רשות הרבים – תעודות חוגגות יום הולדת 100‏

חוק הארכיונים והמידע בפולין קובע שכל מסמך ממשלתי של רישום 'מאורע חיים' – לידה, נישואין או פטירה, ‏הינו חסוי מטעמי פרטיות למשך 100 השנים הראשונות מאז הוצאתו. רק בני משפחה מדרגה ראשונה רשאים ‏לעיין במסמך כזה או לבקש הוצאת העתק רשמי שלו ממשרדי הרישום הנמצאים בכל עיר ועיירה בפולין. פונים ‏רבים למחלקה שלנו במכון להיסטוריה יהודית בוורשה מבקשים שנמציא עבורם מסמכים כאלה, המקבילים ‏לרישום הרשמי של משרד הפנים הישראלי. אנחנו מנסים להסביר בסבלנות כי מסמכים אלה אינם ברשותנו, וכי ‏איננו יכולים או רשאים לבקש מסמכים כאלה מן הרשות שאכן מחזיקה בהם. רק המשפחה הקרובה (לעתים ‏בצירוף אסמכתאות רשמיות בפולנית) רשאית לכך. יש לעשות זאת בעצמך, או לחכות שיעברו 100 שנה מאז ‏הרישום. אחרי 100 שנה פוקעת חזקת הפרטיות. הפרטי הופך פומבי.‏

ב 30 במאי 2016 ימלאו 100 שנים ללידה שהתרחשה בוורשה, לבני הזוג יעקב וחנה קלנברג נולד בנם שמעון. ‏אח צעיר לצ'רנה, עתיד להיות אח גדול לאדז'יה. סבא שלי. 100 שנה עברו מאז לידתו. יום לידתו מופקע בזה ‏מפרטיותו, וכל יום שעובר ייקח עוד יום מחייו ויעביר אותו מהמרחב הפרטי – האישי והמשפחתי – אל המרחב ‏הציבורי, הפומבי.‏

רישום הלידה של שמעון קלנברג – נולד 30 במאי 1916. רישום שהוצא אחרי המלחמה, המקור אינו קיים

ה 30 במאי 1916 היה יום שלישי, העיתונים ליום זה מספרים כי השמש זרחה בשעה שלוש וארבעים בבוקר ‏ושקעה בשעה 7 בערב (לפני כניסת שעון הקיץ לעולמנו).‏‎ ‎העיתונים היומיים – שרבים מהם הוצאו במהדורת ‏ערב, לא נהגו לספר על מזג האוויר – וכך ניתן להניח כי היה זה דומה לימים אלו בוורשה. הימים חמים – מעל ‏עשרים מעלות צלזיוס, ובערבים לעיתים גשם חזק מנקה את הרחובות. עצי הערמון מעט אחרי שיא פריחתם, ‏סביונים ופרחים אחרים זורים לרוח את זרעיהם בתקווה לשידוך מוצלח. החורף שעבר לא היה חזק במיוחד – ‏די כמו השנה – והאביב כבר קנה שבת ברחובותינו (דווקא החורף הבא עתיד להיות קר, וקשה לאירופה שתחת ‏המלחמה – אולי גם קשה למשפחת הרך הנולד).‏

במאי 1916 מלחמת העולם (הראשונה) כבר קרובה לסגור שנה שנייה, וורשה שלנו שכנה לבטח באזור הכיבוש ‏הגרמני למשך רוב המלחמה, למן ה 4 באוגוסט 1915 ועד לסופה בנובמבר 1918. בתוך השקט היחסי הזה דנו ‏עיתוני העיר בתנועת הכוחות הבולגריים, בכשלונות החזית האיטלקית, במעמדה של טורקיה במלחמה (בעוד ‏בטורקיה מתחילה בעת הזו השמדת העם הארמני), בהפצצות על נהר המאאס ובניסיונות החוזרים של רוסייה ‏להשיב לעצמה שטחים שנלקחו ממנה בחזית המזרח.‏

עיתוני ורשה מספרים כל אחד את עולמו שלו ואת ד' אמותיו: ביידיש- ה'היינט' ראשית מבקש מקוראיו לחדש ‏את המינוי לחודש יוני ומתחת לזה מספר כי ממשלתו של וילסון בארה"ב מתנגדת לפציפיזם ובוחרת להגדיל ‏את סדר הכוח הצבאי האמריקאי, 'דער מאמענט" – העיתון בעל הגוון הפולקיסטי (כלומר בעד אוטונומיה ‏תרבותית ביידיש ליהודי פולין ורוסיה) – זה שרוחו הייתה כנראה הקרובה ביותר לרוח המשפחה (לתיכון ברוח ‏זו ילך סבי)- מספר על כניסת כוחות בולגריים לתוך יוון. בעוד חברם העברי 'הצפירה' עסוק במכירת כרטיסים ‏לנשף אבל גדול לזכרו של שלום עליכם, שנפטר שבועיים קודם לכן בניו-יורק, שתערוך אגודת הסופרים ‏והעיתונאים היהודיים עוד באותו הערב. הנשף ייערך בתיאטרון של קמינסקי – רחוב אובוז'נה 1 (או כפי שכתוב ‏שם אובושזנה) – במיקום היוקרתי שמתחת לקמפוס אוניברסיטת ורשה, בואך שכונת פובישלה. העיתון הפולני ‏הנפוץ 'קורייר ורשווסקי' מפרסם בעמוד הראשון שלו את מצבה הכספי של האגודה לבטיחות באש, שנדמית ‏כמכבי האש של התקופה. והמצב נדמה מעודד – רק 110 מיליון רובל הוצאות לעומת הכנסות של 160 מיליון.‏

כותרות עיתוני וורשה – 30 במאי 1916, עיתונים יהודיים מאתר "עיתונות יהודית היסטורית", קורייר ורשבסקי מאתר אוניברסיטת ורשהניתן לדפדף בעיתונים באתר זה – http://jpress.org.il/Olive/APA/NLI_heb/?action=tab&tab=browse#panel=browse

המשפחה אליה נולד סבי הייתה משפחת סוחרים. שפת היומיום בבית הייתה פולנית. קשה לדעת בדיוק היכן ‏גרה המשפחה כשנולד סבי. ‏רישומים מאוחרים יותר, משנות השלושים והארבעים מציינים את כתובת ‏המשפחה ברחוב פאוויה מספר 30, דירה 3. בספרי הכתובות של ‏וורשה מופיעה החנות של האב ברחוב גיינשה ‏מספר 6, ובשנת 1908 ישנו סוחר בשם י. קלנברג שכתובתו רשומה ברחוב גיינשה 27. האם זו ‏דירת המשפחה ‏לפני שהתרחבה? האם כבר עברו אז לדירה ברחוב פאוויה? כך או אחרת זה מעבר של כ 100 מטר דרומה ‏באותה שכונה, לרחוב ‏מעט יותר שקט.‏‎ ‎הלידה כנראה התרחשה בבית, כשאחותו הגדולה בת השנתיים נמצאת ‏איתם, ואולי משפחה שגרה קרוב באה לתמוך. קשה ‏להאמין שלידה למשפחה כזו התרחשה בבית חולים. פתיחתה של ‏מערכת הבריאות לציבור הרחב תיעשה בצורה משמעותית יותר רק עוד כמה ‏שנים.‏

תמונה בודדה של הבניין ברחוב גיינשה 27 – רק גגו נראה, עומד נמוך בין בניינים שכנים. צילום מתוך החצר של מחנה הצבא "גיינשובקה" הסמוךתמונה מהתאר – http://www.warszawa1939.pl/index_arch_main.php?r1=caly_plan.phpזכויות שמורות למכון היהודי ההיסטורי בוורשה

תמונה בודדה של הבית ברחוב פאביה 30 – זהו הבית הימני ביותר, הכהה. רק פרגמנט זה שרד. זו תמונה המצולמת לפני מלחמה – מתוך החצר של כלא פאביה הסמוךתמונה מאתר http://www.warszawa1939.pl/index_arch_main.php?r1=caly_plan.php

גם העיתונים תומכים בגרסה של לידת הבית: מודעות העמוד האחרון של ה'קורייר ורשוובסקי' מלאות ‏במודעות על מיילדות – אקושרקי (‏Akuszerki‏) בפולנית. שמונה מודעות מספרות על עלמות המציעות ‏שירותיהן, ומבטיחות דיסקרטיות, כוח פיזי ורגישות. חלקן מתהדרות בדיפלומה מהאוניברסיטה המקומית, ‏חלקן מציינות כי הן "מהשורה הראשונה" וחלקן מציינות את שם המשפחה – אם כי שמן הולך לפניהן, ואם כדי ‏להבטיח שהלקוחה תקבל מיילדת מן הזן המועדף עליה. עוזרות בית – רק 6 מודעות. בכלל העיתון הפולני די ‏מדחיק את המלחמה – רק לעמוד השישי נדחסים הדיווחים על הנעשה בחזיתות השונות (רוסיה – גרמניה: ‏ללא שינוי), בעוד בעמוד החמישי מדווחים כי הערב תעלה בפעם האחרונה אאידה באופרה הלאומית. ‏בתפקיד הראשי הגב' קפטלובנה. ממחר תעלה האופרה "הלקה" בכיכוב הגב' לויצקה. התיאטרון הפולני ‏בוורשה מעלה כמות גדולה של קומדיות, ורובן מקוריות. אני באופן אישי הייתי ממליץ לנסות את הקומדי ‏‏"החברים מאמריקה" או ללכת לתיאטרון הקיץ בגן הסאסקי ‎ ‎כדי לצפות בקומדיה "מדליית השלישי במאי" של ‏קוזלובסקי. בילוי ערב באוויר הפתוח נשמע מתכון מוצלח לימים אלה.‏

משפחת קלנברג כנראה לא התפנתה לצפות לא בתיאטרון הקיץ הפולני, לא בנשף האבל לזכרו של שלום-‏עליכם, לא בחזנות של גרשון סירוטה (סיראטא כפי שכתוב ביידיש) בבית הכנסת נוז'יק לכבוד ר"ח סיוון ולא ‏במחזה סלמבו בתיאטרון אפולו המפורסם בעיתוני היידיש. אפשר להניח שיעקב איצק – אבי המשפחה, קרא ‏כמה מהדיווחים הפוליטיים החששניים בעיתונות היידיש – על הניסיונות של רוסיה לשוב ולהשפיע בפולין, על ‏מצבם של היהודים בין הפטיש לסדן של הכוחות הלוחמים, על הפציפיזם הכושל ועל הזדמנות כלכלית שמביאה ‏המלחמה. ההבדלים בין העיתונות היהודית לפולנית ניכרים: העיתונות היהודית עסוקה מאוד במלחמה ‏ובנעשה בעולם, ומעט חדשות מקומיות יש בה. רק 'היינט' מפרסם בקצרה על שינויים בחברת הטראמוואי ‏המקומי, ומדורו הפופולרי "וואס הערט זיך אין ווארשע" אינו רואה אור. ב'דער מאמענט' מתמצות הידיעות ‏המקומיות בידיעה קצרה על מותו של האדמיניסטראטור מרחוב פטאשה (הוא רחוב הציפורים של אורי אורלב) ‏אפרים רויזען. מתי מעט. בעוד ב'קורייר' המלחמה נעלמת והחדשות המקומיות ממלאות את כל העמודים ‏הראשונים. ואולי אפשר ללמוד יותר על הנעשה בעירנו לא מן הכתיבה המערכתית – אלא מזו שבשוליה: ‏מודעות האבל, מודעות המכירה, פרסומות לבעלי מקצוע ואירועים. כל אחד וגישתו.‏

אם כן – כשלון די חרוץ נכשלתי בניסיון לדמיין את יום השלושים במאי 1916. היום הראשון בחייו של סבא ‏שמופקע מחיק המשפחה והופך לחלק מן ההיסטוריה. מן הפרטי אל הציבורי, מן רשות היחיד אל רשות ‏הרבים.‏

אם אגיע בקרוב לאחד מארכיוני וורשה ואבקש תעודת לידה של שמעון קלנברג משנת 1916, יסבירו לי בנימוס שרישומים מאזור זה של העיר משנה זו אינם בנמצא. יציעו לי אולי לחפש במקומות אחרים, או רישומים אחרים. מה שלא יעשו זה לבקש ממני להוכיח את קרבת המשפחה בינינו. הוא כבר לא יהיה שייך למשפחתו. לא לבד. תעודותיו, או אובדן תעודותיו אינן רק שלי – הן בין מאות אלפי מסמכים ומיליוני תעודות. בלי "שלי" ו"שלך", רק "שלנו". יום אחרי יום נוותר על אחיזה. את סבא שלי – הסוציאליסט – זה בוודאי יישמח. אני אחשוב על האקט הזה לא במובן השייכות הקולקטיבית, אלא אולי בניסיון להתחמק מן השייכות האינטימית הקשה מכולן – הבדידות.

"בדידות הילדות" יאנוש קורצ'אק, מתוך כתבים כרך ג' בתרגום מפולנית של יורם ברונובסקי

 

בחוסר מילותיי פניתי לוורשאי יהודי אחר, שגר עוד מעט דרומה משם – שיקל עליי לחצות את הנהר הבלתי עביר. יאנוש קורצ'אק מנסה גם הוא לתאר את הגדה השנייה ממנה נלקחנו לבלי שוב, אל כמובן בדרכו שלו. מזל טוב סבא, ברוך הבא לרשות הרבים. תקל עליך בזאת בדידותך.

