלונות החזית האיטלקית, במעמדה של טורקיה במלחמה (בעוד ‏בטורקיה מתחילה בעת הזו השמדת העם הארמני), בהפצצות על נהר המאאס ובניסיונות החוזרים של רוסייה ‏להשיב לעצמה שטחים שנלקחו ממנה בחזית המזרח.‏

עיתוני ורשה מספרים כל אחד את עולמו שלו ואת ד' אמותיו: ביידיש- ה'היינט' ראשית מבקש מקוראיו לחדש ‏את המינוי לחודש יוני ומתחת לזה מספר כי ממשלתו של וילסון בארה"ב מתנגדת לפציפיזם ובוחרת להגדיל ‏את סדר הכוח הצבאי האמריקאי, 'דער מאמענט" – העיתון בעל הגוון הפולקיסטי (כלומר בעד אוטונומיה ‏תרבותית ביידיש ליהודי פולין ורוסיה) – זה שרוחו הייתה כנראה הקרובה ביותר לרוח המשפחה (לתיכון ברוח ‏זו ילך סבי)- מספר על כניסת כוחות בולגריים לתוך יוון. בעוד חברם העברי 'הצפירה' עסוק במכירת כרטיסים ‏לנשף אבל גדול לזכרו של שלום עליכם, שנפטר שבועיים קודם לכן בניו-יורק, שתערוך אגודת הסופרים ‏והעיתונאים היהודיים עוד באותו הערב. הנשף ייערך בתיאטרון של קמינסקי – רחוב אובוז'נה 1 (או כפי שכתוב ‏שם אובושזנה) – במיקום היוקרתי שמתחת לקמפוס אוניברסיטת ורשה, בואך שכונת פובישלה. העיתון הפולני ‏הנפוץ 'קורייר ורשווסקי' מפרסם בעמוד הראשון שלו את מצבה הכספי של האגודה לבטיחות באש, שנדמית ‏כמכבי האש של התקופה. והמצב נדמה מעודד – רק 110 מיליון רובל הוצאות לעומת הכנסות של 160 מיליון.‏

המשפחה אליה נולד סבי הייתה משפחת סוחרים. שפת היומיום בבית הייתה פולנית. קשה לדעת בדיוק היכן ‏גרה המשפחה כשנולד סבי. ‏רישומים מאוחרים יותר, משנות השלושים והארבעים מציינים את כתובת ‏המשפחה ברחוב פאוויה מספר 30, דירה 3. בספרי הכתובות של ‏וורשה מופיעה החנות של האב ברחוב גיינשה ‏מספר 6, ובשנת 1908 ישנו סוחר בשם י. קלנברג שכתובתו רשומה ברחוב גיינשה 27. האם זו ‏דירת המשפחה ‏לפני שהתרחבה? האם כבר עברו אז לדירה ברחוב פאוויה? כך או אחרת זה מעבר של כ 100 מטר דרומה ‏באותה שכונה, לרחוב ‏מעט יותר שקט.‏‎ ‎הלידה כנראה התרחשה בבית, כשאחותו הגדולה בת השנתיים נמצאת ‏איתם, ואולי משפחה שגרה קרוב באה לתמוך. קשה ‏להאמין שלידה למשפחה כזו התרחשה בבית חולים. פתיחתה של ‏מערכת הבריאות לציבור הרחב תיעשה בצורה משמעותית יותר רק עוד כמה ‏שנים.‏

גם העיתונים תומכים בגרסה של לידת הבית: מודעות העמוד האחרון של ה'קורייר ורשוובסקי' מלאות ‏במודעות על מיילדות – אקושרקי (‏Akuszerki‏) בפולנית. שמונה מודעות מספרות על עלמות המציעות ‏שירותיהן, ומבטיחות דיסקרטיות, כוח פיזי ורגישות. חלקן מתהדרות בדיפלומה מהאוניברסיטה המקומית, ‏חלקן מציינות כי הן "מהשורה הראשונה" וחלקן מציינות את שם המשפחה – אם כי שמן הולך לפניהן, ואם כדי ‏להבטיח שהלקוחה תקבל מיילדת מן הזן המועדף עליה. עוזרות בית – רק 6 מודעות. בכלל העיתון הפולני די ‏מדחיק את המלחמה – רק לעמוד השישי נדחסים הדיווחים על הנעשה בחזיתות השונות (רוסיה – גרמניה: ‏ללא שינוי), בעוד בעמוד החמישי מדווחים כי הערב תעלה בפעם האחרונה אאידה באופרה הלאומית. ‏בתפקיד הראשי הגב' קפטלובנה. ממחר תעלה האופרה "הלקה" בכיכוב הגב' לויצקה. התיאטרון הפולני ‏בוורשה מעלה כמות גדולה של קומדיות, ורובן מקוריות. אני באופן אישי הייתי ממליץ לנסות את הקומדי ‏‏"החברים מאמריקה" או ללכת לתיאטרון הקיץ בגן הסאסקי ‎ ‎כדי לצפות בקומדיה "מדליית השלישי במאי" של ‏קוזלובסקי. בילוי ערב באוויר הפתוח נשמע מתכון מוצלח לימים אלה.‏

download (5)

משפחת קלנברג כנראה לא התפנתה לצפות לא בתיאטרון הקיץ הפולני, לא בנשף האבל לזכרו של שלום-‏עליכם, לא בחזנות של גרשון סירוטה (סיראטא כפי שכתוב ביידיש) בבית הכנסת נוז'יק לכבוד ר"ח סיוון ולא ‏במחזה סלמבו בתיאטרון אפולו המפורסם בעיתוני היידיש. אפשר להניח שיעקב איצק – אבי המשפחה, קרא ‏כמה מהדיווחים הפוליטיים החששניים בעיתונות היידיש – על הניסיונות של רוסיה לשוב ולהשפיע בפולין, על ‏מצבם של היהודים בין הפטיש לסדן של הכוחות הלוחמים, על הפציפיזם הכושל ועל הזדמנות כלכלית שמביאה ‏המלחמה. ההבדלים בין העיתונות היהודית לפולנית ניכרים: העיתונות היהודית עסוקה מאוד במלחמה ‏ובנעשה בעולם, ומעט חדשות מקומיות יש בה. רק 'היינט' מפרסם בקצרה על שינויים בחברת הטראמוואי ‏המקומי, ומדורו הפופולרי "וואס הערט זיך אין ווארשע" אינו רואה אור. ב'דער מאמענט' מתמצות הידיעות ‏המקומיות בידיעה קצרה על מותו של האדמיניסטראטור מרחוב פטאשה (הוא רחוב הציפורים של אורי אורלב) ‏אפרים רויזען. מתי מעט. בעוד ב'קורייר' המלחמה נעלמת והחדשות המקומיות ממלאות את כל העמודים ‏הראשונים. ואולי אפשר ללמוד יותר על הנעשה בעירנו לא מן הכתיבה המערכתית – אלא מזו שבשוליה: ‏מודעות האבל, מודעות המכירה, פרסומות לבעלי מקצוע ואירועים. כל אחד וגישתו.‏

אם כן – כשלון די חרוץ נכשלתי בניסיון לדמיין את יום השלושים במאי 1916. היום הראשון בחייו של סבא ‏שמופקע מחיק המשפחה והופך לחלק מן ההיסטוריה. מן הפרטי אל הציבורי, מן רשות היחיד אל רשות ‏הרבים.‏

אם אגיע בקרוב לאחד מארכיוני וורשה ואבקש תעודת לידה של שמעון קלנברג משנת 1916, יסבירו לי בנימוס שרישומים מאזור זה של העיר משנה זו אינם בנמצא. יציעו לי אולי לחפש במקומות אחרים, או רישומים אחרים. מה שלא יעשו זה לבקש ממני להוכיח את קרבת המשפחה בינינו. הוא כבר לא יהיה שייך למשפחתו. לא לבד. תעודותיו, או אובדן תעודותיו אינן רק שלי – הן בין מאות אלפי מסמכים ומיליוני תעודות. בלי "שלי" ו"שלך", רק "שלנו". יום אחרי יום נוותר על אחיזה. את סבא שלי – הסוציאליסט – זה בוודאי יישמח. אני אחשוב על האקט הזה לא במובן השייכות הקולקטיבית, אלא אולי בניסיון להתחמק מן השייכות האינטימית הקשה מכולן – הבדידות.

IMG_20160529_112737

"בדידות הילדות" יאנוש קורצ'אק, מתוך כתבים כרך ג' בתרגום מפולנית של יורם ברונובסקי

IMG_20160529_112749

 

בחוסר מילותיי פניתי לוורשאי יהודי אחר, שגר עוד מעט דרומה משם – שיקל עליי לחצות את הנהר הבלתי עביר. יאנוש קורצ'אק מנסה גם הוא לתאר את הגדה השנייה ממנה נלקחנו לבלי שוב, אל כמובן בדרכו שלו. מזל טוב סבא, ברוך הבא לרשות הרבים. תקל עליך בזאת בדידותך.