יום החוקה פוגש את יום השואה,‏ או הצטרפות שני תאריכים בלוח השנה הפולני-ישראלי מלמדים משהו על השאיפה להגבלת הכוח מול השאיפה ‏להגדלת הכוח

לפני כשנתיים הדרכתי משפחה ישראלית בפולין, שהשמיעה לי את קלטות הראיונות שערכו הנכדים עם הסבא ‏והסבתא יוצאי פולין, ובהם שאלו אותם על חייהם ועל המשפחה. הסבתא ניסתה אז להסביר לנכדתה היכן ‏התרחש אירוע מסויים ונקבה בשמו של הרחוב, אותו לא הצליחו הנכדים להבין ולבטא. רחוב כזה יש בכל ‏אחת מעיירותיה של פולין וכל פולני ידע מידע למה הכוונה – צ'צ'גו מאיה – ‏Trzyciego Maja‏ – השלישי במאי, ‏הוא התאריך היום. זהו היום בו בשנת 1791 נחתמה ואושרה החוקה הפולנית, ובמסגרתו נחגג היום בפולין יום ‏החוקה – ‏święto konstytucji‏.‏

החוקה הפולנית היא השנייה מסוגה שנחתמה בעולם: 3 שנים לאחר זו האמריקאית של 1788, וארבעה ‏חודשים לפני זו הצרפתית של ספטמבר 1791‏‎;‎היא ניסתה להביא סדר פוליטי במדינה שאויביה מבחוץ כבר ‏כרסמו בה בשתי חלוקות, ועמדו לחסלה כליל. כדי לאגד את האומה, או את מה שנשאר ממנה, ויתרו המלך ‏סטניסלב אוגוסט וחלקים מהאצולה על כוח פוליטי לטובת הסיים – הפרלמנט הפולני – 171 מושבים חדשים ‏נפתחו בסיים ואיזנו את הפוליטיקה הייצוגית במה שמכונה האיחוד הפולני-ליטאי, ועיגנו סוג מסויים של זכויות ‏שנקראות בימינו זכויות אדם ואזרח. החוקה נכתבה בין היתר על ידי הפילוסוף הצרפתי ז'ן ז'ק רוסו ובהשפעת ‏תורת הפרדת הרשויות של מונטסקייה. החוקה, אם כן – הייתה מה שחוקה אמורה להיות: אמנה חברתית ‏המסדירה את חוקי המשחק הפוליטי, ומייצרת פשרה בין השלטון לבין הנתינים – הגבלת הכוח וחלוקת הכוח ‏תמורת קבלת הכוח.‏

האירוע הוא משמעותי בהיסטוריה של פולין, ואולי הפך למיתי בגלל הרומנטיות שבו – 4 שנים אחרי חתימת ‏החוקה חדלה פולין מלהתקיים, החלוקה השלישית והאחרונה ביטלה את פולין כמדינה והשאירה חלקים ממנה ‏תחת שלטון פרוסי, אוסטרי ורוסי, מצב שימשיך להתקיים עד 1918 אז תוקם פולין מחדש. החוקה היא הבטחה ‏שלא התגשמה, ולא נוסתה באמת כפרוגרמה פוליטית. זיכרון החוקה נותר חזק בתנועה הלאומית הפולנית כל ‏תקופת החלוקות – ואירוע קבלת החוקה על ידי הסיים הונצח 100 שנים אחרי התרחשותו על ידי יאן מאטייקו, ‏‏"הצייר הלאומי" – בציור שמוצג היום במקום בו התקבלה החוקה – הטירה המלכותית בעיר העתיקה בוורשה.‏

יאן מאטייקו – חוקת השלישי במאי. תמונה של הציור מתוך ויקיפדיה

חג החוקה של השלישי למאי מצויין בשמחה ובגאווה גם על ידי הכוחות הליברליים והפרוגרסיביים בפולין היום. ‏מכריי, שרובם נמנים על חוגים כאלה, מרגישים פעמים רבות לא בנוח עם האופי הלאומני שקיבל יום העצמאות ‏של ה 11 בנובמבר, עם השמרנות הדתית של החגים הגדולים בפסחא ובחג המולד, ומצרים על השימוש ‏ההיסטורי הצר שעושה הימין השמרני בפולין ביום ציון מרד ורשה. את חג החוקה הם אוהבים, ולא מהססים ‏לעשות בו שימוש פוליטי המתאים לתפיסת עולמם.‏

ציון השלישי במאי כיום חג לאומי החל עם עצמאותה המחודשת של פולין אחרי מלחמת העולם הראשונה. אך ‏כראוי לחג שמעלה על נס פרוגרמה של פשרה פוליטית, של מתינות ושל חלוקת כוח – בוטל בשנות החמישים ‏על ידי השלטון הקומוניסטי בפולין. רק ב 1990 לאחר החלפת שלטון מלאה וכתיבת חוקה חדשה חזר החג ‏להיות מצויין מחדש. בפולין של היום הוא מועלה על נס על ידי הצדדים הפרוגרסיביים במפה הפוליטית, כלומר ‏על ידי האופוזיציה מהמרכז ושמאלה. הסכמה פוליטית והגבלת כוח מועלות על נס במדינה בה מפלגת השלטון ‏מנסה לשנות את כללי המשחק, מגלה חוסר אמון במערכת השיפוט כולל בבית המשפט העליון לענייני חוקה, ‏ובה קולות משמעותיים מביעים מיאוס מהצורך בהגבלת כוחם. תופעות שבעגה הפוליטית הישראלית ניתן ‏לקרוא להן – "משילות".‏
כחג אזרחי (בין חגים דתיים רבים) – יהודים תמיד חיבבו את השלישי במאי. החוקה אמנם הבטיחה את ‏עליונות הכנסייה הקתולית במדינה אך הבטיחה חירות דתית, ונתפסה על ידי היהודים בפולין כמגינה על ‏זכויותיהם ומבטיחה את מקומם במשחק הפוליטי בפולין. בכלל – יהודים בפולין, לפחות עד 1930, זיהו עצמם ‏במידה רבה עם הלאומיות הפולנית – וראו בתנועה הלאומית הפולנית אמצעי לשחרור פוליטי – בוודאי אל מול ‏משטר מגביל כמו הצארות הרוסית. בתמונה למטה צועדת הרבנות הראשית של וורשה במצעד השלישי במאי ‏ב 1916, שנערך תחת כיבוש גרמני בימי מלחה"ע ה 1, כמחאה נגד הדיכוי הרוסי של הפולנים שנמשך 120 ‏שנה.‏

שאלה זו – של הגברת יכולת המשילות, אל מול הגבלתה בחוקות, אמנות חברתיות וזכויות אדם ואזרח – או ‏במילים אחרות הגבלת כוח אל מול הגדלת כוח – הוא נושא שחוזר בהגות יהודית לאורך הדורות. החל מקבלת ‏החוקה הראשונה לבני ישראל כעם – זו הניתנה בסיני (מתוך ההגבלה האולטימטיבית בביטוי "נעשה ‏ונשמע") – ועד לביטוייה הפילוסופי האחרון בספרו של מיכה גודמן מן השנה שעברה – "הנאום האחרון של ‏משה". הניתוח שגודמן מציע לחומש דברים נושא כפילות מעניינת: גודמן מתאר את ספר דברים כתורה ‏הפילוסופית שמשה מבקש להנחיל לבני ישראל עם לכתו ועם כניסתם אל הארץ, מיד אחרי השעבוד במצרים, ‏היציאה מהשעבוד וההליכה במדבר. בהבטחה יש שני צדדים: האחד הוא ההבטחה שתמו ימי העבדות וכי יותר ‏לא יהיה העם נטול כוח פוליטי וצבאי. הצד השני הוא הזהרה מן הכוח הזה בדיוק – ונבואה שאם לא יוגבל הכוח ‏הזה – גורלם של בני ישראל יהיה כגורל המצרים. את הפן הזה גודמן טוען שמשה רבנו מנסה לקדם בעזרת ‏מה שהוא קורא לו "חינוך מגונן": (פרק בשם הזה מתחיל בעמ' 116), וכך מתאר גודמן את אחד המאפיינים של ‏החינוך הזה – "העיצוב הסלקטיבי של הזיכרון":‏

‏"כל אומה מספרת לעצמה סיפורים על העבר שלה, ובאמצעות הסיפורים המכוננים האלה מעצבת את אופייה ‏הלאומי ובונה את זהותה. אבל לא כל אומה משתמשת בסיפורים כתרופה לאיזון המצב הרגשי שלה. זהו ‏החידוש וזוהי הבשורה של שיטת עיצוב הזיכרון בנאומו של משה. לספר סיפורים זאת אמנות. והמרכיב החשוב ‏ביותר של האמנות הזאת הוא העיתוי. סודו של המספר הוא סוד העיתוי הנכון. את סיפורי העבדות יש להזכיר ‏כשחווים אדנות, את סיפורי התלות במדבר יש לספר כשחווים הצלחה, את נסי המלחמה יש לספר לעם מבוהל, ‏ואת סיפורי החטא יש לספר ברגעים מביכים של צדקנות. הסיפור הנכון בעיתוי הנכון מייסד את האיזון הלאומי ‏הנכון." (ע' 135)‏

וכאן, באחרי צהרים של יום החוקה הפולני – נכנס לו יום הזיכרון לשואה ולגבורה בלוח השנה הישראלי.‏
השאלה שעולה אצלי מהמקום הזה קשורה לדרך בה אנו מספרים את השואה ועל השואה לעצמנו – בני ישראל, ‏העם היהודי, בני עמם של קורבנות השואה. השואה מסופרת כיום כסיפור של היעדר כוח – שהפיתרון אליו הוא ‏הגדלת הכוח. 'אילו הייתה קיימת מדינת ישראל' – אומרת הקלישאה – 'לא הייתה מתקיימת השואה'. זו אמירה ‏שקשה להפריך – והיא יכולה להתייחס למספר אפשרויות – האחת היא פתיחת שערי מדינה להגירה יהודית, ‏והשנייה היא לעוצמתה הצבאית של מדינת ישראל שהייתה אמורה להיות מופנית כנגד המעצמה הבינלאומית ‏שחוללה את השואה – הרייך הגרמני בראשות המפלגה הנאצית. מסופרים סיפורי המרד החמוש, כמו גם ‏המרד השפוף או ההתנגדות לכל צורותיה. דרך זו של העצמה נדמית כפיתרון לעובדה ההיסטורית שהיא ‏השואה – או כפי שמנסחים זאת מחנכים – 'לקחי השואה'.‏

אם ניקח את ניתוחו של גודמן לפרוגרמה הפוליטית שמציעה משה רבנו לעם ישראל – כי אז את הדרישה ‏לעוצמה, את סיפורי ההתקוממות והגבורה – יש לספר לעם נטול כוח, מפורד ומפחד. בשעה שבעיתות של כוח ‏וחירות יש לזכור את הצדדים המרסנים של הכוח. ולסיפור השואה כמובן יש צד גם כזה: המדינה הנאצית ‏הסירה מחסומים על כוחה באופן עקבי מאז עלייתה לשלטון. מבני ומוסדות הכוח נוצרו לפי גחמות וצרכים ‏רגעיים ולא לפי כללי משחק מסודרים, זכויות שנתפסו כזכויות יסוד – כמו הזכות לקניין, חירות ולבסוף לחיים ‏הופרו ונשללו, ובסופו של דבר – הקמתם של מחנות ההשמדה התאפשרה על אדמת פולין בדיוק מאחר ופולין ‏הייתה מדינה כבושה, ללא מערכת הגבלות על כוח וללא איזונים ובקרות על מערכות השלטון הצבאי.‏

זו כמובן שאלה של השקפת עולם: מה נחוץ לנו עכשיו – הגבלת כוח או הגדלת כוח? מי שחשים חסרי ביטחון, ‏מאויימים, על סיפה של השמדה – צריכים את הגדלת הכוח, או לפחות את הסיפורים עליו, האדרתו והרצון ‏להגדילו. אלו שחשים בטוחים מספיק יטענו כי הגבלת הכוח היא כרגע צורך השעה – וכי הדרישות לפחות ‏פיקוח, ליד חופשית, לאי פרסום ביקורות או חוסר צורך בהן – הן סכנות גדולות בקרב על הישרדות האומה – ‏ונפש האומה.‏

לעולם לא עוד – אבל לא עוד מה

 

זיכרונה של החוקה הפולנית הועלה על נס משך שנים תחת כיבושים זרים, שלטון פולני קומוניסטי ניסה ‏להעלים אותו מסיבות אחרות אך דומות: הגבלת הכוח אינה נתפסת כערך עבור מי שהמדינה בהנהגת ‏מפלגתם מייצגת נאמנה את רצון העם והפועלים, עבור מי שתכנון כלכלה מרכזי הוא הפתרון לבעיות השוק. ‏היום שוב עומדים בפולין אנשים המבקשים להקטין את זיכרון החוקה או את הצורך בה: הם מאויימים מפליטים ‏‏(שכלל לא מגיעים לפולין), מעזיבת המוסר הנוצרי, ממערביות מנוונת, מהשפעה זרה על הנעשה באומה.‏
איזה סיפור תספרו אתם ביום השואה הזה? איזו חוקה אתם מקבלים עליכם?‏

עטרה ליושנה – פורים-שפיל בוורשה

עולם קטן הוא העולם היהודי בפולין, ובתוכו גם זה של וורשה. אם נספור יהודים או כאלה בעלי שורשים ‏יהודיים נגיע כנראה לכמה עשרות אלפים בודדים, אבל אם נספור את הכמות המעורבת בחיי הקהילה, ‏התרבות והדת – אלפים בודדים. בכל ארוחת חג גדולה – נניח בליל הסדר או בראש השנה, מתקיימות אולי ‏שתי ארוחות קהילתיות. גם בחג כמו פורים – שהוא אירוע מתגלגל – המבחר לא מסחרר: בשבת שלפני החג ‏התקיימה מסיבת פורים של הקהילה בשיתוף ה ‏JCC‏ (כדי שלא להתנגש עם הפסחא בשבת שאחרי החג) אליה ‏הגיעו רוב האנשים שהם חלק מהקהילה, ובמקביל התקיים נשף פורים במוזיאון לתולדות יהודי פולין, שבו – כך ‏נדמה לי – לקחו חלק קצת יותר עסקנים וותיקי הסצינה. ביום ראשון שלאחר מכן נערכה פעילות לילדים ‏במועדון מקומי. קריאות מגילה נערכו ביום רביעי בערב בכל בתי הכנסת (חמישה במספר) בעיר, בבוקר יום ‏חמישי קיים רק בית הכנסת בנוז'יק קריאת מגילה, ובצהרי אותו היום קריאה נוספת התקיימה ב ‏JCC‏, למי ‏שמרגישים קצת פחות בנוח בבתי הכנסת.‏

אבל ביום רביעי אחר הצהרים, עת יוצא יום תענית אסתר ונכנס הפורים, נערך במכון להיסטוריה יהודית בעיר ‏‏(הז'יך –‏‎ ŻIH – Żydowski Instytut Historyczny‏) אירוע מעט שונה, שממעט להפציע בחיים היהודיים בעיר – ‏הפורים-שפיל. הפורים-שפיל – מחזה היתולי לחג הפורים, שפעמים רבות כולל המחזה היתולית של מאורעות ‏מסיפורי המגילה והחג – הוא מסורת המתועדת לפחות מאז סוף ימי הביניים בקהילות אשכנז.‏

הרעיון והמחשבה לפורים-שפיל שערכנו במכון היה פרי מוחו של נועם, אותו הקוראים הנאמנים יזכרו מפוסט ‏קודם על מוזיקה פולנית בשנים שלפני המלחמה. נועם מצא כמה טקסטים של פזמונאי וכותב בשם מריאן המאר ‏‎(Marian Hemar)‎‏ – יהודי שכתב בפולנית, והם מתאימים לאווירה השטותית, למזג האוויר האפור, למצוות ‏השתייה החריפה, ולעיסוק שלי במכון – בניית סיפורי משפחה. המאר נולד בלבוב בשם יאן מריאן השלס (‏Jan ‎Marian Hescheles‏), ועבר לוורשה בשנות העשרים, שם עבד יחד בין השאר עם טובים בכתיבה לקברטים, ‏הצגות ועיתונים. הוא היה פורה בצורה בלתי רגילה, ומצליח בצורה בלתי רגילה. מעל 3,000 שירים כתב ‏שחלקם מבוצעים ברעננות עד היום. ב35' תיאר הקריקטוריסט דאשווסקי את המאר כבן דמותו של ‏המלחין הנערץ פרדריק שופן (כך בדיוק נראה פסל שופן בפארק לאז'נקי בורשה‎ ‏) באיור הבא

שופן של הסטיריקנים (איור – ולדיסלב דאשווסקי)

לא אהפוך זאת לתיאור של התקופה, הקברטים, השחקניות והשחקנים. את האווירה והרוח לוכדת המוזיקה, ‏והמילים מספרות ברעננות על תקופה אחרת, גיאוגרפיה אחרת, חברה אחרת.‏
הגרסה הצנועה שלנו לשירים והמערכונים של המאר מופיעה כאן – באולם הכניסה של המכון (לפני המלחמה – ‏הספריה המרכזית ליודאיסטיקה בוורשה). המשתתפים כולם עובדי המכון. שני הגברים ישראלים שנאבקים ‏‏(בהצלחה) עם הפולנית. מילות הקטעים, קישורים נוספים ופרטים מופיעים למטה:‏

הקטעים לפי סדר:‏

1.  Upić się warto ‎‏ (כדאי לשתות)‏
2. ‏ Drzewo genealogiczne‏ (עץ משפחה)‏
3. ‏ Jak ja się dziś upiję!‎‏ (איך אני הולך לשתות היום!)‏
4. ‏ Czy pani Marta jest grzechu warta?‎‏ (האם [הגב'] מרתה שווה חטא?)‏

השיר הראשון, מתאר יום אפרורי בחודש אוקטובר, בו נדמה ששום דבר לא הגיוני, לא כדאי לא שווה: אין מה ‏ללכת, לשכב, לקנות או למכור – רק דבר אחד הגיוני – לשתות!‏

http://staremelodie.pl/piosenka/139/Upic_sie_warto

https://www.youtube.com/watch?v=rn9M_q5StWM ‏ – או ביצוע תיאטרלי יותר כאן בשידור של ערוץ ‏התרבות הפולני – ‏https://www.youtube.com/watch?v=EcipyROBOeI

‏'עץ המשפחה' מתרחש על ספסל בבית הבראה פולני. בהקדמה לקטע כתוב כי שני המשתתפים לבושים דומה ‏‏– אך לא זהה. שניהם מוציאים מכיסיהם את העיתון נאש פשגלונד (‏Nasz Przeglad‏ – המבט שלנו – עיתון יהודי ‏נפוץ בפולנית) ומתחילים לקשור שיחה, בה מתברר ששניהם נושאים את אותו שם – מאוריצי גווירצמן. משם ‏הם ממשיכים לנסות ולהבין מה הקשר המשפחתי ביניהם.‏
רוב הטקסט ברשת בקישור הזה.