פורסם בקטגוריה Culture, History, Pawia St., polish history, polish jewish history, Polish Jewish Life, Warsaw | עם התגים , , , , | כתיבת תגובה

יום החוקה פוגש את יום השואה,‏ או הצטרפות שני תאריכים בלוח השנה הפולני-ישראלי מלמדים משהו על השאיפה להגבלת הכוח מול השאיפה ‏להגדלת הכוח

לפני כשנתיים הדרכתי משפחה ישראלית בפולין, שהשמיעה לי את קלטות הראיונות שערכו הנכדים עם הסבא ‏והסבתא יוצאי פולין, ובהם שאלו אותם על חייהם ועל המשפחה. הסבתא ניסתה אז להסביר לנכדתה היכן ‏התרחש אירוע מסויים ונקבה בשמו של הרחוב, אותו לא הצליחו הנכדים להבין ולבטא. רחוב כזה יש בכל ‏אחת מעיירותיה של פולין וכל פולני ידע מידע למה הכוונה – צ'צ'גו מאיה – ‏Trzyciego Maja‏ – השלישי במאי, ‏הוא התאריך היום. זהו היום בו בשנת 1791 נחתמה ואושרה החוקה הפולנית, ובמסגרתו נחגג היום בפולין יום ‏החוקה – ‏święto konstytucji‏.‏

החוקה הפולנית היא השנייה מסוגה שנחתמה בעולם: 3 שנים לאחר זו האמריקאית של 1788, וארבעה ‏חודשים לפני זו הצרפתית של ספטמבר 1791‏‎;‎היא ניסתה להביא סדר פוליטי במדינה שאויביה מבחוץ כבר ‏כרסמו בה בשתי חלוקות, ועמדו לחסלה כליל. כדי לאגד את האומה, או את מה שנשאר ממנה, ויתרו המלך ‏סטניסלב אוגוסט וחלקים מהאצולה על כוח פוליטי לטובת הסיים – הפרלמנט הפולני – 171 מושבים חדשים ‏נפתחו בסיים ואיזנו את הפוליטיקה הייצוגית במה שמכונה האיחוד הפולני-ליטאי, ועיגנו סוג מסויים של זכויות ‏שנקראות בימינו זכויות אדם ואזרח. החוקה נכתבה בין היתר על ידי הפילוסוף הצרפתי ז'ן ז'ק רוסו ובהשפעת ‏תורת הפרדת הרשויות של מונטסקייה. החוקה, אם כן – הייתה מה שחוקה אמורה להיות: אמנה חברתית ‏המסדירה את חוקי המשחק הפוליטי, ומייצרת פשרה בין השלטון לבין הנתינים – הגבלת הכוח וחלוקת הכוח ‏תמורת קבלת הכוח.‏

האירוע הוא משמעותי בהיסטוריה של פולין, ואולי הפך למיתי בגלל הרומנטיות שבו – 4 שנים אחרי חתימת ‏החוקה חדלה פולין מלהתקיים, החלוקה השלישית והאחרונה ביטלה את פולין כמדינה והשאירה חלקים ממנה ‏תחת שלטון פרוסי, אוסטרי ורוסי, מצב שימשיך להתקיים עד 1918 אז תוקם פולין מחדש. החוקה היא הבטחה ‏שלא התגשמה, ולא נוסתה באמת כפרוגרמה פוליטית. זיכרון החוקה נותר חזק בתנועה הלאומית הפולנית כל ‏תקופת החלוקות – ואירוע קבלת החוקה על ידי הסיים הונצח 100 שנים אחרי התרחשותו על ידי יאן מאטייקו, ‏‏"הצייר הלאומי" – בציור שמוצג היום במקום בו התקבלה החוקה – הטירה המלכותית בעיר העתיקה בוורשה.‏

800px-konstytucja_3_maja

יאן מאטייקו – חוקת השלישי במאי. תמונה של הציור מתוך ויקיפדיה

חג החוקה של השלישי למאי מצויין בשמחה ובגאווה גם על ידי הכוחות הליברליים והפרוגרסיביים בפולין היום. ‏מכריי, שרובם נמנים על חוגים כאלה, מרגישים פעמים רבות לא בנוח עם האופי הלאומני שקיבל יום העצמאות ‏של ה 11 בנובמבר, עם השמרנות הדתית של החגים הגדולים בפסחא ובחג המולד, ומצרים על השימוש ‏ההיסטורי הצר שעושה הימין השמרני בפולין ביום ציון מרד ורשה. את חג החוקה הם אוהבים, ולא מהססים ‏לעשות בו שימוש פוליטי המתאים לתפיסת עולמם.‏

ציון השלישי במאי כיום חג לאומי החל עם עצמאותה המחודשת של פולין אחרי מלחמת העולם הראשונה. אך ‏כראוי לחג שמעלה על נס פרוגרמה של פשרה פוליטית, של מתינות ושל חלוקת כוח – בוטל בשנות החמישים ‏על ידי השלטון הקומוניסטי בפולין. רק ב 1990 לאחר החלפת שלטון מלאה וכתיבת חוקה חדשה חזר החג ‏להיות מצויין מחדש. בפולין של היום הוא מועלה על נס על ידי הצדדים הפרוגרסיביים במפה הפוליטית, כלומר ‏על ידי האופוזיציה מהמרכז ושמאלה. הסכמה פוליטית והגבלת כוח מועלות על נס במדינה בה מפלגת השלטון ‏מנסה לשנות את כללי המשחק, מגלה חוסר אמון במערכת השיפוט כולל בבית המשפט העליון לענייני חוקה, ‏ובה קולות משמעותיים מביעים מיאוס מהצורך בהגבלת כוחם. תופעות שבעגה הפוליטית הישראלית ניתן ‏לקרוא להן – "משילות".‏
כחג אזרחי (בין חגים דתיים רבים) – יהודים תמיד חיבבו את השלישי במאי. החוקה אמנם הבטיחה את ‏עליונות הכנסייה הקתולית במדינה אך הבטיחה חירות דתית, ונתפסה על ידי היהודים בפולין כמגינה על ‏זכויותיהם ומבטיחה את מקומם במשחק הפוליטי בפולין. בכלל – יהודים בפולין, לפחות עד 1930, זיהו עצמם ‏במידה רבה עם הלאומיות הפולנית – וראו בתנועה הלאומית הפולנית אמצעי לשחרור פוליטי – בוודאי אל מול ‏משטר מגביל כמו הצארות הרוסית. בתמונה למטה צועדת הרבנות הראשית של וורשה במצעד השלישי במאי ‏ב 1916, שנערך תחת כיבוש גרמני בימי מלחה"ע ה 1, כמחאה נגד הדיכוי הרוסי של הפולנים שנמשך 120 ‏שנה.‏

שאלה זו – של הגברת יכולת המשילות, אל מול הגבלתה בחוקות, אמנות חברתיות וזכויות אדם ואזרח – או ‏במילים אחרות הגבלת כוח אל מול הגדלת כוח – הוא נושא שחוזר בהגות יהודית לאורך הדורות. החל מקבלת ‏החוקה הראשונה לבני ישראל כעם – זו הניתנה בסיני (מתוך ההגבלה האולטימטיבית בביטוי "נעשה ‏ונשמע") – ועד לביטוייה הפילוסופי האחרון בספרו של מיכה גודמן מן השנה שעברה – "הנאום האחרון של ‏משה". הניתוח שגודמן מציע לחומש דברים נושא כפילות מעניינת: גודמן מתאר את ספר דברים כתורה ‏הפילוסופית שמשה מבקש להנחיל לבני ישראל עם לכתו ועם כניסתם אל הארץ, מיד אחרי השעבוד במצרים, ‏היציאה מהשעבוד וההליכה במדבר. בהבטחה יש שני צדדים: האחד הוא ההבטחה שתמו ימי העבדות וכי יותר ‏לא יהיה העם נטול כוח פוליטי וצבאי. הצד השני הוא הזהרה מן הכוח הזה בדיוק – ונבואה שאם לא יוגבל הכוח ‏הזה – גורלם של בני ישראל יהיה כגורל המצרים. את הפן הזה גודמן טוען שמשה רבנו מנסה לקדם בעזרת ‏מה שהוא קורא לו "חינוך מגונן": (פרק בשם הזה מתחיל בעמ' 116), וכך מתאר גודמן את אחד המאפיינים של ‏החינוך הזה – "העיצוב הסלקטיבי של הזיכרון":‏

‏"כל אומה מספרת לעצמה סיפורים על העבר שלה, ובאמצעות הסיפורים המכוננים האלה מעצבת את אופייה ‏הלאומי ובונה את זהותה. אבל לא כל אומה משתמשת בסיפורים כתרופה לאיזון המצב הרגשי שלה. זהו ‏החידוש וזוהי הבשורה של שיטת עיצוב הזיכרון בנאומו של משה. לספר סיפורים זאת אמנות. והמרכיב החשוב ‏ביותר של האמנות הזאת הוא העיתוי. סודו של המספר הוא סוד העיתוי הנכון. את סיפורי העבדות יש להזכיר ‏כשחווים אדנות, את סיפורי התלות במדבר יש לספר כשחווים הצלחה, את נסי המלחמה יש לספר לעם מבוהל, ‏ואת סיפורי החטא יש לספר ברגעים מביכים של צדקנות. הסיפור הנכון בעיתוי הנכון מייסד את האיזון הלאומי ‏הנכון." (ע' 135)‏

וכאן, באחרי צהרים של יום החוקה הפולני – נכנס לו יום הזיכרון לשואה ולגבורה בלוח השנה הישראלי.‏
השאלה שעולה אצלי מהמקום הזה קשורה לדרך בה אנו מספרים את השואה ועל השואה לעצמנו – בני ישראל, ‏העם היהודי, בני עמם של קורבנות השואה. השואה מסופרת כיום כסיפור של היעדר כוח – שהפיתרון אליו הוא ‏הגדלת הכוח. 'אילו הייתה קיימת מדינת ישראל' – אומרת הקלישאה – 'לא הייתה מתקיימת השואה'. זו אמירה ‏שקשה להפריך – והיא יכולה להתייחס למספר אפשרויות – האחת היא פתיחת שערי מדינה להגירה יהודית, ‏והשנייה היא לעוצמתה הצבאית של מדינת ישראל שהייתה אמורה להיות מופנית כנגד המעצמה הבינלאומית ‏שחוללה את השואה – הרייך הגרמני בראשות המפלגה הנאצית. מסופרים סיפורי המרד החמוש, כמו גם ‏המרד השפוף או ההתנגדות לכל צורותיה. דרך זו של העצמה נדמית כפיתרון לעובדה ההיסטורית שהיא ‏השואה – או כפי שמנסחים זאת מחנכים – 'לקחי השואה'.‏

אם ניקח את ניתוחו של גודמן לפרוגרמה הפוליטית שמציעה משה רבנו לעם ישראל – כי אז את הדרישה ‏לעוצמה, את סיפורי ההתקוממות והגבורה – יש לספר לעם נטול כוח, מפורד ומפחד. בשעה שבעיתות של כוח ‏וחירות יש לזכור את הצדדים המרסנים של הכוח. ולסיפור השואה כמובן יש צד גם כזה: המדינה הנאצית ‏הסירה מחסומים על כוחה באופן עקבי מאז עלייתה לשלטון. מבני ומוסדות הכוח נוצרו לפי גחמות וצרכים ‏רגעיים ולא לפי כללי משחק מסודרים, זכויות שנתפסו כזכויות יסוד – כמו הזכות לקניין, חירות ולבסוף לחיים ‏הופרו ונשללו, ובסופו של דבר – הקמתם של מחנות ההשמדה התאפשרה על אדמת פולין בדיוק מאחר ופולין ‏הייתה מדינה כבושה, ללא מערכת הגבלות על כוח וללא איזונים ובקרות על מערכות השלטון הצבאי.‏

זו כמובן שאלה של השקפת עולם: מה נחוץ לנו עכשיו – הגבלת כוח או הגדלת כוח? מי שחשים חסרי ביטחון, ‏מאויימים, על סיפה של השמדה – צריכים את הגדלת הכוח, או לפחות את הסיפורים עליו, האדרתו והרצון ‏להגדילו. אלו שחשים בטוחים מספיק יטענו כי הגבלת הכוח היא כרגע צורך השעה – וכי הדרישות לפחות ‏פיקוח, ליד חופשית, לאי פרסום ביקורות או חוסר צורך בהן – הן סכנות גדולות בקרב על הישרדות האומה – ‏ונפש האומה.‏

1669203-18

לעולם לא עוד – אבל לא עוד מה

 

זיכרונה של החוקה הפולנית הועלה על נס משך שנים תחת כיבושים זרים, שלטון פולני קומוניסטי ניסה ‏להעלים אותו מסיבות אחרות אך דומות: הגבלת הכוח אינה נתפסת כערך עבור מי שהמדינה בהנהגת ‏מפלגתם מייצגת נאמנה את רצון העם והפועלים, עבור מי שתכנון כלכלה מרכזי הוא הפתרון לבעיות השוק. ‏היום שוב עומדים בפולין אנשים המבקשים להקטין את זיכרון החוקה או את הצורך בה: הם מאויימים מפליטים ‏‏(שכלל לא מגיעים לפולין), מעזיבת המוסר הנוצרי, ממערביות מנוונת, מהשפעה זרה על הנעשה באומה.‏
איזה סיפור תספרו אתם ביום השואה הזה? איזו חוקה אתם מקבלים עליכם?‏

פורסם בקטגוריה Culture, polish history, polish jewish history, Polish Jewish Life | עם התגים , , , , | כתיבת תגובה

עטרה ליושנה – פורים-שפיל בוורשה

עולם קטן הוא העולם היהודי בפולין, ובתוכו גם זה של וורשה. אם נספור יהודים או כאלה בעלי שורשים ‏יהודיים נגיע כנראה לכמה עשרות אלפים בודדים, אבל אם נספור את הכמות המעורבת בחיי הקהילה, ‏התרבות והדת – אלפים בודדים. בכל ארוחת חג גדולה – נניח בליל הסדר או בראש השנה, מתקיימות אולי ‏שתי ארוחות קהילתיות. גם בחג כמו פורים – שהוא אירוע מתגלגל – המבחר לא מסחרר: בשבת שלפני החג ‏התקיימה מסיבת פורים של הקהילה בשיתוף ה ‏JCC‏ (כדי שלא להתנגש עם הפסחא בשבת שאחרי החג) אליה ‏הגיעו רוב האנשים שהם חלק מהקהילה, ובמקביל התקיים נשף פורים במוזיאון לתולדות יהודי פולין, שבו – כך ‏נדמה לי – לקחו חלק קצת יותר עסקנים וותיקי הסצינה. ביום ראשון שלאחר מכן נערכה פעילות לילדים ‏במועדון מקומי. קריאות מגילה נערכו ביום רביעי בערב בכל בתי הכנסת (חמישה במספר) בעיר, בבוקר יום ‏חמישי קיים רק בית הכנסת בנוז'יק קריאת מגילה, ובצהרי אותו היום קריאה נוספת התקיימה ב ‏JCC‏, למי ‏שמרגישים קצת פחות בנוח בבתי הכנסת.‏

אבל ביום רביעי אחר הצהרים, עת יוצא יום תענית אסתר ונכנס הפורים, נערך במכון להיסטוריה יהודית בעיר ‏‏(הז'יך –‏‎ ŻIH – Żydowski Instytut Historyczny‏) אירוע מעט שונה, שממעט להפציע בחיים היהודיים בעיר – ‏הפורים-שפיל. הפורים-שפיל – מחזה היתולי לחג הפורים, שפעמים רבות כולל המחזה היתולית של מאורעות ‏מסיפורי המגילה והחג – הוא מסורת המתועדת לפחות מאז סוף ימי הביניים בקהילות אשכנז.‏

הרעיון והמחשבה לפורים-שפיל שערכנו במכון היה פרי מוחו של נועם, אותו הקוראים הנאמנים יזכרו מפוסט ‏קודם על מוזיקה פולנית בשנים שלפני המלחמה. נועם מצא כמה טקסטים של פזמונאי וכותב בשם מריאן המאר ‏‎(Marian Hemar)‎‏ – יהודי שכתב בפולנית, והם מתאימים לאווירה השטותית, למזג האוויר האפור, למצוות ‏השתייה החריפה, ולעיסוק שלי במכון – בניית סיפורי משפחה. המאר נולד בלבוב בשם יאן מריאן השלס (‏Jan ‎Marian Hescheles‏), ועבר לוורשה בשנות העשרים, שם עבד יחד בין השאר עם טובים בכתיבה לקברטים, ‏הצגות ועיתונים. הוא היה פורה בצורה בלתי רגילה, ומצליח בצורה בלתי רגילה. מעל 3,000 שירים כתב ‏שחלקם מבוצעים ברעננות עד היום. ב35' תיאר הקריקטוריסט דאשווסקי את המאר כבן דמותו של ‏המלחין הנערץ פרדריק שופן (כך בדיוק נראה פסל שופן בפארק לאז'נקי בורשה‎ ‏) באיור הבא

hemar2

שופן של הסטיריקנים (איור – ולדיסלב דאשווסקי)

לא אהפוך זאת לתיאור של התקופה, הקברטים, השחקניות והשחקנים. את האווירה והרוח לוכדת המוזיקה, ‏והמילים מספרות ברעננות על תקופה אחרת, גיאוגרפיה אחרת, חברה אחרת.‏
הגרסה הצנועה שלנו לשירים והמערכונים של המאר מופיעה כאן – באולם הכניסה של המכון (לפני המלחמה – ‏הספריה המרכזית ליודאיסטיקה בוורשה). המשתתפים כולם עובדי המכון. שני הגברים ישראלים שנאבקים ‏‏(בהצלחה) עם הפולנית. מילות הקטעים, קישורים נוספים ופרטים מופיעים למטה:‏

הקטעים לפי סדר:‏

  1.  Upić się warto ‎‏ (כדאי לשתות)‏
  2. ‏ Drzewo genealogiczne‏ (עץ משפחה)‏
  3. ‏ Jak ja się dziś upiję!‎‏ (איך אני הולך לשתות היום!)‏
  4. ‏ Czy pani Marta jest grzechu warta?‎‏ (האם [הגב'] מרתה שווה חטא?)‏

השיר הראשון, מתאר יום אפרורי בחודש אוקטובר, בו נדמה ששום דבר לא הגיוני, לא כדאי לא שווה: אין מה ‏ללכת, לשכב, לקנות או למכור – רק דבר אחד הגיוני – לשתות!‏

http://staremelodie.pl/piosenka/139/Upic_sie_warto

https://www.youtube.com/watch?v=rn9M_q5StWM ‏ – או ביצוע תיאטרלי יותר כאן בשידור של ערוץ ‏התרבות הפולני – ‏https://www.youtube.com/watch?v=EcipyROBOeI

‏'עץ המשפחה' מתרחש על ספסל בבית הבראה פולני. בהקדמה לקטע כתוב כי שני המשתתפים לבושים דומה ‏‏– אך לא זהה. שניהם מוציאים מכיסיהם את העיתון נאש פשגלונד (‏Nasz Przeglad‏ – המבט שלנו – עיתון יהודי ‏נפוץ בפולנית) ומתחילים לקשור שיחה, בה מתברר ששניהם נושאים את אותו שם – מאוריצי גווירצמן. משם ‏הם ממשיכים לנסות ולהבין מה הקשר המשפחתי ביניהם.‏
רוב הטקסט ברשת בקישור הזה.