השיר השלישי הוא מונולוג בו מציין הזמר את כוונתו לשתות – אולי תהיה זו פעם אחרונה, ומי יודע מתי עוד ‏יוכל. הוא ישתה עבור היום, עבור השנה שעברה ועבור זו הבאה. ואם יתמלא חס וחלילה – ידע כיצד להתרוקן.‏

http://staremelodie.pl/piosenka/374/Jak_ja_sie_dzis_upije

השיר האחרון – על הגברת מרתה – מתאר צעירה היודעת להשתמש בנתוניה הטבעיים, תוך שהיא נשארת די ‏תמימה לגבי היחס מהחברה ומהגברים הנשואים שסביבה. הקהל (במקור – הזמר שכנגדה) תוהה האם ‏הגברת שמולו שווה את החטא.‏

http://staremelodie.pl/piosenka/661/Czy_pani_Marta_jest_grzechu_warta
ובעיבוד יותר מודרני – ‏https://www.youtube.com/watch?v=OBjcpDwdgNI

בינתיים

אם עטרה ליושנה, כך היו עושים את זה בעבר בוורשה: נשף פורים חגיגי לסופרי ישראל- העמק השוייצרי בוורשה, 1901
פוסט בבלוג עונ"ש, שכתב אורח הבלוג רמי נוידורפר – http://onegshabbat.blogspot.com/2015/03/1901.html

ואצלכם בבית, העוזרת הנוצריה בישלה? – שיחה עם בלנקה גורצקה על עובדות משק בית נוצריות בבתים יהודיים

רציתי להקליט שיחה עם בלנקה לפני שהיא נוסעת לישראל להשלים את הדוקטורט שלה. היו לי לא מעט ‏שיחות איתה, חבריות, אבל על המחקר שלה היא קצת הסתייגה מלדבר. לפני ההרצאה בז'יך (‏ŻIH‏ – המכון ‏היהודי להיסטוריה) על נושא המחקר שלה – עובדות משק בית נוצריות בבתים יהודיים בפולין שבין המלחמות ‏‏– לא שמעתי ממנה כמעט דבר על המחקר או על הרעיונות שלה בנושא. השיחות בינינו נגעו יותר בחיים ‏הפרטיים, בחוויות המגורים בארץ זרה של כל אחד מאיתנו, 'להסתדר' בישראל, להסתדר בפולין, ספקטרום ‏הזהויות היהודית בפולין, ומאפיינים של בתי הכנסת השונים בוורשה – שלשנינו (בלנקה גדלה בכפר ולמדה ‏בקרקוב) היא חדשה.‏

כששמעתי את ההרצאה של בלנקה על עובדות משק הבית הנוצריות בבתים יהודיים, מגובה בסטטיסטיקות ‏העסקה מפורטות – חשבתי הרבה על המשמעות. 20% מהנשים הנוצריות העובדות לפני המלחמה – עבדו ‏בתור עובדות משק בית. בתוך סקרי התעסוקה השנתיים 30% מתוך אותן 20% עבדו בבתים של יהודים. אם ‏ניקח בחשבון שכל עובדת משק בית, עוברת בקריירה הקצרה שלה (שנתיים עד עשר שנים, כעבודה בין היציאה ‏מהבית ועד הנישואין) כמה משקי בית, הרי אפשר שכמעט מחצי עובדות משק הבית הנוצריות עבדו בחייהן ‏מתישהו אצל יהודים. נשים יהודיות, מצד שני – כמעט ולא עבדו במשקי בית נוצריים. העובדת היהודית הייתה ‏יקרה יותר, ורק משפחות יהודיות אמידות או אדוקות במיוחד הגבילו עצמן לעוזרות משק בית יהודיות בלבד. ‏

עוזרת משק בית יהודיה הייתה יכולה לבשל גם בבתים אדוקים – מה ששינה את כל התנהלות הבית. בלנקה ‏מספרת שהשאלה הזו – האם עוזרת משק הבית מבשלת – הייתה ממש נייר הלקמוס בהגדרה הדתית של בתי ‏היהודים בתקופה. כמו שהיום 'חובש כיפה' או 'שומר שבת' הם מה שיהפוך אדם למה שמכונה 'דתי' – בימים ‏אלה הייתה זו שאלת אכילת אוכל המבושל בידי נוצרים (גם אם האוכל כשר מבחינת מרכיביו).‏

זה תמלול ערוך, שמעביר קצת מרוח השיחה, קצת מרוח העיסוק – ובעיקר מחשבות שמרחפות בחלל החדר ‏על אז והיום, בפנים ובחוץ, התקדמות וחזרה. הגדרה עצמית וחיפוש המקום אל מול הסביבה, שני מהגרים ‏בחדר אחד, מדברים על חברות מהגרים, עיר וכפר, שייכות וזרות. ככה זה נשמע פחות או יותר:‏

כרזה פולנית מהשנים בין המלחמות – באדיבות בלנקה גורצקה

—

‏(בלנקה): בהתחלה התחלתי להקליט זיכרונות של אנשים – אחרי שסבא שלי נפטר, מאוד הצטערתי שלא ‏שאלתי אותו, שלא למדתי ממנו. אז התחלתי להקליט אנשים, בלי לדעת בכלל שאהפוך את זה למחקר – ‏הקלטתי יהודים בישראל שבאו מפולין, והקלטתי פולנים מבוגרים במקומות שעניינו אותי והעסיקו אותי. ורק ‏תוך כדי הרישום לדוקטורט הבנתי שהריאיונות האלה, הם חומר חשוב, ושממש צריך ללמוד איך לערוך אותם, ‏איך להתייחס לממצאים שלהם, שזו מתודולוגיה שלמה, ושאולי חלק מההקלטות שלי הן חסרות ערך למחקר ‏שאני רוצה לעשות.‏

הייתה לי בעיה בראיונות עם המרואיינים הפולנים, אני לא מרגישה לגמרי שלמה עם הראיונות האלה. יש לי ‏תחושה שלא יכולתי להגיד במפורש שאני רוצה להתעסק ביהודים – כי אז זה יותר מסובך

איך עשית את זה בלי להגיד שאת מתעסקת ביהודים?‏

עשיתי תוכנית לראיין אנשים לגבי כמה עיירות, והכוונה הייתה שיספרו על העיירה לפני המלחמה, ומתוך זה ‏הייתי מוציאה מידע על היהודים. אבל אני ידעתי שבשבילי זה עיירות שקשורות למשפחה שלי. ידעתי שבשבילי ‏מרכז השיחה זה הנושאים היהודיים, אבל חשוב גם לראות איפה זה קופץ לאנשים, אם תגיד שאתה מתעסק ‏ביהודים זה יתפוס את כל הדיון, ואם לא – אז אולי זה לא היה כזה חלק חשוב בחיים של העיירה ובחיים של ‏האנשים. יכול להיות שזה משהו שולי, אז יש גם הצדקה מתודולוגית לעניין הזה שלא פתחתי ישר עם הנושא ‏היהודי: אם אני רוצה לשים את היחסים עם היהודים בפרופורציות אני לא צריכה לשים אותם מיד במרכז, אבל ‏מצד שני אני לא לגמרי בסדר עם המרואיינים שלי, ומצד שלישי אני לא רוצה שהם יכניסו צנזורה. אבל מי אני ‏למנוע מהם את הצנזורה, אולי הם רוצים לצנזר. היה מרואיין שיש לי תחושה שאם הוא היה יודע שיש לי ‏שורשים יהודיים אולי הוא היה עוצר עצמו קודם.‏

מה הוא אמר?‏

הוא אמר, (מהססת) לא לגמרי דברים אנטישמיים, אבל היה ברור מזה שהוא לא חובב יהודים. היה לי גם ריאיון ‏אחד עם מישהו שאמרו לי מראש שהוא אנטישמי, ואף אחד לא סיפק לי מידע כזה על היהודים והמשפחה ‏כמוהו. הוא היה האינפורמנט הכי יעיל שהיה לי וההגדרה שלו שהוא אנטישמי. היו לו כל מיני דברים, היה לו ‏הרבה כעס. אבל דווקא הסטריאוטיפים האנטישמיים לא היו כל כך במה שהוא סיפר.‏
איתו סיפרתי – הוא ידע שהמשפחה שלי משם, והיא משפחה יהודית. הוא ידע. איתו הרגשתי בסדר, אבל עם ‏הרבה מרואיינים הרגשתי שאני קצת מרמה.‏

מאיפה המשפחה שלך?‏

ז'שוב ולנצוט

מה הם עשו שם?‏

חלק היו סוחרי פרות וחלק היו רבנים.‏

האינפורמנט היה מלנצוט?‏

כן, והוא סיפר לי על איפה בדיוק גרו, המשפחה הייתה די גדולה, והוא אמר לי פה גרו אלה ופה גרו אלה. ‏‏[…] הוא לקח אותי איתו והוא "זרק" עליי את כל הכעס על היהודים.‏

על מה הוא כועס?‏

היו לו שני סיפורים שבעיניו מצדיקים את הכעס שלו. האחד הוא שבתחילת המלחמה כשחיילים של הצבא ‏הפולני הוחזקו על ידי הגרמנים במין כלא מאולתר במרכז העיר, ושמרו עליהם, אז כל הפולנים התגייסו והביאו ‏להם אוכל ובגדים ודאגו להם – והיהודים לא תרמו. והדבר השני זה שבזמן המלחמה על יד הבית שלו היו ‏מתחבאים כמה אנשים מהמשטרה היהודית שברחו מהגטו, היו מסתתרים, וכל יום היו גונבים ממנו חלב, ‏ושהוא היה רעב בגלל הגניבות האלה שלהם. כלומר – דבר אחד חברתי ודבר אחד ממש אישי.‏

ביררת, נניח, את הסיפור הראשון – האם הייתה החלטה מסודרת של הקהילה וכד'?‏

לא ביררתי את זה, לא תמיד צריך לברר את הסיבות של האנטישמיים, אולי הייתי צריכה, אבל לא ביררתי את ‏זה.‏

תשמעי – אולי הקהילה פחדה, אולי היו סיבות טובות. יש מלחמה מסביב בסך הכול.‏

הכול יכול להיות, אם אני זוכרת נכון – בסיפור שהוא מספר אז היו כבר רקוויזיציות – החרמות. הוא אמר ‏שליהודים היו דברים ומצרכים שהם כבר לא יכלו למכור אותם בגלל חוקים של הגרמנים, אבל בכל זאת – ‏היהודים לא רצו לתרום את זה, למרות שרשמית לא היה להם מה לעשות עם זה בשוק. על זה הוא כעס.‏

מה שאהבתי במצב הזה זה שהיה חשוב לו לזרוק את הדברים האלה, ובאותו זמן הוא היה שומר הזיכרון ‏היהודי בעיירה הזו. זאת אומרת – הוא הראה לי איפה היה המקווה, איפה גרו משפחות יהודיות, איפה ‏התחבאו, איפה גר הרבה, הביא לי ספר עם שירה של יהודים. והוא סיפר גם על הרבה דברים לפני המלחמה.‏

אני חשבתי שהסיבות שתתני לחוסר האהבה שלו יהיו דברים לפני המלחמה, כאילו שדברים שקרו בזמן ‏המלחמה נורא קשה להאשים מישהו לגביהם – כולם היו במצב כל כך גרוע.‏

אבל – לך תדע איך בן אדם בונה כזו תפיסת עולם: איפה זה מתחיל ואיפה זה בא לידי ביטוי. הוא נתן לי ביטוי ‏של זה..‏

וכשאת שואלת על עובדות משק בית בבתים יהודיים?‏

האמת שבהתחלה לא עסקתי בזה במיוחד, אבל מתישהו שמתי לב שזה נושא שעולה הרבה, וכשחשבתי על ‏המשמעות של הקשר הזה פתאום אמרתי וואו. בדרך כלל כשחושבים על יחסי יהודיים ופולנים חושבים בדרך ‏כלל על ניתוק, על יחסים חיצוניים: הוא קונה מזה, הוא מתלבש ככה וככה, היו להם שירים כאלה שאם היית ‏עובר ליד בית הכנסת יכולת לשמוע – ממש זיכרונות פולקלוריסטיים של חיצוני מוחלט. ופתאום כשהסתכלתי ‏כמה פעמים חוזר סיפור על מישהי קתולית שגרה בתוך הבית, וזה לא מקרה של התבוללות. כשאתה מדבר ‏עם אנשים ממשפחות יהודיות שעברו כבר אסימילציה. אפילו שם אתה לא מוצא מערכות יחסים כאלה. שם ‏אנשים הלכו לבתי ספר משותפים אבל רוב הסיפורים על חברים מבתי ספר – רוב הפעמים החברים האלה לא ‏היו באים הביתה. זה היה מרוכז בבית הספר, במסגרת הרשמית האידיאולוגית – אידיאולוגיה פולנית לאומית, ‏ועם הצלצול של סוף הלימודים זה היה נגמר. ופה יש לך את המשרתת – שברוב המקרים באה מהכפר – אז ‏היא קתולית, מאוד קתולית, מאוד מסורתית. והיא גרה לפעמים בבתים של יהודיים חילוניים ולפעמים בבתים ‏של יהודים דתיים. מאוד דתיים. 24 שעות ביום 7 ימים בשבוע.‏

כריכת ספר פולני – רדוסלב פוניאט – "עבודה במשק הבית", הכרזה מציגה חלק מהפחדים והסטריאוטיפים הקשורים לעבודות אלה, הוצאת DiG

זה לא הפחיד אותם להיכנס לבתים של יהודיים? כי יהודים היו מפחדים להיכנס לבתים של נוצרים?‏
יהודים אולי היו מפחדים להיכנס כי זה זר, כי יכול לקרות משהו..‏

אני לא ראיינתי אף משרתת, ראיינתי ילדים של המשרתות ויהודים שהיו להם משרתות ועובדות משק בית. זו ‏חולשה של המחקר הזה – אלה עדויות מיד שניה, ויותר מזווית של המעסיק מאשר הזווית של המועסק. מה ‏שחוזר בזיכרונות של הילדים (של העובדות) זה שהם תופסים את הסיפור שלהם כמשהו שנמצא בניגוד לתפיסה הרווחת: בניגוד למה ‏שאומרים או מקובל לחשוב – 'הם' היו ממש בסדר עם אמא. כלומר – יש ברקע את העינין שהיהודים אמורים להיות ‏שליליים, זה הרבה פעמים כך. אבל בניגוד לזה א-צ-ל-נ-ו יש ניסיון חיובי, או בניגוד להרבה שכן – אני לא יכול ‏להגיד משהו רע. (אני לא יכול אבל כולם אומרים…)‏