השיר השלישי הוא מונולוג בו מציין הזמר את כוונתו לשתות – אולי תהיה זו פעם אחרונה, ומי יודע מתי עוד ‏יוכל. הוא ישתה עבור היום, עבור השנה שעברה ועבור זו הבאה. ואם יתמלא חס וחלילה – ידע כיצד להתרוקן.‏

http://staremelodie.pl/piosenka/374/Jak_ja_sie_dzis_upije

השיר האחרון – על הגברת מרתה – מתאר צעירה היודעת להשתמש בנתוניה הטבעיים, תוך שהיא נשארת די ‏תמימה לגבי היחס מהחברה ומהגברים הנשואים שסביבה. הקהל (במקור – הזמר שכנגדה) תוהה האם ‏הגברת שמולו שווה את החטא.‏

http://staremelodie.pl/piosenka/661/Czy_pani_Marta_jest_grzechu_warta
ובעיבוד יותר מודרני – ‏https://www.youtube.com/watch?v=OBjcpDwdgNI

בינתיים

אם עטרה ליושנה, כך היו עושים את זה בעבר בוורשה: נשף פורים חגיגי לסופרי ישראל- העמק השוייצרי בוורשה, 1901
פוסט בבלוג עונ"ש, שכתב אורח הבלוג רמי נוידורפר – http://onegshabbat.blogspot.com/2015/03/1901.html

פורסם בקטגוריה Culture, polish history, polish jewish history, Warsaw | עם התגים , , , | תגובה אחת

ואצלכם בבית, העוזרת הנוצריה בישלה? – שיחה עם בלנקה גורצקה על עובדות משק בית נוצריות בבתים יהודיים

רציתי להקליט שיחה עם בלנקה לפני שהיא נוסעת לישראל להשלים את הדוקטורט שלה. היו לי לא מעט ‏שיחות איתה, חבריות, אבל על המחקר שלה היא קצת הסתייגה מלדבר. לפני ההרצאה בז'יך (‏ŻIH‏ – המכון ‏היהודי להיסטוריה) על נושא המחקר שלה – עובדות משק בית נוצריות בבתים יהודיים בפולין שבין המלחמות ‏‏– לא שמעתי ממנה כמעט דבר על המחקר או על הרעיונות שלה בנושא. השיחות בינינו נגעו יותר בחיים ‏הפרטיים, בחוויות המגורים בארץ זרה של כל אחד מאיתנו, 'להסתדר' בישראל, להסתדר בפולין, ספקטרום ‏הזהויות היהודית בפולין, ומאפיינים של בתי הכנסת השונים בוורשה – שלשנינו (בלנקה גדלה בכפר ולמדה ‏בקרקוב) היא חדשה.‏

כששמעתי את ההרצאה של בלנקה על עובדות משק הבית הנוצריות בבתים יהודיים, מגובה בסטטיסטיקות ‏העסקה מפורטות – חשבתי הרבה על המשמעות. 20% מהנשים הנוצריות העובדות לפני המלחמה – עבדו ‏בתור עובדות משק בית. בתוך סקרי התעסוקה השנתיים 30% מתוך אותן 20% עבדו בבתים של יהודים. אם ‏ניקח בחשבון שכל עובדת משק בית, עוברת בקריירה הקצרה שלה (שנתיים עד עשר שנים, כעבודה בין היציאה ‏מהבית ועד הנישואין) כמה משקי בית, הרי אפשר שכמעט מחצי עובדות משק הבית הנוצריות עבדו בחייהן ‏מתישהו אצל יהודים. נשים יהודיות, מצד שני – כמעט ולא עבדו במשקי בית נוצריים. העובדת היהודית הייתה ‏יקרה יותר, ורק משפחות יהודיות אמידות או אדוקות במיוחד הגבילו עצמן לעוזרות משק בית יהודיות בלבד. ‏

עוזרת משק בית יהודיה הייתה יכולה לבשל גם בבתים אדוקים – מה ששינה את כל התנהלות הבית. בלנקה ‏מספרת שהשאלה הזו – האם עוזרת משק הבית מבשלת – הייתה ממש נייר הלקמוס בהגדרה הדתית של בתי ‏היהודים בתקופה. כמו שהיום 'חובש כיפה' או 'שומר שבת' הם מה שיהפוך אדם למה שמכונה 'דתי' – בימים ‏אלה הייתה זו שאלת אכילת אוכל המבושל בידי נוצרים (גם אם האוכל כשר מבחינת מרכיביו).‏

זה תמלול ערוך, שמעביר קצת מרוח השיחה, קצת מרוח העיסוק – ובעיקר מחשבות שמרחפות בחלל החדר ‏על אז והיום, בפנים ובחוץ, התקדמות וחזרה. הגדרה עצמית וחיפוש המקום אל מול הסביבה, שני מהגרים ‏בחדר אחד, מדברים על חברות מהגרים, עיר וכפר, שייכות וזרות. ככה זה נשמע פחות או יותר:‏

polski maid

כרזה פולנית מהשנים בין המלחמות – באדיבות בלנקה גורצקה

‏(בלנקה): בהתחלה התחלתי להקליט זיכרונות של אנשים – אחרי שסבא שלי נפטר, מאוד הצטערתי שלא ‏שאלתי אותו, שלא למדתי ממנו. אז התחלתי להקליט אנשים, בלי לדעת בכלל שאהפוך את זה למחקר – ‏הקלטתי יהודים בישראל שבאו מפולין, והקלטתי פולנים מבוגרים במקומות שעניינו אותי והעסיקו אותי. ורק ‏תוך כדי הרישום לדוקטורט הבנתי שהריאיונות האלה, הם חומר חשוב, ושממש צריך ללמוד איך לערוך אותם, ‏איך להתייחס לממצאים שלהם, שזו מתודולוגיה שלמה, ושאולי חלק מההקלטות שלי הן חסרות ערך למחקר ‏שאני רוצה לעשות.‏

הייתה לי בעיה בראיונות עם המרואיינים הפולנים, אני לא מרגישה לגמרי שלמה עם הראיונות האלה. יש לי ‏תחושה שלא יכולתי להגיד במפורש שאני רוצה להתעסק ביהודים – כי אז זה יותר מסובך

איך עשית את זה בלי להגיד שאת מתעסקת ביהודים?‏

עשיתי תוכנית לראיין אנשים לגבי כמה עיירות, והכוונה הייתה שיספרו על העיירה לפני המלחמה, ומתוך זה ‏הייתי מוציאה מידע על היהודים. אבל אני ידעתי שבשבילי זה עיירות שקשורות למשפחה שלי. ידעתי שבשבילי ‏מרכז השיחה זה הנושאים היהודיים, אבל חשוב גם לראות איפה זה קופץ לאנשים, אם תגיד שאתה מתעסק ‏ביהודים זה יתפוס את כל הדיון, ואם לא – אז אולי זה לא היה כזה חלק חשוב בחיים של העיירה ובחיים של ‏האנשים. יכול להיות שזה משהו שולי, אז יש גם הצדקה מתודולוגית לעניין הזה שלא פתחתי ישר עם הנושא ‏היהודי: אם אני רוצה לשים את היחסים עם היהודים בפרופורציות אני לא צריכה לשים אותם מיד במרכז, אבל ‏מצד שני אני לא לגמרי בסדר עם המרואיינים שלי, ומצד שלישי אני לא רוצה שהם יכניסו צנזורה. אבל מי אני ‏למנוע מהם את הצנזורה, אולי הם רוצים לצנזר. היה מרואיין שיש לי תחושה שאם הוא היה יודע שיש לי ‏שורשים יהודיים אולי הוא היה עוצר עצמו קודם.‏

מה הוא אמר?‏

הוא אמר, (מהססת) לא לגמרי דברים אנטישמיים, אבל היה ברור מזה שהוא לא חובב יהודים. היה לי גם ריאיון ‏אחד עם מישהו שאמרו לי מראש שהוא אנטישמי, ואף אחד לא סיפק לי מידע כזה על היהודים והמשפחה ‏כמוהו. הוא היה האינפורמנט הכי יעיל שהיה לי וההגדרה שלו שהוא אנטישמי. היו לו כל מיני דברים, היה לו ‏הרבה כעס. אבל דווקא הסטריאוטיפים האנטישמיים לא היו כל כך במה שהוא סיפר.‏
איתו סיפרתי – הוא ידע שהמשפחה שלי משם, והיא משפחה יהודית. הוא ידע. איתו הרגשתי בסדר, אבל עם ‏הרבה מרואיינים הרגשתי שאני קצת מרמה.‏

מאיפה המשפחה שלך?‏

ז'שוב ולנצוט

מה הם עשו שם?‏

חלק היו סוחרי פרות וחלק היו רבנים.‏

האינפורמנט היה מלנצוט?‏

כן, והוא סיפר לי על איפה בדיוק גרו, המשפחה הייתה די גדולה, והוא אמר לי פה גרו אלה ופה גרו אלה. ‏‏[…] הוא לקח אותי איתו והוא "זרק" עליי את כל הכעס על היהודים.‏

על מה הוא כועס?‏

היו לו שני סיפורים שבעיניו מצדיקים את הכעס שלו. האחד הוא שבתחילת המלחמה כשחיילים של הצבא ‏הפולני הוחזקו על ידי הגרמנים במין כלא מאולתר במרכז העיר, ושמרו עליהם, אז כל הפולנים התגייסו והביאו ‏להם אוכל ובגדים ודאגו להם – והיהודים לא תרמו. והדבר השני זה שבזמן המלחמה על יד הבית שלו היו ‏מתחבאים כמה אנשים מהמשטרה היהודית שברחו מהגטו, היו מסתתרים, וכל יום היו גונבים ממנו חלב, ‏ושהוא היה רעב בגלל הגניבות האלה שלהם. כלומר – דבר אחד חברתי ודבר אחד ממש אישי.‏

ביררת, נניח, את הסיפור הראשון – האם הייתה החלטה מסודרת של הקהילה וכד'?‏

לא ביררתי את זה, לא תמיד צריך לברר את הסיבות של האנטישמיים, אולי הייתי צריכה, אבל לא ביררתי את ‏זה.‏

תשמעי – אולי הקהילה פחדה, אולי היו סיבות טובות. יש מלחמה מסביב בסך הכול.‏

הכול יכול להיות, אם אני זוכרת נכון – בסיפור שהוא מספר אז היו כבר רקוויזיציות – החרמות. הוא אמר ‏שליהודים היו דברים ומצרכים שהם כבר לא יכלו למכור אותם בגלל חוקים של הגרמנים, אבל בכל זאת – ‏היהודים לא רצו לתרום את זה, למרות שרשמית לא היה להם מה לעשות עם זה בשוק. על זה הוא כעס.‏

מה שאהבתי במצב הזה זה שהיה חשוב לו לזרוק את הדברים האלה, ובאותו זמן הוא היה שומר הזיכרון ‏היהודי בעיירה הזו. זאת אומרת – הוא הראה לי איפה היה המקווה, איפה גרו משפחות יהודיות, איפה ‏התחבאו, איפה גר הרבה, הביא לי ספר עם שירה של יהודים. והוא סיפר גם על הרבה דברים לפני המלחמה.‏

אני חשבתי שהסיבות שתתני לחוסר האהבה שלו יהיו דברים לפני המלחמה, כאילו שדברים שקרו בזמן ‏המלחמה נורא קשה להאשים מישהו לגביהם – כולם היו במצב כל כך גרוע.‏

אבל – לך תדע איך בן אדם בונה כזו תפיסת עולם: איפה זה מתחיל ואיפה זה בא לידי ביטוי. הוא נתן לי ביטוי ‏של זה..‏

וכשאת שואלת על עובדות משק בית בבתים יהודיים?‏

האמת שבהתחלה לא עסקתי בזה במיוחד, אבל מתישהו שמתי לב שזה נושא שעולה הרבה, וכשחשבתי על ‏המשמעות של הקשר הזה פתאום אמרתי וואו. בדרך כלל כשחושבים על יחסי יהודיים ופולנים חושבים בדרך ‏כלל על ניתוק, על יחסים חיצוניים: הוא קונה מזה, הוא מתלבש ככה וככה, היו להם שירים כאלה שאם היית ‏עובר ליד בית הכנסת יכולת לשמוע – ממש זיכרונות פולקלוריסטיים של חיצוני מוחלט. ופתאום כשהסתכלתי ‏כמה פעמים חוזר סיפור על מישהי קתולית שגרה בתוך הבית, וזה לא מקרה של התבוללות. כשאתה מדבר ‏עם אנשים ממשפחות יהודיות שעברו כבר אסימילציה. אפילו שם אתה לא מוצא מערכות יחסים כאלה. שם ‏אנשים הלכו לבתי ספר משותפים אבל רוב הסיפורים על חברים מבתי ספר – רוב הפעמים החברים האלה לא ‏היו באים הביתה. זה היה מרוכז בבית הספר, במסגרת הרשמית האידיאולוגית – אידיאולוגיה פולנית לאומית, ‏ועם הצלצול של סוף הלימודים זה היה נגמר. ופה יש לך את המשרתת – שברוב המקרים באה מהכפר – אז ‏היא קתולית, מאוד קתולית, מאוד מסורתית. והיא גרה לפעמים בבתים של יהודיים חילוניים ולפעמים בבתים ‏של יהודים דתיים. מאוד דתיים. 24 שעות ביום 7 ימים בשבוע.‏

sluzba-domowa-w-miastach-na-ziemiach-polskich-od-polowy-xviii-do-konca-xix-wieku-b-iext25996478

כריכת ספר פולני – רדוסלב פוניאט – "עבודה במשק הבית", הכרזה מציגה חלק מהפחדים והסטריאוטיפים הקשורים לעבודות אלה, הוצאת DiG

זה לא הפחיד אותם להיכנס לבתים של יהודיים? כי יהודים היו מפחדים להיכנס לבתים של נוצרים?‏
יהודים אולי היו מפחדים להיכנס כי זה זר, כי יכול לקרות משהו..‏

אני לא ראיינתי אף משרתת, ראיינתי ילדים של המשרתות ויהודים שהיו להם משרתות ועובדות משק בית. זו ‏חולשה של המחקר הזה – אלה עדויות מיד שניה, ויותר מזווית של המעסיק מאשר הזווית של המועסק. מה ‏שחוזר בזיכרונות של הילדים (של העובדות) זה שהם תופסים את הסיפור שלהם כמשהו שנמצא בניגוד לתפיסה הרווחת: בניגוד למה ‏שאומרים או מקובל לחשוב – 'הם' היו ממש בסדר עם אמא. כלומר – יש ברקע את העינין שהיהודים אמורים להיות ‏שליליים, זה הרבה פעמים כך. אבל בניגוד לזה א-צ-ל-נ-ו יש ניסיון חיובי, או בניגוד להרבה שכן – אני לא יכול ‏להגיד משהו רע. (אני לא יכול אבל כולם אומרים…)‏

מעניין גם שבהרבה מקרים של הצד היהודי קיבלתי משהו כמו – "אני יודעת שהייתה אנטישמיות, אבל לצערי, ‏אני לא יכולה לספר לך." גם אלה וגם אלה היו מתייחסים למשהו כזה כמין מציאות בתוך מציאות. ברור שיש ‏מציאות (שבה יש אנטישמיות ויהודים הם רעים) – אבל הסיפור האישי שלהם אינו מייצג אותה, את המציאות הזו. הבעייה שלי שאין לי את המשרתות ‏בעצמן שיכולות להגיד מה זה היה להגיע מהכפר ולהיכנס לבית של מישהו אחר.‏

ובכפר אין יהודים..‏

כן, כי חלק מאוד לא משמעותי של האוכלוסייה היהודית גרו בכפר. וכמעט כל המשרתות באו מהכפר. זה ‏מקצוע זמני, זה תפקיד שעושים אחרי שיוצאים מהבית עד שמוצאים בעל -= משהו כמו 2-10 שנים.‏

מה משרתות היו עושות?‏

זה גם תלוי. בשנות ה20-30 היו עושות הכול. אם זה לא היה בית יהודי אז היו עושות הכול, זה היה אחרי ‏המשבר הכלכלי ולרוב האנשים לא היה כסף להעסיק כובסת בנפרד, מבשלת, מטפלת בילדים, עושה קניות וגם ‏עבודות כבדות.‏

והאמא מה הייתה עושה?‏

בבתים יהודיים תפקיד המשרתת היה משמעותי. אם הבית היה יהודי דתי המשרתת לא הייתה מבשלת. זה ‏היה משהו כזה שבעצם מזה היו מתחילים – "אנחנו היינו דתיים אז המשרתת לא הייתה מבשלת" זו הייתה ‏נקודה כזו (כמו נייר לקמוס). כשאמורים היו לספר איזה בית היה אז השאלה אם המשרתת מבשלת או לא ‏אמור להגיד לי אם הבית היה דתי או לא. זה ממש היה חלק מהזהות של הבית הזה. ‏
המטפלות גם כחלק מהטיפול בילדים היו לוקחות את הילדים לכנסיה. היו לי גם כמה מרואיינים מבית כזה ‏דתי, גם חסידי, שהילדים היו הולכים עם המטפלת לכנסייה.‏

גם אמא שלי, אחרי המלחמה, הייתה מבית קומוניסטי והמטפלת הייתה לוקחת אותה לכנסייה, והמטפלת ‏רצתה גם לבוא איתם לישראל.‏

והמטפלת הייתה מסבירה לה משהו?‏

אני חושב שכן.‏

אני חושבת שזה הבדל בין לפני ואחרי המלחמה. לפני המלחמה הרבה מהמטפלות היו לוקחות את הילדים ‏לכנסייה כמו ללכת לסופר, עושות מה שעושות והילדים רואים, בלי לקבל הסבר, בלי "לנסות לנצר את הילדים" ‏או להסביר להם. קיבלתי סיפורים אחרי המלחמה שהיו אחרים, אבל אני לא יודעת להגיד אם זה באמת מייצג. ‏