מעניין גם שבהרבה מקרים של הצד היהודי קיבלתי משהו כמו – "אני יודעת שהייתה אנטישמיות, אבל לצערי, ‏אני לא יכולה לספר לך." גם אלה וגם אלה היו מתייחסים למשהו כזה כמין מציאות בתוך מציאות. ברור שיש ‏מציאות (שבה יש אנטישמיות ויהודים הם רעים) – אבל הסיפור האישי שלהם אינו מייצג אותה, את המציאות הזו. הבעייה שלי שאין לי את המשרתות ‏בעצמן שיכולות להגיד מה זה היה להגיע מהכפר ולהיכנס לבית של מישהו אחר.‏

ובכפר אין יהודים..‏

כן, כי חלק מאוד לא משמעותי של האוכלוסייה היהודית גרו בכפר. וכמעט כל המשרתות באו מהכפר. זה ‏מקצוע זמני, זה תפקיד שעושים אחרי שיוצאים מהבית עד שמוצאים בעל -= משהו כמו 2-10 שנים.‏

מה משרתות היו עושות?‏

זה גם תלוי. בשנות ה20-30 היו עושות הכול. אם זה לא היה בית יהודי אז היו עושות הכול, זה היה אחרי ‏המשבר הכלכלי ולרוב האנשים לא היה כסף להעסיק כובסת בנפרד, מבשלת, מטפלת בילדים, עושה קניות וגם ‏עבודות כבדות.‏

והאמא מה הייתה עושה?‏

בבתים יהודיים תפקיד המשרתת היה משמעותי. אם הבית היה יהודי דתי המשרתת לא הייתה מבשלת. זה ‏היה משהו כזה שבעצם מזה היו מתחילים – "אנחנו היינו דתיים אז המשרתת לא הייתה מבשלת" זו הייתה ‏נקודה כזו (כמו נייר לקמוס). כשאמורים היו לספר איזה בית היה אז השאלה אם המשרתת מבשלת או לא ‏אמור להגיד לי אם הבית היה דתי או לא. זה ממש היה חלק מהזהות של הבית הזה. ‏
המטפלות גם כחלק מהטיפול בילדים היו לוקחות את הילדים לכנסיה. היו לי גם כמה מרואיינים מבית כזה ‏דתי, גם חסידי, שהילדים היו הולכים עם המטפלת לכנסייה.‏

גם אמא שלי, אחרי המלחמה, הייתה מבית קומוניסטי והמטפלת הייתה לוקחת אותה לכנסייה, והמטפלת ‏רצתה גם לבוא איתם לישראל.‏

והמטפלת הייתה מסבירה לה משהו?‏

אני חושב שכן.‏

אני חושבת שזה הבדל בין לפני ואחרי המלחמה. לפני המלחמה הרבה מהמטפלות היו לוקחות את הילדים ‏לכנסייה כמו ללכת לסופר, עושות מה שעושות והילדים רואים, בלי לקבל הסבר, בלי "לנסות לנצר את הילדים" ‏או להסביר להם. קיבלתי סיפורים אחרי המלחמה שהיו אחרים, אבל אני לא יודעת להגיד אם זה באמת מייצג. ‏

היה לי סיפור של אחת המשרתות הנוצריות ,שסיפרה שהיא מאוד אהבה את המשפחה כי היא הייתה משפחה ‏דתית. לא משנה אם זו משפחה דתית יהודית או נוצרית, אבל חשוב לה שהם, כמוה, דתיים. אז אולי אחרי ‏המלחמה, אצל משפחות קומוניסטיות – איפה שלא הייתה דת – מנסים להכניס איזושהי דת.‏

לי זה נשמע פשוט מעניין – להסביר מה קורה, שלילד לא יהיה משעמם, אפילו בצד האינטלקטואלי.‏

לא בטוח שהגישה של האנשים האלה לדת הייתה כל כך אינטלקטואלית, הכנסייה הייתה אז שונה לחלוטין, ‏אפילו השפה הייתה לא פולנית כמו היום אלא לרוב לטינית – לא ברור כמה הן הבינו, או האם לילדים שלהם ‏בכלל היו מסבירות משהו, וזו תרבות שלא כל כך מסבירה, וגם היחס לילדים בשנים האלה היה אחרת לחלוטין ‏מאשר היום, להרבה ילדים לא התייחסו כמבוגרים, לא היו מסבירים וכד'. לי היה נדמה מהרבה ראיונות שזה ‏היה פתרון פרגמטי – למשרתת לא היה חופש ביום ראשון, הייתה צריכה להיות עם הילדים ומצד שני הייתה ‏צריכה ללכת לכנסייה. לילד זה גם עדיין לא היה בשלב שזה נחשב כעבירה בשבילו – ולכן זה בסדר.‏

מה שמעניין זה שזה אומר שילדים, גם דתיים, היה להם מגע עם עולם דתי נוצרי, שהיום אם אתה מסתכל או ‏עובר בשכונה חרדית בירושלים – זה חס וחלילה. יש גם כנסיות במאה שערים, ואני מכירה ששם ילדים ‏מצביעים ואומרים "עבודה זרה" וכד. אז המגע היה שונה לחלוטין מאשר מה שקורה היום.‏

שמעתי גם סיפורים שילדים בבתים דתיים היו מקבלים סנדביץ' עם שינקן. היו כל מיני סיפורים. שמעתי על ‏בית חילוני שבו המשרתת הייתה מבשלת, הסבא הדתי סירב אפילו לשתות שם תה כי הוא היה דתי מאוד. ‏בפסח נגיד היה כשר. ובבית הזה – היו מחזיקים חתיכה של בשר חזיר בין החלונות.‏

למה? כי זה זול???‏

כי זה בריא. זה סיפור שהיה חוזר הרבה פעמים. תזכור גם שזה לא ההגדרות שלנו – היו אומרים לי נניח – ‏הבית דתי, המשרתת הייתה מכינה את זה, היה אסור לאכול את זה בבית, רק בבית ספר (סנדביצ'ים), והיו ‏מחזיקים את זה רק במקום אחד בבית, שהוא גם מחוץ לבית. גם במשפחה שלי היה סיפור כזה – סבא דתי, ‏אמא ככה ככה ואחרי שהיא נתנה לילדים לאכול חזיר בבית (למרות שהיא לא הייתה אוכלת) הסבא הלך לכמה ‏ימים ולא חזר. אבל אני הכי אהבתי את הסיפור על החלונות.‏

למה?‏

כי אתה לא רוצה שזה יהיה חלק מהבית. זה לא היה רק מקרר, לא מתייחסים לזה כא מקרר, ולא היו שם ‏דברים אחרים. רק החזיר היה מוחזק שם.‏

איזה מקבילה יש לזה היום? דברים שלהורים אסור לעשות אבל לילדים כדאי כי זה טוב? לשחק, ספורט, ‏ללכת מכות? נראה לי שהיום אין כאלה דברים. ילדים צריכים להיות כמו מבוגרים – אם משהו טוב למבוגר ‏הוא צריך להיות גם טוב לילד, אם משהו טוב לילד הוא צריך להיות גם טוב למבוגר.‏

בעיניי זה משהו פרגמטי ומאוד יהודי. אני כל הזמן עצרתי את עצמי מלנסות להבין את זה במושגים ‏דתיים. כשמישהו סיפר לי על ההליכה בתור ילד לכנסייה – אני ישר חשבתי – "נכון, בגלל שאחרי בר מצווה הוא ‏חייב במצוות ואסור לו" אבל נראה לי שזה קשור יותר לשאלה מאיזה גיל אתה יכול להשאיר ילד בבית. זה היה ‏עולם כזה פרגמטי. ‏

יש עוד סיפורים חביבים כאלה, אולי זה מהדברים שמרואיינים שמחים לספר – כמו שהמטפלות היו דואגות ‏שהילדים יתפללו, היו שואלות:‏
Kriszme lejnowales?‎‏ – קרישמה זה היידיש לקריאת שמע, ליינען זה להתפלל, אבל הפך לפועל עם סיומת ‏פולנית. הייתה גם מרואיינת יהודייה שסיפרה שהמטפלת הכינה את הילדים לבר-מצווה. אני לא יודעת איך זה ‏בכלל הגיוני, אבל היא התקעשה לספר. אולי המטפלת ידעה כמה תפילות בעברית וכד, אני מניחה שהיא פשוט ‏בדקה שהם עושים דברים. אבל תחשוב איזה ידע המטפלת צריכה – היא צריכה לדעת זמנים ()של תפילות), ‏היא צריכה להכיר ולזהות צליל של תפילות שונות, כדי לדעת אם הם באמת עושים את הדבר הנכון. אז כשאתה ‏חושב על ניתוק בין אנשים – תחשוב איזה ידע אינטימי זה.‏

היום כששומעים על פולנים שמוצאים דברי יודאיקה – מזוזות וכד' – זה כל כך זר להם, הם מדברים על ‏‏"קופסאות מזורות", "אותיות מוזרות", וזה מישהו שגר בבית בלודז' – יהודים אמורים לעבור לו בראש. ‏ולמטפלת הזו יש ידע כל כך גדול.‏

אבל כמה משרתות כאלה היו? לא הרבה?‏

לדעתי הרבה מאוד. אם אתה מסתכל על משקי בית עירוניים (עיירות וערים), כמעט 20% מהנשים עבדו ‏כמשרתות, מתוכן שליש עבדו אצל יהודים. וזה שליש ברגע נתון, אם אתה לוקח בחשבון שלכל מטפלת יש 2-‏‏10 שנים של תעסוקה כמטפלת – כל מטפלת עוברת ב"קריירה" שלה משהו כמו 2-3 בתים בממוצע. אז ‏המספר יכול לגדול משמעותית.‏

את יודעת להגיד כמה אחוז מהנשים באוכלוסיה עובד?‏

אם אני מסתכלת רק על נשים עובדות – אז מתוך 20% מהעובדות שהן עובדות משק בית – נעלה את המספר ‏לחצי שעובדות אצל יהודים – אז 10% מהנשים העובדות עבדו אצל משפחה יהודית. אני לא יודעת כמה ‏מהנשים עבדו, אבל תחשוב שלכל אישה כזו שעבדה בבית יהודי יש לה משפחה. אם מסתכלים על העברת ידע ‏על יהודים – כל אישה כזו העבירה מידע מיד ראשונה לבעלה, לילדים שלה. זה יכול להיות 2% מהנשים ‏‏(כנראה המספר קרוב יותר ל 5%, ובערים מעל 10%) אבל זה בכל מקרה חלק משמעותי מהאוכלוסייה. כשאתה ‏מסתכל על הצד היהודי המספר של אנשים שהכניסו לבית שלהם נוצריה כבר היה גדול הרבה יותר. ב 20% ‏מהבתים היהודיים היו משרתות וביותר מחצי מהבתים היו נוצריות – משהו כמו 70%.‏

אני, כשיצאתי מהשיחה שלך, חשבתי על כמה זה מדכא. כי שנות העשרים והשלושים – החיים הציבוריים היו ‏מלאים באנטישמיות – למרות שעבור אחוזים משמעותיים באוכלוסייה היו קשרים כאלה אינטימיים. אבל ‏הוא היה בין הנשים. יכול להיות שהבעל לא ידע? יכול להיות שהגברים בחייה של האישה לא ידעו על ‏החוויות שלה?‏

שני דברים – אחד – לגבי העברת ידע תרבותי, יכול להיות שלא היה הרבה מעבר של ידע, שהמעמד של ‏המשרתות לא היה כזה שמעביר ידע לאחרים. יכול להיות שבאמת היה עולם נשים שהגברים לא חדרו אליו, ‏שני בני זוג מבתים חרדיים מאותה עיירה בפולין – כשהאישה סיפרה שהמטפלת לקחה אותה לכנסיה, ‏בעלה שגם הוא גדל עם משרתת נוצריה בבית – התפלא ואמר שלבנים, ילדים גברים זה לא היה קורה. והדבר ‏השני – למרות הקשר הזה, האינטימי, ברקע היה משהו אחר. למרות קשר של מתן שירות – הייתה תפיסה ‏הפוכה, של איך מישהו מלאום גבוה (הפולנים) משרתים אנשים שהם בני לאום שאמור להיות נמוך (היהודים) ‏והסטריאוטיפ הכי חזק שהיה ברקע הוא השתלטות של גבר יהודי על אישה נוצריה, על המטפלת. אלו דברים ‏שנכנסו חזק לרטוריקה האנטישמית – האישה המטפלת שנזהרת מהגבר היהודי, והשאבעס גוי, שמכופף עצמו ‏בפני היהודים.‏

השאלה מה הקשר בין הרטוריקה לבין המציאות – כי לפעמים זה רופף. קחי אפילו את ארגוני להב"ה ‏ודומיהם בישראל, שהמשטרה עצמה טוענת שהיא לא מכירה מקרה אחד כמו אלה שהם מתיימרים להגן ‏בפניו.‏

כן – יש כאילו סיפור מוכן, שקווי המתאר שלו מפחידים – ומחליטים שיש כאלה הרבה מקרים במציאות. אני עוד ‏חוקרת את זה. גם מהצד היהודי יש שו"ת כזה שמדברים על תופעה של מטפלות שמתגיירות, ועל כמה זה ‏בעייתי להעסיק מטפלת שהיא ברמת מועמדת לגיור. אז כנראה וזה היה אבל אולי זה ברמת מיתולוגיה. אבל ‏נניח בעיתון קתולי למטפלות – שם סיפור כזה הופיע מאוד חזק.‏

מאחורי כל משפט – על איך שיר אחד מספר המון סיפורים ועל מה עומד מאחוריו

השבוע שלחה אליי עמיתה לינק לפוסט פייסבוק ולידו סמיילי. הפוסט הראה אדם זקן בחלוק בית חולים, פניו ‏מעוותות מעט, עיניו עצומות ומבטו שמוט ומופנה שמאלה. לידו מי שנראה כבנו, מקרב אל הזקן את פניו כמו ‏מחבק אותו, מישיר מבט אל המצלמה (כנראה טלפון שהוא מחזיק). מעל התמונה היה כתוב:‏

‏"שלום, הכתיבה שלי בפולנית לא ממש טובה, אך אני בנו הבכור של נתן טננבאום, כותב הטקסט לשיר ‏‏"תפילה". אבא לצערי אינו מדבר, אבל כנציג משפחת טננבאום – אני, אמי קמילה ואחי אדם – אין לנו דבר נגד ‏השימוש בטקסט !! (שני סימני הקריאה ורווח לפניהם במקור)"‏
שורת הודעה נוספת אמרה:‏
‏"איני מבין מה הסיפור של משפחתו של "גינטרקובסקי"… מוזיקה 'אינה חשובה'"‏
כאן הוספה התמונה המדוברת, ומתחתיה חתם: "איחולים משטוקהולם – נתן ויאקוב"‏
ההודעה נשלחה בשבת, בשעה 1412.

הפוסט המקורי בקישור הזה

את ההודעה פרסם עמוד הפייסבוק של "הוועדה להגנת הדמוקרטיה" – גוף העל שמארגן את המתנגדים ‏לצעדים שמבצע השלטון הנוכחי בפולין, וקורא לאנשים לצאת להפגין כנגד מה שהוא רואה כסכנה לדמוקרטיה ‏הפולנית. מה למפגינים אלה ולאיש שאינו מדבר בשטוקהולם? מאחורי כל משפט שאתם אומרים בפולין יושב ‏מישהו בשטוקהולם?‏

הסמל

כדי להסביר את הסיפור צריך להסביר את כל חלקיו. נתחיל מהאמצע – לנסיבות בהן התפרסם השיר שעליו ‏כותב הבן יאקוב, הנקרא במלואו "התפילה על עלות השמש" – ‏Modlitwa o wschodzie słońca‏. השיר התפרסם ‏כהמנון המחאה כנגד השלטון הקומוניסטי בשנות השמונים. "השונאים" היו בכירי השלטון, הגנרלים וראשי ‏המפלגה, הביזיון וההתבזות – דרכם. כך נראה קליפ לשיר ביוטיוב שמסמן אותו ממש כהמנון המאבק – ‏

אותה חברה ששלחה אליי את הפוסט סיפרה שבמשך שנים חשבה שאביה הוא זה שכתב את המילים והלחן. ‏המילים נדמות די פשוטות, והלחן פשוט מהם. שיר עם כמו ששיר עם צריך להיות, שתוכנו חשוב ממחבריו, ‏שהסמל שהוא גדול מהתגלמותו. אבל הפוסט הזה לימד אותנו שגם המחברים קצת מתקוטטים על משמעות ‏הסמל. אבל לפני שנחזור טיפה אחורה לנסיבות כתיבתו של השיר ולנסיבות חייהם של מי שכתבו אותו – צפו ‏שוב בקליפ – זהו את גיבוריו: לך ולנסה על כתפי ההמון, יוחנן פאולוס השני, הפגנות המונים ברחובות. הסרטון ‏נחתם בכרזה הידועה של סולידריות – ידיים אוחזות בחוזקה ומעליהן הכיתוב – ‏licz na mnie‏ – 'ספור גם אותי' ‏‏– סמוך עליי, ‏count on me‏. אחרי הכרזה מופיעים פניהם של שני אנשים. נגיע אליהם אחר כך.‏

המילים

בתרגום די פשוט השיר אומר כך:‏

כל שיפוט שלך, אאמץ בחוזקה,
אכניע עצמי בפני כוחך,
אך הגן עליי, אלוה, מהתבזות,
מפני השנאה – הצל אותי, אלוה

הלא אתה טוב לאין שיעור
מלים לא יתארו זאת
לכן עליי, מהשונאים הגן
ומביזיון שמור עליי

כל משפטיך, כולם אמת
יעלה רצונך, יקום ויהיה
אך הצל אותי מן השונאים
והושע אותי מביזיון, אלוה

בשפת המקור –

Każdy Twój wyrok przyjmę twardy
Przed mocą Twoją się ukorzę
Ale chroń mnie, Panie, od pogardy
Przed nienawiścią strzeż mnie, Boże

Wszak Tyś jest niezmierzone dobro
Którego nie wyrażą słowa
Więc mnie od nienawiści obroń
I od pogardy mnie zachowaj

Co postanowisz, niech się ziści
Niechaj się wola Twoja stanie
Ale zbaw mnie od nienawiści
I ocal mnie od pogardy Panie…‎

הכתיבה

בשנת 1980 בערך קיבלו שלושה מוזיקאים פולנים מעטפה ובה מילות השיר, ממשורר וסטיריקן פולני בשם נתן ‏טננבאום. המוזיקאים היו די צעירים, ופרסומם עד אז היה בעיקר בעצרות אוניברסיטאיות ובקלטות המעבירות ‏ידיים בחדרים אחוריים. הימים – ימי התגבשותו של איגוד העובדים ותנועת ההמונים 'סולידריות', שלימים ‏תוביל את הפלת הקומוניזם וההפיכה לרפובליקה דמוקרטית. הימים של אחרי השביתה במספנות בגדאנסק ‏שהוביל לך ולנסה, ולפני ימי המשטר הצבאי שהוכרז במדינה בדצמבר 1981 כשהגווארדיה הישנה חששה ‏מנפילת השלטון. אחד המוזיקאים הלחין את השיר, שמו (כמו שציין כבר יאקוב בפוסט שלו) גינטרקובסקי, ‏פשמיסלב – ‏Przemysław Gintrowski‏. שני המוזיקאים האחרים היו שותפיו לטריו – הפסנתרן היה זביגנייב ‏לאפינסקי (‏Łapiński‏) והגיטריסט השני היה כנראה מנהיג הטריו וכותב השירים העיקרי שלו – יאצק קצ'מרסקי ‏‏(‏Jacek Kaczmarski‏). הטריו העלה החל משנת 1979 מופע שנקרא – 'חומות' (‏Mury‏) על שם שיר עם ‏שקצ'מרסקי תרגם ועיבד מספרדית, על חומות שהולכות וגבהות סביב אדם. למרות שהשיר הזהיר מהניכוס ‏שעושה הציבור הרחב למילותיו של אדם פרטי, הפך השיר 'חומות' להמנון גדול אפילו יותר מ'התפילה', ‏וקצ'מרסקי לגיבור לאומי. בדצמבר כשהוכרז השלטון הצבאי היה קצ'מרסקי בסיבוב הופעות בצרפת, הוא נשאר ‏שם למעשה עד סבב שיחות 'השולחן העגול' בתחילת 1989 אז ישבו יחד הממשלה הקומוניסטית וסולידריות ‏ודנו ברפורמות לפתיחת המדינה לבחירות כלליות, הסרת מגבלות על חופש הביטוי – ובקיצור – ליברליזציה ‏של השלטון עד כדי הפלת השיטה הקומוניסטית. אז חזר קצ'מרסקי הביתה כגיבור מנצח שהפיל את החומות, ‏שמשך שנים היה נדמה שהלכו וגבהו.‏
ב1992 מופיע הטריו שוב, הפעם ברפובליקה הפולנית השלישית, החופשית – והם גיבורי תרבות של ממש. כך בסיבוב זה הם מספרים את המיתולוגיה של כתיבת השיר:‏

המחלוקת

מחלוקת, אגב – בהיגוייה היידי – מחלויקס – היא מילה הנמצאת בשימוש בפולנית. לעשות מחלויקי (‏zrobic ‎machlojki‏) פירושו לעשות משהו מאוד שנוי במחלוקת, הונאה או משהו ממין זה.‏

‏ אז אחרי כל זה – למה היום מפרסם ארגון פוליטי פולני את הסכמתו של בנו של המשורר לשימוש בטקסט, ‏ואת עקיצתו כלפי המלחין. או. מי שעוקב אחרי הפוסטים בבלוג (או אחרי המצב הפוליטי בפולין) שם לב ‏שלאחרונה קורים בפולין דברים שעושה השלטון במדינה שהם די מעוררי מחלוקת. מינויים פוליטיים בצמרות ‏הרדיו והטלוויזיה הממלכתיים, שינוי הרכב בית המשפט לחוקה, חילופי גברי במוסדות ומרכזים הקשורים ‏לאיחוד האירופי ולנאט"ו שמטרתם לבדל את פולין מן הארגונים והמוסדות הבינלאומיים הגדולים האלה. זאת ‏נעשה, יש לומר, תוך כדי שימוש בשיח קורבני ומעורר פחדים. השלטון טוען שהוא עושה זאת כדי להגן על ‏האינטרסים של פולין מכל מיני חורשי רעה המתחבאים בארגונים שונים ומשונים, מבית ומחוץ, ומבקשים לנצל ‏את פולין. יש התומכים בצעדים וקוראים לפולין לאמץ דרך מיוחד הנקייה מהשפעות זרות, ויש המתבוננים ‏בחשש בהצרת היכולת להעביר ביקורת (שלא יחששו שאתה אחד מחורשי הרעה המסוכנים), מן הזיהוי של כל ‏התנגדות כבגידה ומן הבחירה בטקטיקות של הפחדה במקום בכאלה של תקווה. נו מחליוקי כאלה יש בעוד ‏כמה מקומות.‏

אבל לאחרונה גם התחילו להשתמש בתנועות האופוזיציה המתנגדות לפעולות הממשלה בסמלים מימי ההתנגדות ‏לקומוניזם: בהפגנה שנכחתי בה לפני כחודש נוגנו שיריו של קצ'מרסקי, נאמרו ססמאות מהימים האלה, והשוו ‏את חילופי הפיקוד הפתאומיים במתקן צבאי בליל חורף בליל חורף זכור לשמצה בדצמבר 1981.‏

הו, כאן קמו כמה אנשים על הרגליים.‏

ומי קם על הרגליים? מי שהשימוש הפוליטי הנוכחי בשיר חורה לו, או בקיצור – מי שהיה חלק מהמאבק אז ‏ואינו חלק מהמאבק היום. גם הימין הפולני וגם המרכז הפולני היו חלק מהמאבק נגד הקומוניזם. שתי הדמויות ‏המסומנות בשחור לבן בסוף השיר הם שני שותפים לדרך דאז שהפכו ליריבים מרים דהיום. משמאל – ‏קצ'ינסקי (אחים תאומים שעמדו בהנהגת המפגה הימנית השמרנית חוק וצדק – לך, האח הבולט יותר, היה ‏נשיא פולין החל מ 2006 ונהרג בהתרסקות המטוס בסמולנסק, ומאז דמותו הפכה לדמות הקדוש המעונה של ‏הימין, בעידוד מסיבי של אחיו התאום – ולדיסלב). מצד ימין מופיע יריבם המר של שניהם – דונלד טוסק, בעבר ‏מנהיג מפלגת 'הפלטפורמה האזרחית' – ראש ממשלת פולין והיום ראש הפרלמנט האירופי. שניהם היו אנשי ‏האיגודים וסולידריות, מראשי ההתנגדות לקומוניזם. והיום כל אחד מהמחנות מנסה לומר שהצד שלו הוא זה ‏הממשיך את אותה מסורת. שהוא זה הנלחם נגד 'השנאה', ורואה בצד השני את השונא, את האויב.‏

בעקבות זאת התנגדה משפחתו של גינטרובסקי ע"ה, זה שהלחין את השיר, לשימוש הנוכחי בו. הם מהמחנה ‏של קצ'ינסקי וחושבים שהשימוש בשיר בקונטקסט הנוכחי אינו ראוי. על כך זכתה המשפחה לעקיצה בפוסט, ‏שרמזה שכוחו של השיר אינו במוזיקה שלו, משמעותו במילים – והם לא בבעלות לא של גינטרובסקי ולא של ‏משפחתו.‏

ומאחורי המשפטים

נו, יושבים יהודים. קצ'מרסקי שהיה מסמלי ההתנגדות לקומוניזם היה מבית יהודי, אבל סיפורו של כותב ‏המילים מעניין עוד יותר. נתן טננבאום נולד ב 1940 ברוסיה, כשמשפחתו ברחה מזרחה מאימת הנאצים. ‏טננבאום חזר לפולין, גדל בלודז' ואחרי לימודים עבד כעיתונאי – גם ברדיו הפולני וגם ביומון היהודי שיצא לאור ‏בלודז' – פֿאָלקס שטימע. (תיקונים ממקור ראשון: פאלקס שטימע אכן יצא לאור בראשית דרכו בלודז', אך כשטננבאום עבד שם – כבר יצא לאור בוורשה, *תודה למשפחת סטנקייביץ' – קולגות של טננבאום מימיו בעיתון) ב 1968-9 עזב את פולין לשוודיה, אחרי שפוטר מעבודתו וכל זאת במסגרת גל ‏רדיפות אנטישמי ממשלתי שצבע את כל היהודים כציוניים, מתנגדי ממשל (שכן הגוש הקומוניסטי אחרי ‏מלחמת ששת הימים עמד בצד הערבי כנגד מה שקראו לו 'הקולוניאליזם המערבי-ציוני'), זרים ומסוכנים. ‏ההיעלמות המוחלטת של יהודים מפולין לא קרתה ב 1943, וגם לא ב 1948 – אלא ב 1968 עת כמעט כל מי ‏שהיה בעל עמדה ציבורית, או שזוהה בציבור כיהודי עזב את פולין. אנשים כמו קצ'מרסקי שנשארו בפולין לא ‏ראו עצמם כיהודים (ולכן כתבתי – מבית יהודי), כך גם אנשים כמו אדם מיכניק או תדאוש קנטור. כנראה החריג ‏היחידי שב 1970 יכול היה להזדהות בפולין כיהודי היה מארק אדלמן. כך, באווירה קשה זו של גירוש, עזבה משפחת טננבאום – נתן ואשתו ‏קמילה את פולין והשתקעה בשטוקהולם. כך עשו עוד רבים מאותו גל עזיבה של 1968.‏

אבל בשוודיה היה נתן טננבאום גולה. נלקחה ממנו לשונו ונלקח המארג החברתי שלו. נלקח מעמדו ונלקחו ‏יכולותיו. כמעשיהם של גולים הוא לא עזב את מולדתו (התרבותית, הרי כזכור לנו נולד בוויטבסק, בבריחה ‏מהמולדת במלחמה). אלא לקח אותה איתו – הקים כתבי עת, מסגרות חברתיות ותרבותיות בפולנית. טננבאום ‏שיתף פעולה וכתב למוסדות תרבות-מחתרת בפולין כמו "הקברט הסאטירי הסטודנטיאלי" (‏STS‏) או 'היבריד' ‏והקים בשטוקהולם קבוצת קברט בפולנית שקרא לעצמה – 'הפרבר הקרקובאי' – ‏Krakowskie Przedmieście‏: ‏שמעבר למשמעותו המילולית זהו הרחוב הראשי בוורשה המוביל מהטירה מלכותית דרומה (ובימי הביניים, ‏עת העיר הייתה מוקפת בחומות זה שם נמצא הפרבר בדרך העולה אל קרקוב)‏

ב 1980 כתב בשפת אימו, פולנית, את השיר. 'אלוהים' של השיר כבר אינו כל כך קתולי כמו שנדמה בהתחלה. ‏השיר נשלח לחבורה הצעירה ובודאי נושא עימו את תחושת השנאה, הפילוג והשיסוי שהופנו אליו אישית ש 68. ‏מבקרי השלטון הנוכחי טוענים שמאז שנים רעות אלה לא הופנתה אנרגיה רבה כל כך להאשים חלקים מהציבור ‏בבגידה ממש, ושהשנאה והפילוג לא היו גדולים כל כך מאז האוטוריטריה הקומוניסטית.‏

אז למי מותר להשתמש בטקסט הזה? או בסיפורו של השיר? יאקוב טננבאום אומר שלמשפחה אין שום ‏התנגדות לשימוש בשיר (אולי לכל שימוש כלשהו), ועדיין עוקץ את אחד מבעלי הזכויות. יאקוב כותב בפולנית, ‏עם שגיאות קלות אבל בפולנית, אחרי שגדל בשוודיה ואחרי כל כך הרבה שנים. קצ'ינסקי וחבריו היו רוצים ‏שהשיר יקפא, ורק שימוש אחד יותר בו. כל הקשר אחר הוא בגידה, או במאמר מושאל מאצלנו – 'אסור ‏להשוות'.‏

אולי זה הראש הפרנואידי שלי שרואה את זה ואולי מאחורי הרבה שירים, מאחורי טקסטים, ספרים, מנגינות, ‏סיפורים ורגעים בפולין: האם מאחורי כל סיפור פולני יושב יהודי בשטוקהולם? ואם כן – זה טוב או רע?‏

יום השואה הבינלאומי שלי –

יום הזכרון הבינלאומי לשואה דווקא התחיל טוב בוורשה. קמתי מלא באנרגיה, אולי בעקבות שינה עמוקה ‏שבאה אחרי ערב ארוך של תיקון דליפה מצינור מכונת הכביסה וניקיון הבית והמטבח. אולי סתם ישנתי די טוב, ‏באלכסון, כי בת הזוג צריכה לחזור מנסיעת עבודה. בכל מקרה קמתי מלא באנרגיה, והיום שקם היה גם הוא ‏מלא באנרגיה. הטמפרטורה חצתה לראשונה זה שלושה שבועות את האפס מעלות כבר אתמול: השלג נמס ‏לאיטו והשהייה בחוץ סבירה לחלוטין. במינוס 12 זה משהו שחושבים עליו פעמיים. אני והיום, שנינו מלאים ‏באנרגיה, ניצלנו את המצב. יצאתי לרוץ, לבוש במיטב הציוד המחמם לריצה. אל תראו אותי ככה, אני רץ לעתים ‏נדירות ונדמה לי שכחצי שנה לא יצאתי לרוץ. סיבוב מסביב לבלוק של עשר דקות הספיק לי. חזרתי הביתה, ‏התקלחתי ויצאתי לעבודה.‏