היה לי סיפור של אחת המשרתות הנוצריות ,שסיפרה שהיא מאוד אהבה את המשפחה כי היא הייתה משפחה ‏דתית. לא משנה אם זו משפחה דתית יהודית או נוצרית, אבל חשוב לה שהם, כמוה, דתיים. אז אולי אחרי ‏המלחמה, אצל משפחות קומוניסטיות – איפה שלא הייתה דת – מנסים להכניס איזושהי דת.‏

לי זה נשמע פשוט מעניין – להסביר מה קורה, שלילד לא יהיה משעמם, אפילו בצד האינטלקטואלי.‏

לא בטוח שהגישה של האנשים האלה לדת הייתה כל כך אינטלקטואלית, הכנסייה הייתה אז שונה לחלוטין, ‏אפילו השפה הייתה לא פולנית כמו היום אלא לרוב לטינית – לא ברור כמה הן הבינו, או האם לילדים שלהם ‏בכלל היו מסבירות משהו, וזו תרבות שלא כל כך מסבירה, וגם היחס לילדים בשנים האלה היה אחרת לחלוטין ‏מאשר היום, להרבה ילדים לא התייחסו כמבוגרים, לא היו מסבירים וכד'. לי היה נדמה מהרבה ראיונות שזה ‏היה פתרון פרגמטי – למשרתת לא היה חופש ביום ראשון, הייתה צריכה להיות עם הילדים ומצד שני הייתה ‏צריכה ללכת לכנסייה. לילד זה גם עדיין לא היה בשלב שזה נחשב כעבירה בשבילו – ולכן זה בסדר.‏

מה שמעניין זה שזה אומר שילדים, גם דתיים, היה להם מגע עם עולם דתי נוצרי, שהיום אם אתה מסתכל או ‏עובר בשכונה חרדית בירושלים – זה חס וחלילה. יש גם כנסיות במאה שערים, ואני מכירה ששם ילדים ‏מצביעים ואומרים "עבודה זרה" וכד. אז המגע היה שונה לחלוטין מאשר מה שקורה היום.‏

שמעתי גם סיפורים שילדים בבתים דתיים היו מקבלים סנדביץ' עם שינקן. היו כל מיני סיפורים. שמעתי על ‏בית חילוני שבו המשרתת הייתה מבשלת, הסבא הדתי סירב אפילו לשתות שם תה כי הוא היה דתי מאוד. ‏בפסח נגיד היה כשר. ובבית הזה – היו מחזיקים חתיכה של בשר חזיר בין החלונות.‏

למה? כי זה זול???‏

כי זה בריא. זה סיפור שהיה חוזר הרבה פעמים. תזכור גם שזה לא ההגדרות שלנו – היו אומרים לי נניח – ‏הבית דתי, המשרתת הייתה מכינה את זה, היה אסור לאכול את זה בבית, רק בבית ספר (סנדביצ'ים), והיו ‏מחזיקים את זה רק במקום אחד בבית, שהוא גם מחוץ לבית. גם במשפחה שלי היה סיפור כזה – סבא דתי, ‏אמא ככה ככה ואחרי שהיא נתנה לילדים לאכול חזיר בבית (למרות שהיא לא הייתה אוכלת) הסבא הלך לכמה ‏ימים ולא חזר. אבל אני הכי אהבתי את הסיפור על החלונות.‏

למה?‏

כי אתה לא רוצה שזה יהיה חלק מהבית. זה לא היה רק מקרר, לא מתייחסים לזה כא מקרר, ולא היו שם ‏דברים אחרים. רק החזיר היה מוחזק שם.‏

איזה מקבילה יש לזה היום? דברים שלהורים אסור לעשות אבל לילדים כדאי כי זה טוב? לשחק, ספורט, ‏ללכת מכות? נראה לי שהיום אין כאלה דברים. ילדים צריכים להיות כמו מבוגרים – אם משהו טוב למבוגר ‏הוא צריך להיות גם טוב לילד, אם משהו טוב לילד הוא צריך להיות גם טוב למבוגר.‏

בעיניי זה משהו פרגמטי ומאוד יהודי. אני כל הזמן עצרתי את עצמי מלנסות להבין את זה במושגים ‏דתיים. כשמישהו סיפר לי על ההליכה בתור ילד לכנסייה – אני ישר חשבתי – "נכון, בגלל שאחרי בר מצווה הוא ‏חייב במצוות ואסור לו" אבל נראה לי שזה קשור יותר לשאלה מאיזה גיל אתה יכול להשאיר ילד בבית. זה היה ‏עולם כזה פרגמטי. ‏

יש עוד סיפורים חביבים כאלה, אולי זה מהדברים שמרואיינים שמחים לספר – כמו שהמטפלות היו דואגות ‏שהילדים יתפללו, היו שואלות:‏
Kriszme lejnowales?‎‏ – קרישמה זה היידיש לקריאת שמע, ליינען זה להתפלל, אבל הפך לפועל עם סיומת ‏פולנית. הייתה גם מרואיינת יהודייה שסיפרה שהמטפלת הכינה את הילדים לבר-מצווה. אני לא יודעת איך זה ‏בכלל הגיוני, אבל היא התקעשה לספר. אולי המטפלת ידעה כמה תפילות בעברית וכד, אני מניחה שהיא פשוט ‏בדקה שהם עושים דברים. אבל תחשוב איזה ידע המטפלת צריכה – היא צריכה לדעת זמנים ()של תפילות), ‏היא צריכה להכיר ולזהות צליל של תפילות שונות, כדי לדעת אם הם באמת עושים את הדבר הנכון. אז כשאתה ‏חושב על ניתוק בין אנשים – תחשוב איזה ידע אינטימי זה.‏

היום כששומעים על פולנים שמוצאים דברי יודאיקה – מזוזות וכד' – זה כל כך זר להם, הם מדברים על ‏‏"קופסאות מזורות", "אותיות מוזרות", וזה מישהו שגר בבית בלודז' – יהודים אמורים לעבור לו בראש. ‏ולמטפלת הזו יש ידע כל כך גדול.‏

אבל כמה משרתות כאלה היו? לא הרבה?‏

לדעתי הרבה מאוד. אם אתה מסתכל על משקי בית עירוניים (עיירות וערים), כמעט 20% מהנשים עבדו ‏כמשרתות, מתוכן שליש עבדו אצל יהודים. וזה שליש ברגע נתון, אם אתה לוקח בחשבון שלכל מטפלת יש 2-‏‏10 שנים של תעסוקה כמטפלת – כל מטפלת עוברת ב"קריירה" שלה משהו כמו 2-3 בתים בממוצע. אז ‏המספר יכול לגדול משמעותית.‏

את יודעת להגיד כמה אחוז מהנשים באוכלוסיה עובד?‏

אם אני מסתכלת רק על נשים עובדות – אז מתוך 20% מהעובדות שהן עובדות משק בית – נעלה את המספר ‏לחצי שעובדות אצל יהודים – אז 10% מהנשים העובדות עבדו אצל משפחה יהודית. אני לא יודעת כמה ‏מהנשים עבדו, אבל תחשוב שלכל אישה כזו שעבדה בבית יהודי יש לה משפחה. אם מסתכלים על העברת ידע ‏על יהודים – כל אישה כזו העבירה מידע מיד ראשונה לבעלה, לילדים שלה. זה יכול להיות 2% מהנשים ‏‏(כנראה המספר קרוב יותר ל 5%, ובערים מעל 10%) אבל זה בכל מקרה חלק משמעותי מהאוכלוסייה. כשאתה ‏מסתכל על הצד היהודי המספר של אנשים שהכניסו לבית שלהם נוצריה כבר היה גדול הרבה יותר. ב 20% ‏מהבתים היהודיים היו משרתות וביותר מחצי מהבתים היו נוצריות – משהו כמו 70%.‏

אני, כשיצאתי מהשיחה שלך, חשבתי על כמה זה מדכא. כי שנות העשרים והשלושים – החיים הציבוריים היו ‏מלאים באנטישמיות – למרות שעבור אחוזים משמעותיים באוכלוסייה היו קשרים כאלה אינטימיים. אבל ‏הוא היה בין הנשים. יכול להיות שהבעל לא ידע? יכול להיות שהגברים בחייה של האישה לא ידעו על ‏החוויות שלה?‏

שני דברים – אחד – לגבי העברת ידע תרבותי, יכול להיות שלא היה הרבה מעבר של ידע, שהמעמד של ‏המשרתות לא היה כזה שמעביר ידע לאחרים. יכול להיות שבאמת היה עולם נשים שהגברים לא חדרו אליו, ‏שני בני זוג מבתים חרדיים מאותה עיירה בפולין – כשהאישה סיפרה שהמטפלת לקחה אותה לכנסיה, ‏בעלה שגם הוא גדל עם משרתת נוצריה בבית – התפלא ואמר שלבנים, ילדים גברים זה לא היה קורה. והדבר ‏השני – למרות הקשר הזה, האינטימי, ברקע היה משהו אחר. למרות קשר של מתן שירות – הייתה תפיסה ‏הפוכה, של איך מישהו מלאום גבוה (הפולנים) משרתים אנשים שהם בני לאום שאמור להיות נמוך (היהודים) ‏והסטריאוטיפ הכי חזק שהיה ברקע הוא השתלטות של גבר יהודי על אישה נוצריה, על המטפלת. אלו דברים ‏שנכנסו חזק לרטוריקה האנטישמית – האישה המטפלת שנזהרת מהגבר היהודי, והשאבעס גוי, שמכופף עצמו ‏בפני היהודים.‏