בעבודה לא חיכה משהו מיוחד לקראת יום הזכרון הבינלאומי לשואה. ידענו שצריך להעלות פוסט לפייסבוק ‏שעוסק בזה, ואני חשבתי שאני רוצה שהפוסט יעסוק לא במלחמה עצמה, אלא הזכרון שלה אצל מי שלוקחים ‏את הזכרון הזה עימם. היום מצויין בתאריך שחרור קומפלקס המחנות אושוויץ, ושחרור זה הוא רק התחלה ‏של דרך מלאה באתגרים וקשיים. המלחמה עוד לא נגמרה, ובפני מי שהתמזל מזלם ושרדו עוד חיכה גיהינום ‏לא קטן של עיכול האובדן, איסוף השברים, ההתמודדות ולפעמים רבות חשדנות, פחד וחוסר סבלנות ‏מסביבתם – יהודית ונוכרית. 'שלב הכאפה המצלצלת'.‏

העלינו את הפוסט לפייסבוק של המשרד, באנגלית ובפולנית. אני הפרטי שתק. לא דיברתי על זה עם אף אחד, ‏לא חשתי צורך 'לעסוק בנושא'. כל יום במשרד ובעבודה עולה המלחמה, כל יום בוורשה היא עוברת בראש. עוד ‏יום.‏
אל המשרד נכנס גבר שקבע פגישה מראש. קיוויתי שעמיתתי תיקח את הפגישה אליה כי הייתי עמוס, ולא ‏התחשק לי להתאמץ בדו-שיח בפולנית. היא בדיוק עלתה לארכיון לקחת כמה מסמכים ונשארתי לבד במשרד, ‏חייכתי בחצי פה, ביקשתי שישב מולי, ושאלתי במה אפשר לעזור.‏

מזל שהתיישב מולי. יום הזיכרון הבינלאומי לשואה הזה מוקדש לו. הגבר סיפר על אימו, שמתה לפני שנים. ‏היא הייתה ילדה בזמן המלחמה, והוריה כנראה הבריחו אותה מהגטו בזמברוב. מצאה אותה אישה פולנייה ‏וניסתה לעזור לה. האישה הייתה נשואה אך ללא ילדים, ואימוץ של ילדה כזו יהיה מסוכן מאחר והסביבה תדע, ‏ולא יהיו אישורים מתאימים. האישה חשבה על אחותה, ששכלה ילדה כמה שנים לפני כן, והביאה את הילדה אל ‏האחות שלקחה אותה אליה וגידלה אותה כילדתה שלה. נקרא לילדה אנושיה, והאישה ששכלה את ילדתה שלה ‏גידלה אותה לבד. לבד, כי בעלה היה קצין בצבא הפולני שברח מפולין הכבושה מזרחה לברית המועצות מחשש ‏ההימצאות בקו החזית של אזור ביאליסטוק.‏

המלחמה נגמרה, אסירים שוחררו וקציני צבא פולני חזרו לבתיהם. והזוג גידל את אנושיה. עשר שנים אחר כך ‏הגיע אדם אל בית המשפחה ואמר שהוא יודע שהילדה שלהם היא בעצם ילדה יהודיה שאימצו, וכי הוא מבקש ‏שתיצור קשר עם כמה קרובי משפחה שנשארו. מצב לא פשוט. הורים ששכלו ילדה "זכו" בילדה חדשה, ילדה ‏שאיבדה את הוריה "זכתה" למשפחה חדשה וחמה. גם השליח עומד במצב לא פשוט, משפחות רבות בפולין ‏איבדו ילדים ופיצו על כך בילדים שמצאו היכנשהו. משפחות לא שמחו לוותר על הילדים יקרי המציאות שהגיעו ‏אליהם איך שהגיעו. במקרים מסויימים נציגים כאלה 'חטפו' ילדים ללא אישור 'הוריהם' החדשים, כדי להחזיר ‏אותם או לחיק משפחה, או לחיק היהדות. בין הנוצרים בפולין התפשטו אגדות וחששות מפני חוטפי ילדים ‏שהזכירו עלילות אחרות, רק שהפעם זה לא היה מופרך כל כך. איך בכלל עושים כזו עבודה במצב הזה ‏וכשכולם מפחדים כל כך?‏
המשפחה של אנושיה לא נהגה כך – ככל הידוע לנו היום – בזר שהגיע לפתח ביתה. הם הודו שהילדה לא ‏שלהם, הם שמעו שסבה של הילדה חי בניו יורק ומבקש ליצור איתה קשר, והם ישבו וכתבו לשלטונות פולין ‏מכתב בקשה להוצאת דרכון (בפולין הקומוניסטית הוצאת דרכון הייתה לוקסוס, יש סרט קאלט שלם, ‏MIŚ‏, ‏שעלילתו נסובה סביב הוצאת דרכון ויציאה לחו"ל – ‏) . ‏בפולין של שנות השישים לא כל בקשה כזו נענתה, וכך סירבה הממשלה לבקשה של המשפחה להוצאת דרכון ‏לאנושיה. הילדה עדיין לא פגשה את משפחתה. שנתיים אחר כך מנסים להוציא דרכון כדי לפגוש דוד בבלגיה, ‏ושוב ללא הצלחה. רק ב 1971 מקבלת אנושיה פספורט, ויצאת לבקר בן דוד בישראל. אנושיה כבר אמא, את ‏הילד הצעיר שלה היא משאירה בבית ונוסעת לפגוש את בני הדודים, וכנראה גם את הסבא שהגיע מניו יורק. ‏אנושיה חוזרת לפולין, מתכתבת מעט עם קרוביה, נולד לה עוד ילד בעיר החדשה אליה עברה עם בעלה, ובגיל ‏צעיר – צעיר מדי, היא נפטרה.‏

ילדיה של אנושיה גילו את הסיפור רק לאחרונה. את סאגת בקשת הדרכונים הם למדו מבקשה שהגישו ל'מוסד ‏לזיכרון לאומי' – מכון ממשלתי שמטרתו הנגשת מידע הקשור לפעילות החשאית של השלטון הקומוניסטי ‏בפולין. החל ממידע של המפלגה, המשטרה החשאית, משרדי הממשלה וכד'. גם היום אנחנו לא יודעים למה ‏סורבו הבקשות לדרכון, אבל טופס הבקשה, יחד עם תמונתה לעתים בצירוף תמונת בנה הקטן מתנוססות יחד ‏עם החותמת שאומרת – בקשה נדחתה.‏

בנה של אנושיה הגיע אלינו וביקש שנעזור לאתר את המשפחה, אם מישהו נשאר בחיים. חיפוש ארוך ביד ושם ‏הביא אותי לכמה כתובות ושמות עדכניים, חיפוש גוגל מתחכם ו 144 עשו את שאר העבודה. אני מקווה שבני ‏המשפחה יחדשו את הקשר. בפניי עמד אדם בן כ 40, שהבין לא מזמן כמה מעט ידע על אימו. מילא על ‏שורשיה, אבל אפילו על חווית הביקור ההוא לא ידע כלום. הוא מצא מאוחר יותר צילומים שלה מהכנרת ומים ‏המלח, והוא אינו יודע מי מצולם שם יחד איתה. הוא אינו יודע מה חשבה או הרגישה. אם היו אלה זרים עבורה ‏או באמת משפחה שמזה שנים חסרה לה. לאנושיה הייתה כמובן משפחה חדשה, כנראה חמה, תומכת, מבינה ‏ומרשימה. אבל מי יודע איך מרגישה ילדה קטנה שנעזבה לבדה.‏

יום הזיכרון הבינלאומי לשואה הוא יום מעניין. אני מניח שהוא לא מכוון לשכמותי, אבל לי הוא מעט מוזר. מעבר ‏לכך שלא גדלתי לתוכו – ושיום השואה של הישראלים מגיע אחרי הפסח, יחד עם האביב ולקראת יום העצמאות ‏‏– הוא זר לי וטקסיו אינם מוסיפים לי כי אם מעמיסים עליי. בשעת ערביים התקיים בוורשה טקס רשמי בנוכחות ‏ראשת הממשלה המקומית למרגלות האנדרטה של רפופרט. ‏

טקס ציון יום הזיכרון באנדרטה לגיבורי מרד גטו ורשה, תמונות מעמוד הפייסבוק של ‏Barbara Kirshebtlat ‎Gimblett https://www.facebook.com/permalink.php?story_fbid=10104638837778709&id=839586&pnref=story

לא הייתי אבל שמעתי שהנאום שלה היה מאכזב, ולמרות שהקור לא היה מקפיא לא היו אנשים רבים. נו, גם ‏לפולנים ובמיוחד לוורשאים זה יום חדש ומלאכותי – יום השואה שלהם הוא ה 19 באפריל, ובו תתמלא הכיכר ‏בנרקיסים, בזרים ובפרחים של אביב. כך או כך היום הזה היה יום טוב, והייתה בו אנרגיה.‏

בנה של אנושיה חזר עם אשתו ובנו לעיר בה חיה אימו ובה נפטרה. אני מניח שגם הוא, כמוני, לא צריך יום ‏מיוחד כדי לחשוב על האנשים שעברו את האירוע שלשמו התכנסנו.‏

Edzia and Czerna Kalenberg – אחיותיו של סבי, מטיילות בוורשה של שנות השלושים ממש מחוץ לבניין בו אני עובד היום. צ'רנה ובעלה, אדז'יה והוריהן – נספו.

מלחמת תרבות – הצמחונים נוהרים לקלפיות, על אופניים!‏

בחירות בשנה הקרובה בארצות הברית יוכרעו בשאלה "מה הכי אמריקאי בעיניך?", בצרפת מהגרים מאתגרים ‏את הזהות המקומית, בישראל הקטנה שאלות של שייכות אתנית מגדירים הרבה יותר מכך, וגם בפולין – ‏פוליטיקת הזהות תופסת מקום מרכזי בפוליטיקה הארצית. מפלגת הימין 'פיס' (‏PiS – Prawo i Sprawiedliwość‏ ‏‏– חוק וצדק)‏‎ ‎שבשנה האחרונה ניצחה בבחירות גם לנשיאות פולין וגם לפרלמנט, משתמשת בגרסה שלה ‏לפוליטיקת הזהויות המקומית, והדבר נעשה תוך מחלוקת די משמעותית.‏
תוך כדי הבחירות לנשיאות כבר אמר אנדז'יי דודה, שנבחר לנשיאות מטעם 'פיס' – ש"כולנו יודעים שפולנים לא ‏עושים דברים כאלה", היותם של האנשים פולנים, קבעה עבורו מיד את גבולות המוסריות שלהם, וקבעה מראש ‏האם ביצעו מעשה מסויים או לא. דודה הטיח את המשפט במי שאז היה הנשיא המכהן – ברוניסלב קומורובסקי ‏‏– בעימות ביניהם, בקשר למעשי זוועה שביצעו פולנים קתולים בשכניהם הפולנים היהודים בעיירה ידוואבנה ‏ביולי 1941. דודה קבע מי בסיטואציה פולני ומי אינו, ועובדת היותו של אדם פולני קבעה עבורו את גבולות ‏המוסר והמעשה של 'הפולני', ומכך השתמע שכל מי שלא רואה את המצב כמוהו (גם אם הוא מגובה בטיעונים ‏ועדויות כבדות משקל) – בודאי טועה. הגדיל לעשות סר סביבה בממשלה הנוכחית, כשטען שהפחמן הדו ‏חמצני שנפלט בפולין – שבה האוויר הוא מהמזוהמים ביותר באירופה, עקב הסתמכות יתר על הפחם ותלות ‏באיגוד הכורים – הוא טוב, הוא גז החיים, כי הוא פולני.

במאי נבחר דודה לנשיאות, ובאמצע אוקטובר השתלטה 'פיס' גם על הפרלמנט, יצרה קואליציה בתמיכת מפלגתו ‏של הזמר לשעבר פאבל קוקיז, והקימה ממשלה המורכבת כולה מחברי 'פיס', לאחר 8 שנים בהם הייתה ‏המפלגה היריבה – 'הפלטפורמה האזרחית' ‏PO – Plaforma Obywatelstwa‏) בשלטון. כמו כבכל חילופי שלטון ‏פתחה הממשלה החדשה, מגובה ברוב בלתי רגיל במערכת הפוליטית הפולנית, בשינוי פרסונלי ומבני במוקדי ‏הכוח: מנכ"לי משרדים מונו, מנהלי הטלוויזיה הממלכתית הושמו תחת זכוכית מגדלת, וראשי ארגונים ‏ממשלתיים גדולים הוחלפו. מלחמת התרבות עלתה מדרגה כאשר הממשלה החדשה ביקשה לגעת באחד ‏המקומות המטיל מגבלות על כוחה של הממשלה עצמה – הטריבונל לחוקה. צוות השופטים הזה הנדרש אחת ‏לכמה חודשים לפרשנות לחוקה הפולנית שעוסקת באיזונים והגבלת כוחם של רשויות השלטון אמור היה ‏להתחדש. הממשלה היוצאת של 'פלטפורמה' מינתה ארבעה שופטים חדשים, ודאגה בימיה האחרונים לדחוף ‏עוד מינוי מפוקפק של שלושה שופטים חדשים, תוך דחיקת שופטים ישנים. הממשלה החדשה כמובן הקימה ‏קול צעקה בנוגע למחטף השלטוני של ימי הממשלה האחרונים, וסירבה לאשר את המינוי: לא רק של השלושה ‏השנויים במחלוקת, אלא של כל השבעה.‏

המחנה הפולני שכנגד קם על רגליו, 'הוועדה להגנת הדמוקרטיה' הוא שמו של ארגון שקם כדי לתאם פעילות ‏בין גופים המתנגדים למהלכי הממשלה: מבקשים לשמור על עצמאות בית המשפט לחוקה, מבקשים לבצע ‏חילופי כוח אדם סבירים, רציניים ומושכלים, מבקשים לומר שהבעת דעה שונה אינה בגידה במדינה ושהם היו ‏רוצים פולין מערבית – קשורה לאיחוד האירופי, פתוחה לתרבות המערב, שומרת על חירויות הפרט. מהצגת ‏המחלוקת נראה לי שברור באיזה צד אני הייתי רוצה לעמוד, ולמען האמת נראה לי שגם מרבית מהקוראים, ‏אבל היורו סקפטיות של מפלגת השלטון נקנתה ביושר, הפחד שלה מהזר והחיצוני הוא מוכר, והכלים בהם היא ‏משתמשת מוכרים לנו. ויכוח בין שתי תפיסות עולם פוליטיות הוא רצוי וחשוב. אבל נדמה שבפולין היום, כמו ‏במקומות רבים, הפוליטיקה היא כיסוי במעשים לסנטימנטים של מלחמת תרבות הרוחשים מתחתיה: מי ‏שחושב כמוני, שדומה לי – הוא איתי. אנחנו באותו הצד. ומול כל השאר – מלחמה. ובמלחמה כמו במלחמה – ‏עוד ועוד אמצעים הופכים מותרים.