השאלה מה הקשר בין הרטוריקה לבין המציאות – כי לפעמים זה רופף. קחי אפילו את ארגוני להב"ה ‏ודומיהם בישראל, שהמשטרה עצמה טוענת שהיא לא מכירה מקרה אחד כמו אלה שהם מתיימרים להגן ‏בפניו.‏

כן – יש כאילו סיפור מוכן, שקווי המתאר שלו מפחידים – ומחליטים שיש כאלה הרבה מקרים במציאות. אני עוד ‏חוקרת את זה. גם מהצד היהודי יש שו"ת כזה שמדברים על תופעה של מטפלות שמתגיירות, ועל כמה זה ‏בעייתי להעסיק מטפלת שהיא ברמת מועמדת לגיור. אז כנראה וזה היה אבל אולי זה ברמת מיתולוגיה. אבל ‏נניח בעיתון קתולי למטפלות – שם סיפור כזה הופיע מאוד חזק.‏

פורסם בקטגוריה Culture, History, narratives, polish history, polish jewish history, Polish Jewish Life, Warsaw | עם התגים , , , | כתיבת תגובה

מאחורי כל משפט – על איך שיר אחד מספר המון סיפורים ועל מה עומד מאחוריו

השבוע שלחה אליי עמיתה לינק לפוסט פייסבוק ולידו סמיילי. הפוסט הראה אדם זקן בחלוק בית חולים, פניו ‏מעוותות מעט, עיניו עצומות ומבטו שמוט ומופנה שמאלה. לידו מי שנראה כבנו, מקרב אל הזקן את פניו כמו ‏מחבק אותו, מישיר מבט אל המצלמה (כנראה טלפון שהוא מחזיק). מעל התמונה היה כתוב:‏

‏"שלום, הכתיבה שלי בפולנית לא ממש טובה, אך אני בנו הבכור של נתן טננבאום, כותב הטקסט לשיר ‏‏"תפילה". אבא לצערי אינו מדבר, אבל כנציג משפחת טננבאום – אני, אמי קמילה ואחי אדם – אין לנו דבר נגד ‏השימוש בטקסט !! (שני סימני הקריאה ורווח לפניהם במקור)"‏
שורת הודעה נוספת אמרה:‏
‏"איני מבין מה הסיפור של משפחתו של "גינטרקובסקי"… מוזיקה 'אינה חשובה'"‏
כאן הוספה התמונה המדוברת, ומתחתיה חתם: "איחולים משטוקהולם – נתן ויאקוב"‏
ההודעה נשלחה בשבת, בשעה 1412.

tenenbaum post - modlitwa od wschodzic

הפוסט המקורי בקישור הזה

את ההודעה פרסם עמוד הפייסבוק של "הוועדה להגנת הדמוקרטיה" – גוף העל שמארגן את המתנגדים ‏לצעדים שמבצע השלטון הנוכחי בפולין, וקורא לאנשים לצאת להפגין כנגד מה שהוא רואה כסכנה לדמוקרטיה ‏הפולנית. מה למפגינים אלה ולאיש שאינו מדבר בשטוקהולם? מאחורי כל משפט שאתם אומרים בפולין יושב ‏מישהו בשטוקהולם?‏

הסמל

כדי להסביר את הסיפור צריך להסביר את כל חלקיו. נתחיל מהאמצע – לנסיבות בהן התפרסם השיר שעליו ‏כותב הבן יאקוב, הנקרא במלואו "התפילה על עלות השמש" – ‏Modlitwa o wschodzie słońca‏. השיר התפרסם ‏כהמנון המחאה כנגד השלטון הקומוניסטי בשנות השמונים. "השונאים" היו בכירי השלטון, הגנרלים וראשי ‏המפלגה, הביזיון וההתבזות – דרכם. כך נראה קליפ לשיר ביוטיוב שמסמן אותו ממש כהמנון המאבק – ‏

אותה חברה ששלחה אליי את הפוסט סיפרה שבמשך שנים חשבה שאביה הוא זה שכתב את המילים והלחן. ‏המילים נדמות די פשוטות, והלחן פשוט מהם. שיר עם כמו ששיר עם צריך להיות, שתוכנו חשוב ממחבריו, ‏שהסמל שהוא גדול מהתגלמותו. אבל הפוסט הזה לימד אותנו שגם המחברים קצת מתקוטטים על משמעות ‏הסמל. אבל לפני שנחזור טיפה אחורה לנסיבות כתיבתו של השיר ולנסיבות חייהם של מי שכתבו אותו – צפו ‏שוב בקליפ – זהו את גיבוריו: לך ולנסה על כתפי ההמון, יוחנן פאולוס השני, הפגנות המונים ברחובות. הסרטון ‏נחתם בכרזה הידועה של סולידריות – ידיים אוחזות בחוזקה ומעליהן הכיתוב – ‏licz na mnie‏ – 'ספור גם אותי' ‏‏– סמוך עליי, ‏count on me‏. אחרי הכרזה מופיעים פניהם של שני אנשים. נגיע אליהם אחר כך.‏

budecki_solidarnosc_licz

המילים

בתרגום די פשוט השיר אומר כך:‏

כל שיפוט שלך, אאמץ בחוזקה,
אכניע עצמי בפני כוחך,
אך הגן עליי, אלוה, מהתבזות,
מפני השנאה – הצל אותי, אלוה

הלא אתה טוב לאין שיעור
מלים לא יתארו זאת
לכן עליי, מהשונאים הגן
ומביזיון שמור עליי

כל משפטיך, כולם אמת
יעלה רצונך, יקום ויהיה
אך הצל אותי מן השונאים
והושע אותי מביזיון, אלוה

בשפת המקור –

Każdy Twój wyrok przyjmę twardy
Przed mocą Twoją się ukorzę
Ale chroń mnie, Panie, od pogardy
Przed nienawiścią strzeż mnie, Boże

Wszak Tyś jest niezmierzone dobro
Którego nie wyrażą słowa
Więc mnie od nienawiści obroń
I od pogardy mnie zachowaj

Co postanowisz, niech się ziści
Niechaj się wola Twoja stanie
Ale zbaw mnie od nienawiści
I ocal mnie od pogardy Panie…‎

הכתיבה

בשנת 1980 בערך קיבלו שלושה מוזיקאים פולנים מעטפה ובה מילות השיר, ממשורר וסטיריקן פולני בשם נתן ‏טננבאום. המוזיקאים היו די צעירים, ופרסומם עד אז היה בעיקר בעצרות אוניברסיטאיות ובקלטות המעבירות ‏ידיים בחדרים אחוריים. הימים – ימי התגבשותו של איגוד העובדים ותנועת ההמונים 'סולידריות', שלימים ‏תוביל את הפלת הקומוניזם וההפיכה לרפובליקה דמוקרטית. הימים של אחרי השביתה במספנות בגדאנסק ‏שהוביל לך ולנסה, ולפני ימי המשטר הצבאי שהוכרז במדינה בדצמבר 1981 כשהגווארדיה הישנה חששה ‏מנפילת השלטון. אחד המוזיקאים הלחין את השיר, שמו (כמו שציין כבר יאקוב בפוסט שלו) גינטרקובסקי, ‏פשמיסלב – ‏Przemysław Gintrowski‏. שני המוזיקאים האחרים היו שותפיו לטריו – הפסנתרן היה זביגנייב ‏לאפינסקי (‏Łapiński‏) והגיטריסט השני היה כנראה מנהיג הטריו וכותב השירים העיקרי שלו – יאצק קצ'מרסקי ‏‏(‏Jacek Kaczmarski‏). הטריו העלה החל משנת 1979 מופע שנקרא – 'חומות' (‏Mury‏) על שם שיר עם ‏שקצ'מרסקי תרגם ועיבד מספרדית, על חומות שהולכות וגבהות סביב אדם. למרות שהשיר הזהיר מהניכוס ‏שעושה הציבור הרחב למילותיו של אדם פרטי, הפך השיר 'חומות' להמנון גדול אפילו יותר מ'התפילה', ‏וקצ'מרסקי לגיבור לאומי. בדצמבר כשהוכרז השלטון הצבאי היה קצ'מרסקי בסיבוב הופעות בצרפת, הוא נשאר ‏שם למעשה עד סבב שיחות 'השולחן העגול' בתחילת 1989 אז ישבו יחד הממשלה הקומוניסטית וסולידריות ‏ודנו ברפורמות לפתיחת המדינה לבחירות כלליות, הסרת מגבלות על חופש הביטוי – ובקיצור – ליברליזציה ‏של השלטון עד כדי הפלת השיטה הקומוניסטית. אז חזר קצ'מרסקי הביתה כגיבור מנצח שהפיל את החומות, ‏שמשך שנים היה נדמה שהלכו וגבהו.‏
ב1992 מופיע הטריו שוב, הפעם ברפובליקה הפולנית השלישית, החופשית – והם גיבורי תרבות של ממש. כך בסיבוב זה הם מספרים את המיתולוגיה של כתיבת השיר:‏

המחלוקת

מחלוקת, אגב – בהיגוייה היידי – מחלויקס – היא מילה הנמצאת בשימוש בפולנית. לעשות מחלויקי (‏zrobic ‎machlojki‏) פירושו לעשות משהו מאוד שנוי במחלוקת, הונאה או משהו ממין זה.‏

‏ אז אחרי כל זה – למה היום מפרסם ארגון פוליטי פולני את הסכמתו של בנו של המשורר לשימוש בטקסט, ‏ואת עקיצתו כלפי המלחין. או. מי שעוקב אחרי הפוסטים בבלוג (או אחרי המצב הפוליטי בפולין) שם לב ‏שלאחרונה קורים בפולין דברים שעושה השלטון במדינה שהם די מעוררי מחלוקת. מינויים פוליטיים בצמרות ‏הרדיו והטלוויזיה הממלכתיים, שינוי הרכב בית המשפט לחוקה, חילופי גברי במוסדות ומרכזים הקשורים ‏לאיחוד האירופי ולנאט"ו שמטרתם לבדל את פולין מן הארגונים והמוסדות הבינלאומיים הגדולים האלה. זאת ‏נעשה, יש לומר, תוך כדי שימוש בשיח קורבני ומעורר פחדים. השלטון טוען שהוא עושה זאת כדי להגן על ‏האינטרסים של פולין מכל מיני חורשי רעה המתחבאים בארגונים שונים ומשונים, מבית ומחוץ, ומבקשים לנצל ‏את פולין. יש התומכים בצעדים וקוראים לפולין לאמץ דרך מיוחד הנקייה מהשפעות זרות, ויש המתבוננים ‏בחשש בהצרת היכולת להעביר ביקורת (שלא יחששו שאתה אחד מחורשי הרעה המסוכנים), מן הזיהוי של כל ‏התנגדות כבגידה ומן הבחירה בטקטיקות של הפחדה במקום בכאלה של תקווה. נו מחליוקי כאלה יש בעוד ‏כמה מקומות.‏

אבל לאחרונה גם התחילו להשתמש בתנועות האופוזיציה המתנגדות לפעולות הממשלה בסמלים מימי ההתנגדות ‏לקומוניזם: בהפגנה שנכחתי בה לפני כחודש נוגנו שיריו של קצ'מרסקי, נאמרו ססמאות מהימים האלה, והשוו ‏את חילופי הפיקוד הפתאומיים במתקן צבאי בליל חורף בליל חורף זכור לשמצה בדצמבר 1981.‏

הו, כאן קמו כמה אנשים על הרגליים.‏

ומי קם על הרגליים? מי שהשימוש הפוליטי הנוכחי בשיר חורה לו, או בקיצור – מי שהיה חלק מהמאבק אז ‏ואינו חלק מהמאבק היום. גם הימין הפולני וגם המרכז הפולני היו חלק מהמאבק נגד הקומוניזם. שתי הדמויות ‏המסומנות בשחור לבן בסוף השיר הם שני שותפים לדרך דאז שהפכו ליריבים מרים דהיום. משמאל – ‏קצ'ינסקי (אחים תאומים שעמדו בהנהגת המפגה הימנית השמרנית חוק וצדק – לך, האח הבולט יותר, היה ‏נשיא פולין החל מ 2006 ונהרג בהתרסקות המטוס בסמולנסק, ומאז דמותו הפכה לדמות הקדוש המעונה של ‏הימין, בעידוד מסיבי של אחיו התאום – ולדיסלב). מצד ימין מופיע יריבם המר של שניהם – דונלד טוסק, בעבר ‏מנהיג מפלגת 'הפלטפורמה האזרחית' – ראש ממשלת פולין והיום ראש הפרלמנט האירופי. שניהם היו אנשי ‏האיגודים וסולידריות, מראשי ההתנגדות לקומוניזם. והיום כל אחד מהמחנות מנסה לומר שהצד שלו הוא זה ‏הממשיך את אותה מסורת. שהוא זה הנלחם נגד 'השנאה', ורואה בצד השני את השונא, את האויב.‏

בעקבות זאת התנגדה משפחתו של גינטרובסקי ע"ה, זה שהלחין את השיר, לשימוש הנוכחי בו. הם מהמחנה ‏של קצ'ינסקי וחושבים שהשימוש בשיר בקונטקסט הנוכחי אינו ראוי. על כך זכתה המשפחה לעקיצה בפוסט, ‏שרמזה שכוחו של השיר אינו במוזיקה שלו, משמעותו במילים – והם לא בבעלות לא של גינטרובסקי ולא של ‏משפחתו.‏

ומאחורי המשפטים

נו, יושבים יהודים. קצ'מרסקי שהיה מסמלי ההתנגדות לקומוניזם היה מבית יהודי, אבל סיפורו של כותב ‏המילים מעניין עוד יותר. נתן טננבאום נולד ב 1940 ברוסיה, כשמשפחתו ברחה מזרחה מאימת הנאצים. ‏טננבאום חזר לפולין, גדל בלודז' ואחרי לימודים עבד כעיתונאי – גם ברדיו הפולני וגם ביומון היהודי שיצא לאור ‏בלודז' – פֿאָלקס שטימע. (תיקונים ממקור ראשון: פאלקס שטימע אכן יצא לאור בראשית דרכו בלודז', אך כשטננבאום עבד שם – כבר יצא לאור בוורשה, *תודה למשפחת סטנקייביץ' – קולגות של טננבאום מימיו בעיתון) ב 1968-9 עזב את פולין לשוודיה, אחרי שפוטר מעבודתו וכל זאת במסגרת גל ‏רדיפות אנטישמי ממשלתי שצבע את כל היהודים כציוניים, מתנגדי ממשל (שכן הגוש הקומוניסטי אחרי ‏מלחמת ששת הימים עמד בצד הערבי כנגד מה שקראו לו 'הקולוניאליזם המערבי-ציוני'), זרים ומסוכנים. ‏ההיעלמות המוחלטת של יהודים מפולין לא קרתה ב 1943, וגם לא ב 1948 – אלא ב 1968 עת כמעט כל מי ‏שהיה בעל עמדה ציבורית, או שזוהה בציבור כיהודי עזב את פולין. אנשים כמו קצ'מרסקי שנשארו בפולין לא ‏ראו עצמם כיהודים (ולכן כתבתי – מבית יהודי), כך גם אנשים כמו אדם מיכניק או תדאוש קנטור. כנראה החריג ‏היחידי שב 1970 יכול היה להזדהות בפולין כיהודי היה מארק אדלמן. כך, באווירה קשה זו של גירוש, עזבה משפחת טננבאום – נתן ואשתו ‏קמילה את פולין והשתקעה בשטוקהולם. כך עשו עוד רבים מאותו גל עזיבה של 1968.‏

אבל בשוודיה היה נתן טננבאום גולה. נלקחה ממנו לשונו ונלקח המארג החברתי שלו. נלקח מעמדו ונלקחו ‏יכולותיו. כמעשיהם של גולים הוא לא עזב את מולדתו (התרבותית, הרי כזכור לנו נולד בוויטבסק, בבריחה ‏מהמולדת במלחמה). אלא לקח אותה איתו – הקים כתבי עת, מסגרות חברתיות ותרבותיות בפולנית. טננבאום ‏שיתף פעולה וכתב למוסדות תרבות-מחתרת בפולין כמו "הקברט הסאטירי הסטודנטיאלי" (‏STS‏) או 'היבריד' ‏והקים בשטוקהולם קבוצת קברט בפולנית שקרא לעצמה – 'הפרבר הקרקובאי' – ‏Krakowskie Przedmieście‏: ‏שמעבר למשמעותו המילולית זהו הרחוב הראשי בוורשה המוביל מהטירה מלכותית דרומה (ובימי הביניים, ‏עת העיר הייתה מוקפת בחומות זה שם נמצא הפרבר בדרך העולה אל קרקוב)‏

ב 1980 כתב בשפת אימו, פולנית, את השיר. 'אלוהים' של השיר כבר אינו כל כך קתולי כמו שנדמה בהתחלה. ‏השיר נשלח לחבורה הצעירה ובודאי נושא עימו את תחושת השנאה, הפילוג והשיסוי שהופנו אליו אישית ש 68. ‏מבקרי השלטון הנוכחי טוענים שמאז שנים רעות אלה לא הופנתה אנרגיה רבה כל כך להאשים חלקים מהציבור ‏בבגידה ממש, ושהשנאה והפילוג לא היו גדולים כל כך מאז האוטוריטריה הקומוניסטית.‏

אז למי מותר להשתמש בטקסט הזה? או בסיפורו של השיר? יאקוב טננבאום אומר שלמשפחה אין שום ‏התנגדות לשימוש בשיר (אולי לכל שימוש כלשהו), ועדיין עוקץ את אחד מבעלי הזכויות. יאקוב כותב בפולנית, ‏עם שגיאות קלות אבל בפולנית, אחרי שגדל בשוודיה ואחרי כל כך הרבה שנים. קצ'ינסקי וחבריו היו רוצים ‏שהשיר יקפא, ורק שימוש אחד יותר בו. כל הקשר אחר הוא בגידה, או במאמר מושאל מאצלנו – 'אסור ‏להשוות'.‏

אולי זה הראש הפרנואידי שלי שרואה את זה ואולי מאחורי הרבה שירים, מאחורי טקסטים, ספרים, מנגינות, ‏סיפורים ורגעים בפולין: האם מאחורי כל סיפור פולני יושב יהודי בשטוקהולם? ואם כן – זה טוב או רע?‏

פורסם בקטגוריה Culture, History, Immigration, polish history, polish jewish history, Warsaw | עם התגים , , , , , | תגובה אחת