אחרי ההפגנות הראשונות לפני כחודש בפולין יצא נשיא מפלגת השלטון ירוסלב קצ'ינסקי כנגד מתנגדיו ‏‏(‏Kaczynski‏ – נשיא המפלגה, אינו מכהן לא כנשיא ולא כראש הממשלה – אך מעמדו במפלגה הופך אותו לדמות ‏משמעותית אף יותר מהם, וגורם לחלק ממבקריו לטעון שראשת הממשלה שידלו והנשיא דודה הם למעשה ‏בובות של קצי'נסקי). קצ'ינסקי קרא למתנגדי השלטון 'פולנים מהזן הגרוע ביותר' (‏Najgorszy sort‏) והפך את ‏התואר הזה, שנועד לפקפק באותנטיות של ההתנגדות – לתואר שפולנים רבים נושאים בגאווה על טישירטים ‏וסטיקרים, מזכירים לעצמם עבר בו היותך דיסידנט ומתנגד לממשלה היה תואר כבוד. יום לפני ההפגנה ‏השנייה הגיעו אנשי משרד הביטחון בשעה אחת וחצי לאחר חצות לבסיס משותף של הצבא הפולני ונאט"ו, ומינו ‏לו מפקד חדש, שנכנס מלווה בצבא לבניין והודיע למפקד הישן על הדחתו.

‎נאט"ו בעצמה ‏טוענת שהמינוי הוא בסמכותה המלאה של הממשלה הפולנית, אבל דרכי המינוי, הדרך, השעה, הדחיפות – כל ‏אלה מזכירים יותר מדי ימים קרים בדצמבר של שנת 1981 – בהם הגנרל ירוזלסקי השתלט בלילה על מרכזי ‏השלטון הפולני כדי למנוע אפשרות לרפורמות שייטיבו עם תנועת העובדים 'סולידריות'.‏
נדמה שביטחונה של הממשלה המכהנת כל כך גדולה, שהיא אינה חוששת לבצע אפילו צעדים פשוטים וסבירים ‏בדרך מעוררת מחלוקת. אולי זו הכוונה מלכתחילה – לפעול מתוך תחושת המחלוקת, לתת את התחושה של ‏מיעוט נרדף שדרוש לו כוח הזרוע, דרושה לו ההפתעה והתעוזה. רק שבמקרה הפולני – תפיסת מלחמת ‏התרבות נדמית מאוד משונה: הרבה פעמים הרטוריקה הזו משמשת קבוצה של אליטה חדשה כנגד אליטה ‏ישנה, קבוצה החולקת מוצא אתני מסויים כנגד קבוצות פריפריאליות, דת אחת כנגד אחרת – אך במדינה כמעט ‏הומוגנית כמו פולין, בה אין אצולה ומלוכה מזה מאות, ואריסטוקרטיה כמעט ונעלמה על ידי שנות הקומוניזם – ‏מי יהיה הצד השני? נגד מי נלחמים?‏

'פולני מזהן הגרוע' – מארגן הפגנה עונד את הסטיקר הזה בגאווה

דמוקרטיה היא דיאלוג, ו'אני כל כך מזועזע שעשיתי שלט גדול פי שתיים מזה של השבוע שעבר' – הפגת הוועדה להגנת הדמוקרטיה בגדנסק – מקור – https://www.opendemocracy.net/can-europe-make-it/marta-tycner/polands-right-turn-inexplicable-madness-or-rational-response,

מפגיני תנועת הימין הקיצוני ‏ONR‏ הפגינו ללפני כחודש וחצי בוורוצלב – עיר שנחשבת ליברלית יחסית בפולין ‏‏(בכלל, המערב ליברלי יותר – וורוצלב ופוזנן הערים הליברליות ביותר יחד עם ורשה, איזור לובלין, פודלסיה ‏ותחת-הקרפטיים, יחד עם קראקוב – הם מבצרי השמרנים) – ובמסגרת ההפגנה ביקשו למחות כנגד 'אחיזת ‏האיחוד האירופי בפולין'. כדי לעשות זאת כיוונו את האש כלפי מי שלטענתם שולטים באיחוד ומכוונים את ‏דרכיו, ומארגני ההפגנה ארגנו שריפה של בובה בדמות יהודי חסידי המחזיק את דגל האיחוד האירופי. נו,שוין ‏‏– אם אין יריב אמיתי למלחת התרבות – נמציא ונעצב אותו בדמות חששותינו הגדולים ביותר. הגדיל לעשות ‏שר החוץ הפולני ויטלד ושצ'יקובסקי (עמכם הסליחה על השם – כך זה נכתב בפולנית – ‏Witold ‎Waszczykowski‏) שהזהיר את האומה מפני 'דיקטטורה של רוכבי אופניים וצמחוניים'. (‏למעשה, האמירה שלו מורכבת יותר, הוא טען שתפיסת העולם המרקסיסטית הקלסית, לפיה ההיסטוריה ‏צועדת בכיוון אחד – אינה נכונה. שכן אם ההיסטוריה תמיד הייתה מתקדמת – היינו היום תחת דיקטטורה של ‏רוכבי אופניים וצמחוניים, והערכים הפולניים הקלסיים היו נעלמים)‏

אפשר להבין את ושצי'קובסקי, שחש מאויים על ידי תפיסות שאינו שותף להן, וחש שערכיו הוותיקים, והדרך ‏הטובה ששמרה עליו זה שנים – כל אלה בסכנה. הבחירה שלו כיצד לתאר את הכוחות מולם הוא נאבק, את ‏הצד שכנגד – זו בחירה שעוזרת מאוד בהגחכה של תפיסת העולם שלו, או של תחושת מלחמת התרבות שהוא ‏חי בה. פעילים זריזים מיהרו לפרסם תמונות של קצ'ינסקי על אופניים, של האפיפיור יוחנן פאולוס השני על ‏אופניים, או שילוב של אם כל הפחדים – עיבוד מחשב של אופניים עשויים ירקות. נדמה שהצפת המדיה ‏הפחידה את ושצ'יקובסקי ודומיו – ובימים האחרונים עבר בפולין חוק המהדק את אחיזת הממשלה בטלוויזיה ‏הציבורית, ונתבשרנו על מינוי של גס-רוח בעל דעות שמרניות למנהל הערוץ הראשון של הטלוויזיה ‏הממלכתית, אדם שכישוריו מוטלים בספק.‏

ואנחנו – באמת פולנים מהזן הגרוע ביותר: עובדים, משלמים מיסים, אבל אפילו אזרחים אנחנו לא. מבקשים ‏לשנות משהו במקום שבכלל לא בטוח רוצה להשתנות, דובקים בעולם ערכים ראוי בעינינו בלי לגמרי להבין את ‏הסנטימנטים שכנגד. בקיץ – נוסעים על אופניים, בחורף – תחבורה ציבורית, ובין לבין – מנהלים משק בית ‏צמחוני. משק בית שהוא סכנה לפולין הישנה, או שהוא סכנה מדומיינת, או שמדמיין את הסכנה. מלחמת ‏התרבות סביבנו, ואנחנו מבקשים לזכור ולהזכיר שכל מלחמה נגמרת בסוף, וגם אם צריך לנצח להחזיק חרב – ‏לא צריך לאכול אותה. עדיף ירקות בצורת אופניים.‏

מוזיקה פולנית בשנים שבין המלחמות – שיחה עם נועם זילברברג

 

יום אחד הגיע אל המכון היהודי להיסטוריה בחור צעיר, שחום בלורית, גבוה ורזה, פניו ארוכות ומעוטרות במשקף עבה מסגרת. לבושו מהודר, אפשר לומר גם מטורזן – חבוש בווסט הדוק על חולצת כפתורים, מכנסיים מחוייטות ונעלי לכה ארוכות וחדות. להפתעתי דיבר הבחור הצעיר עברית, וסיפר על פרויקט שהוא מבקש להקים. הוא מוזיקאי, אמר, שלמד ניצוח באקדמיה בירושלים, ובשנים האחרונות עוסק במוזיקה פולנית פופלרית מלפני המלחמה ובשורשיה היהודיים. הוא רוצה להקים תזמורת שתבצע תזמורים של השירים האלה, סיפר, ובינתיים חיפש קשרים, תומכים ומוזיקאים.

כמיטב המסורת של שנות לפני המלחמה הוא גר אצל חברים ואנשים המעוניינים לעזור לו בפרויקט עד לפריצה הגדולה, הוא מחלטר מהצד במחלקת התיעוד במכון היהודי להיסטוריה, וכותב את עיבודיו על שולחן מטבח קטן בבית במרכז ההיסטורי של ורשה.

בחודשים האחרונים התיידדנו, וביקשתי ממנו לערוך איתו שיחה שתיכנס לבלוג.
נפגשנו בדירה שהוא מתאכסן בה. אצל חבר-מכר ורשאי. הדירה נמצאת בבניין עורפי באחד מרחובות מרכז העיר, לבנים אדומות מרכיבות את החצר הפנימית השקטה. הדירה פולנית טיפוסית – הול בחדר הכניסה הכולל מתלה למעילים ואזור לחליצת נעליים. מן ההול נפתחים כמה חדרים הנסגרים בדלת, שהסלון הוא אחד מהם. את הסלון הטבעי של הדירה הזו מנצל בעל הבית לפינת עבודה, במקצועו כארכיטקט. שם גם נמצא הפסנתר שקנה נועם לא מזמן.

אנחנו נכנסים אל המטבח. אני הבאתי שתי פרוסות עוגה, ונועם מוציא יין אדום. אני מבקש ומקבל גם לחם וגבינה עוד לפני העוגה, ואני מתחיל לשאול. אני מכיר את העיסוק של נועם במוזיקה הפופולארית הפולנית מהשנים שבין המלחמות, אבל לא את כל הפינות של העיסוק, וגם את השירים והאישים רק במידה חלקית. כשמסתכלים על העניין וההתחדשות של התרבות היהודית בפולין מדברים הרבה על יידישיזם, על השטעטעל, כתיבת היידיש של זינגר ומוזיקת הכליזמר. ואני דווקא בן למשפחות דוברות פולנית, עירוניות, שהיו כנראה מקשיבים יותר לטנגו ברדיו הפולני מאשר לחסידי רדזימין הרוקדים. הרבה זמן לא נכתב הבלוג הזה, מסיבות רבות, חיוביות ברובן. זו הזדמנות מוצלחת לפגוש מחדש לא רק את ורשה והרחובות שלה, גם את הצלילים העירוניים שלה.

נועם מספר שהעניין שלו לא הגיע דרך לימודי המוזיקה אלא דווקא דרך עיסוק בהיסטוריה משפחתית. אחד מענפי המשפחה, כך התברר לבחור בן העשרים שהתחיל לחפש ברשת מידע שההורים לא ידעו לספר, היה משפחה ורשאית אמידה שאחד מבניה החליט לצד העיסוק המשפטי לנצל את הונו לקידום האמנות ולפתוח בית קפה אומנותי. את הסגנון הלאומי הרציני של לפני מלחמת העולם הראשונה הוא החליף בסגנון האוואנגרד המודרניסטי שפגש במוסקבה ופטרבורג בעודו גולה מוורשה הכבושה של מלחמת העולם הראשונה.

הגביר הצעיר פתח בית קפה בנובי שוויאט בשם 'פוד פיקדורם', ושם נפגשו מכריו וחבריו, ביניהם מאורי הספרות הפולנית החדשה כיוליאן טובים וסלוני מסקי, חברי קבוצת סקאמאנדר (Skamander). תמורת האכסניה קירבו היוצרים את הבעל-הבית אליהם, ומשם גם צעירנו הידק קשריו עם חבורת הבוהמה הוורשאית של שנות העשרים. בית הקפה החזיק מעמד פחותמשנה, אך בעליו שמר אתעניינו וקשריו עם עולם האמנות. אותו תדאוש ראבה, נשא לאישה לשחקנית וזמרת בשם טולה מנקביצ'ובנה (Tola Mankiewiczówna), וכשהמוזיקאי בן המאה ה-21 הקליד את שמה של הזמרת מראשית המאה העשרים למנועי החיפוש חיכתה לו הפתעה.

התוצאה הנפוצה ביותר במנוע החיפוש הוא שיר שביצעה בסרט, עם סרטון יוטיוב בעל כמעט 200,000 צפיות. השיר Odrobinę szczęścia w miłości (מבוטא אודרוביונֶה שצ'יינשצָ'ה ו-מילושצ'י – 'טיפת מזל באהבה') נכתב על ידי יז'י פטרסבורסקי, ומבוצע על ידי מנקביצ'ובנה בסרט בשם 'מה בעלי עושה בלילה' משנת 1934. מנקביצ'ובנה מופיעה כמשרתת, או אישה המחופשת למשרתת, מצחצחת נעלי לכה שחורות ושרה בקול נוסטלגי ובצלילים גבוהים טנגו עדין. הסגנון המוזיקלי הזה היה הפופולרי ביותר של פולין שבין המלחמות והוא עודו נחשב לקלסיקה פולנית. 'זה בערך הפוליש-אמריקן סונגבוק' אומר נועם, אנחנו עוברים לפסנתר והוא מנגן את השורה הראשונה של הפזמון, בתחילה רק מזמזם את המילים ואחר כך שר אותם מהוסס.

הקלטתי את השיחה עם נועם כדי לזכור את הפרטים והשמות, הקלטתי אותו גם מנגן, אבל הוא מבקש שלא אחלוק את החומרים. איכות ההקלטה, האופן הקז'ואלי בו נעשתה, המבטא, האגביות – תלמיד המוזיקה הקלסית עוד לא השלים את המעבר המלא אל המוזיקה הפופולארית. הוא מסביר לי שהטנגו (שמגיע מארגנטינה במקור) היה פופולרי מאוד באירופה של אחרי מלחמת העולם הראשונה, בעוד שבשאר היבשת דעכההפופלריות שלו, בפולין הוא נשאר תקופה ארוכה יותר ועבר וריאציה מקומית. הקצב הארגנטינאי קיבל נגיעות מלודיות אירופאיות, זרימה סלאבית, ליריות פולנית. ומאחר ורבים מאוד מהמלחינים, הכותבים והמבצעים היו יהודים – קיבל גם משהו מהרקע הכליזמרי שהיה לאנשים האלה. כשאני מבקש דוגמה נועם מנגן את 'רבקה' (Rebeka) של ביאלוסטוצקי, טנגו ידוע מאוד שעדיין נעשים לו חידושים בפולין, והמוזיקה שלו מתכתבת בבירור עם ניגונים יהודיים.

שר אדם אסטון, לחן זיגמונט ביאלוסטוצקי למילים של הנריק וולאסט, הקלטה תחת ניצוחו של הנריק וארס. כולם יהודים. וארס – מגדולי המלחינים/מנצחים/ מפיקים של המוזיקה הפולנית בזמן זה, ימשיך כמנצח הראשי של תזמורות צבא אנדרס, וקורותיו יביאו אותו לאיטליה של סוף המלחמה, ולארה"ב. בשנות החמישים וארס התברג למילייה המוזיקלי של הוליווד ועבד עם גדולי התקופה בתעשייה ההוליוודית.

לי נשמע המשפט הראשי דומה לניגון של 'לכו נרננה לה' שבבית הכנסת הרפורמי נשיר בשבת. הרבה פולנים חושבים, מספר המנחה שלי אל תוך עולם הטנגו הפולני, שזהו בעצם שיר יהודי מסורתי.ממשיך המנחה ואומר שמלחינים רבים נהגו לשלב אל תוך סגנון מוזיקה קאנוני נגיעות השאובות ממורשת תרבותית מקומית, שנמזגות וכמו מעטרת את הסגנון – כך שופין כותב מזורקות ודבוז'אק מחולות סלביים ויוצרים גרסאות מקומיות למחצה של מוזיקה לאומית-רומנטית, וכך נמזגת מוזיקה מרכז אירופית, חום סלבי ורקע כליזמרי לתוך הטנגו הארגנטינאי ליצירת סגנון שכבר אי אפשר לפרק לחלקיו המקוריים.

נועם מחדד ואומר שהנגנים לא היו נגני כליזמר שבאו לעולם המוזיקה הפולני, אלא מוזיקאים קלסיים מרקע יהודי. יז'י פטרסבורסקי, מיודענו משירה של מצחצחת הנעליים, מגיע ממשפחה יהודית כזו. הוא חולק את המקצוע עם בני דודיו – הנריק וארתור גולד. השלושה למדו בקונסרבטוריונים קלסיים בוורשה, והיו נצר למשפחה מוזיקלית. הסבא שלהם היה מוזיקאי קלסי בשם יודל מלודיסטה שנשא תפקידים בתזמורת של ראדום, ושם המשפחה רומז על המקצוע שהעבירו אבות לבנים. נחדד ונאמר – אלו לא כליזמרים שהתחילו לנגן טנגו, אלא אנשים שמכירים את מוזיקת הכליזמר כמורשת משפחתית וחברתית, אך רגליהם נטועות בהשכלה המוזיקלית האירופית. פטרסבורסקי מיודענו חתום על שתי ההצלחות הגדולות של הטנגו הפולני בעולם, מסביר נועם: השיר 'טנגו מילונגה' תורגם לאנגלית וגרמנית, והצליח בעיקר תחת השם Oh Donna Clara וההצלחה הגדולה השנייה היא 'אוסטטניה ניידז'לה' (Ostatnia niedziela – יום ראשון האחרון)

אוסטטניה ניידז'לה זה הוא אולי מהקלסיים ביותר של התקופה במוזיקה הפולנית, וכל פולני בר דעת יודע לזמזם אותו. אחד מגדולי זמרי התקופה, אדם אסטון, גם הקליט גרסה של השיר בעברית, תחת השם 'השבת האחרונה'. הפולנים שהיגרו לפלסטינה החמה רצו גרסאות משלהם למוסיקה האהובה מהבית, ואסטון הקליט גרסה כשהטקסטים למוזיקה האהובה הם בעברית מליצית. התקליט התפרסם תחת שם הבמה 'בן )לוי' (במילעל כמובן), אזכור לשמו האמיתי של הזמר – אדולף לוינסון. (קישור בזמרשת –
יהדותם של האנשים האלה, מסביר כמו מתנצל נועם, לא הייתה כל כך פשוטה. הם היו מעורים לחלוטין בחברה הפולנית, יצרו מוזיקה שנתפסה ככלל-פולנית, חלקם אפילו התביישו במוצאם. ויירה גראן, לדגומה (Wiera Gran), שלפני השואה הייתה כוכבת צעירה עולה בסצינה הזו, ניהלה מערכת יחסים מורכבת עם מוצאה זה. (במלחמה כיכבה במועדוני גטו ורשה, וחיה חיים די זוהרים למצב בגטו. אחרי המלחמה הואשמה על ידי ניצולים אחרים כמארק אדלמן וולדיסלב שפילמן בשיתוף פעולה עם הגסטפו. וספר עליה – מואשמת, Oskarzona, פורסם לאחרונה על ידי אגתה טושינסקה), ועדיין – מכל מיני נסיבות: רקע מוזיקלי, חסימת מסלולי קידום אחרים בחברה, וקשרים חברתיים חזקים בחברה – רבים מאוד מהמעורבים במוזיקה הפופולארית הזו היו יהודים.

זו הייתה קבוצה די קטנה, מסביר נועם. רובם הכירו זה את זה, והתרכזו בוורשה. תזמורות ניגנו בכל מקום אבל עיקר העשייה הייתה בוורשה. בקבוצה קטנה כזו גם כל סגנון או מאפיין שמביא איתו אחד מהאנשים הופך להיות משמעותי. נועם משמיע לי טנגו פולני בליווי גיטרה הוואיית, כזו שמנגנים עליה בהחלקה של יד שמאל, ומספר שאדם אחד הביא איתו את הסגנון והקים בוורשה תזמורת גיטרות הוואי. הוא ניגן גם ברבים מן השירים וליווי גיטרה כזה הוא כמעט ממאפייני הסגנון.

אני שואל מה עלה בגורלם של האנשים האלה ונועם מתחיל בדוגמאות: הנריק וארס הוא אחד מהם, שכאמור עבר בפלסטיה בדרכו להוליווד, שמואל (סטניסלב) פרשקו (Ferszko) גם הוא עשה תקופה ארצישראלית קצרה (בה הלחין, לדוגמה, את באב-אל-ואד) לפני שעבר לניו יורק ומיאמי ופתח שם מועדון, הנריד גולד שהוזכר קודם שינה את שמו לצבי זהבי והלחין טנגו עברי פופולרי – 'ארצנו הקטנטונת'. בכלל, מסביר לי מדריכי, יש קשר די משמעותי של הסגנון הזה למוזיקה העברית: אם המוזיקה העברית של שנות העשרים הייתה רוסית בעיקרה, הרי שמשנות השלושים ועד שנות החמישים-שישים, מוזיקאים פולנים עיצבו באופן משמעותי את המוזיקה העברית. כותבים ומבצעים רבים, ואולי בעיקר העיבודים של משה וילנסקי. וילנסקי שלמד בקונסרבטוריון בוורשה, שלחניו ועיבודיו עיצבו את התרבות הפופולארית של תל אביב, מועדון המטאטא ודומיו. מועדון 'לי לה לו' אפילו נקרא כך כדי לחקות את אביו הרוחני הוורשאי 'קוי פרו קוו' (qui pro quo).

הקוי פרו קוו, היה אחד מהקברטים המרכזיים בהם נוגנה המוזיקה הזו. הם היו מרוכזים באזור שסביב הפילהרמוניה בוורשה – ברחובות יאסנה, מוניושקי ושפיטלנה. והמוזיקה הזו, שאנו מכנים פופולרית, התנהלה בקרבה גדולה למוזיקה הקלסית והפילהרמונית. הנגנים והמבצעים הגיעו מאותו רקע וחינוך מוזיקלי, הכירו זה את זה, וגם הקהל היה אותו קהל. אחרי קונצרט בפילהרמוניה היו המאזינים עוברים לקפה אדריה (Adria) הסמוך ומאזינים ללהקה של 7-8 נגנים מבצעת מהרפרטואר הפופולרי. המעבר בין הסגנון הקלסי לסגנון הפופולרי לא תמיד פשוט, הוא מסביר. זה לא אופרה של פוצ'יני, צריך לדעת לגעת בקלילות הזו אבל לשמור על רמת ביצוע גבוהה. שילוב של דיוק ושל קז'ואליות, שלא הרבה זמרים הצליחו ממש להשיג, הגרסה הפולנית להגשת ג'אז – אם תרצו.

את הסגנון החמקמק הזה מנסה נועם ליצור מחדש: להקים להקה קטנה שתנגן את השירים האלה, להם הוא יושב, מקשיב וכותב תיזמורים. כשאני שואל איך אנשים מגיבים לתחום העניין הזה שלו, בגילו הצעיר ובמוצאו – הוא מסביר שרוב הפולנים מאוד שמחים לשמוע, ודי מתלהבים. הישראלים, בעיקר בני גילו- לעומת זאת- להם הוא קצת מתקשה לספר או להסביר. כששיחת הערב עומדת לקראת סיום הוא נזכר לענות לשאלה שלי על השיר האהוב עליו. Gdy odejdziesz (גדי אודיידז'ייש- קישור לאתר פולני עם המילים ושלל ביצועים ) שמו. בהתחלה הוא מנגן לי על הפסנתר – קודם את הפזמון ללא מילים ואז מתחיל לשיר גם את הבית הראשון. אחרי כן הוא פותח את המחשב ומשמיע את ההקלטה הדפיניטיבית בעיניו לשיר – ויירה גראן, עבורה נכתב השיר- שרה ב 1937. את המילים כתב יוזף ליפסקי והלחין מיודענו פרשקו.

המילים פסיביות-אגרסיביות, פולניות במובנן הסטריאוטיפי: כשאתה הולך מכאן, אני לא אומרת כלום", "ויש בעולם רוע, ועצב – אני יודעת, אבל לא תמיד יש מה להגיד. את הפרידה לא יבטלו מילים חמות ומתוקות כששיקוי האהבה נגמר" את מילות העצב המפוכחות שרה גראן בת ה 21 בקול נמוך.
פרשקו עזב שנה אחר כך לפלסטינה. ליפסקי אבד בגטו ורשה, גראן נפטרה בפאריז ב 2007, ולעולם לא חזרה לגדולתה משנות נעוריה.

חלק מהשירים נשמעים היום מיושנים, אפילו לאדם שזו אינה שפת אימו, אומר לי נועם. ובחלקם נשאר קסם אמיתי – והם מהדהדים עד היום בדירות של ורשה, וברחובות שלה. נועם לא הרשה לי להעלות את ההקלטות שלו שר את השיר, נסתפק לעת עתה במקור, עם רעש התקליט.

—-
ובינתיים
אם בצירוף של מסורת מוזיקלית ושימוש בה בתור גימיק עסקינן, אז חבר חלק איתי את הביצוע המחשמל של הזמר היידי הגדול ג'ו עמר.
ג'ו עמר – זינגט א ניגון –

פלאפל לכל פליט – ימים נוראים בק"ק ורשה

ימים נוראים הוא מושג טעון ומתעתע, והפוסט הזה – המחכה להיכתב בכל חגי תשרי, הגיע ל'אחרי החגים' והימים הקשים שמביאות מהדורות החדשות מכל צדדיו של הקו הירוק. משבר הפליטים באירופה ירד מסדר היום של מערכות החדשות– בודאי של אלה דוברות העברית – גם באירופה, גיבורים חדשים עלו על המסכים, ומים רבים זרמו בוויסלה. אך עדיין המחשבה והרעיון איתי, וכך גם הפוסט הזה. כך הוא התחיל לפני כמה שבועות:

לתפילת המוסף של ראש השנה הולכים כדי לשמוע את ונתנה תוקף. בראש מתנגנים יאיר רוזנבלום בקולה של חוה אלברשטיין וליאונרד כהן, לסירוגין. הבטן עוד כבדה מארוחת החג של היום שלפני. מקווים שההליכה הביתה תעזור בעיכול ולכבדות. השנה לא רק אלה התנגנו בראשו של המתפלל בק"ק ורשה. בדרך חזרה הביתה התכוונתי לעבור ב'פלאפל ביירות', למרות שבבית חיכתה ארוחת שאריות מגוונת ומוגזמת.

'פלאפל ביירות' הוא הפלאפל שלי. הוא נפתח לפני כחצי שנה ברחוב סנטורסקה Senatorska, המוביל מפלאץ בנקובי אל העיר העתיקה, דרך התיאטרון הלאומי. זה נמצא שתי דקות מהעבודה, והפלאפל שלהם והחומוס מצויינים. הפיתות מזכירות יותר טורטיות מאשר פיתה נורמלית, אבל המשפחה הלבנונית שמנהלת את המקום, מכינה מנות פלאפל מצוינות, וטויסט גרעיני הרימון בפנים עושה את העבודה בכל מנה. פלאפל ביירות הוא הפלאפל שלי, אבל לא רק שלי. הטרנד הטבעוני-צמחוני עוזר למקום, ובחודשי הקיץ הרחבה שמחוץ למקום מלאה כמעט כל שעות הצהריים. הם לא כל כך מהירים שם, בפלאפל שלי, ולפעמים מחכים גם רבע שעה או עשרים דקות להזמנה שלך – מה שהופך את ההמתנה מחוץ למקום לאירוע חברתי, כזה שפוגשים בו את החברים מהמשרד ליד.

בקיץ הוורשאי מתפרשים בתי עסק מסגור דלתותיהם גם אל המדרכות השכנות, ומחמוד ראי ועובדיו הפכו את הרחבה שמול הפלאפל למקום המתנה נעים. מחמוד עצמו נמצא כבר עשרים שנה בפולין, נשוי לאישה פולניה, ובעסק שלו עובדים הילדים של בני הזוג, ועוד כמה שקשה לנחש את מוצאם והשתייכותם האתניים. נדמה לי שאחד מהם הודי, בחורה עם רסטות היא כנראה פולנייה אתנית, אבל על כמה בחורים קירחים וגדולים קשה לי להתחייב, או אפילו לנחש. בכל מקרה תמיד היו נחמדים, אבל אחרי תפילת המוסף רציתי לעבור שם מסיבה אחרת. יום קודם לכן אירעה תקיפה בתוך הפלאפל הקטן. פולני שנכח בהפגנת ימין תקף מישהו בתוך החדר הקטן של הפלאפל, ואני רציתי לבוא להראות תמיכה.

לתקיפה הזו צריך לתת הקשר. ביום לפני ערב ראש השנה התרחשו בוורשה שתי הפגנות: תנועות מהשמאל הפוליטי הפגינו כדי לתמוך בהצטרפותה של פולין למדינות מקבלות הפליטים באיחוד האירופי, ואף להגדיל את חלקה על ה 7000 שהתכנית ייעדה לה. המפגינים רצו גם לומר שפולין יכולה לקבל פליטים בלי קשר לדתם, בניגוד לתנועות שמרניות שאמרו שיסכימו לקבל פליטים – לדוגמה מסוריה או אריתריאה – רק אם אלה יהיו נוצרים ולכן 'בעלי אפשרות השתלבות טובה יותר' במדינה הפולנית. מול ההפגנה הזו, שהתרחשה תחת אנדרטת קופרניקוס שברחוב הראשי של העיר העתיקה, התארגנה הפגנה אחרת של תנועות הימין, בראשות ONR, כנגד קבלת פליטים לפולין. ההפגנה הזו, שבמיטב המסורת של הימין הפולני הייתה צעדה, החלה ליד פסל פילסודסקי שבקצה הגן הסאסקי והלכה עד לכיכר הטירה המלכותית – הכניסה לעיר העתיקה של ורשה המעוטרת בעמוד זיגמונד (kolumna zygmunta), שם הסתיימה הצעדה בעצרת הקוראת לפולנים להגן על מדינתם מפני זרים.

החדשות, או השמועות, אמרו שבסיום העצרת הזו התקיפו כמה ממשתתפיה את פלאפל ביירות, שנמצא כאמור לא רחוק משם. מישהו, כך אמרו אנשים שיודעים, נכנס לפלאפל עם תרסיס גז פלפל ותקף בו את הנוכחים. דף הפייסבוק של המקום ביקש ממי שהיה נוכח במקום ליצור איתם קשר או לדווח למשטרה על האירוע. מעט מידע היה. באופן אירוני המקום הזה היה מקום ידוע לפני המלחמה לפרעות על רקע אתני-חברתי. הכנסייה שבכיכר התיאטרון המרוחקת מאה מטרים משם הייתה ידועה כמוקד אנטישמי המקורב לתנועה העממית של דמובסקי, ובסיום התפילות בה ביום ראשון היו לעתים כמה מהמתפללים יוצאים מערבה, דרך רחוב סנטורסקה, אל עבר הרבעים בעיר המאוכלסים ביהודים. הכנסייה דנן עדיין קיימת, אך היא אינה מוקד ההתפרעויות האמור. את החדשות על האירוע שמעתי יום לאחר המקרה, ערב ראש השנה, בו עמלנו על הכנת ארוחת החג. החדשות הפריעו את שלוותי והעיקו על רוח החג שעלתה מן המטבח, מן החלונות הפתוחים לניקיון החג, משיחות הטלפון והסקייפ המאחלות חג שמח. הרגשתי שמשהו בפוליטיקה המקומית סוף סוף חודר את עורי – מפריע לי מאוד. הייתי חלק מעניי עירי.

ארוחת ראש השנה בביתנו הייתה חגיגית במיוחד וגדולה במיוחד. הארוחה אינה רק תחילתה של שנה חדשה עבורנו, אלא מהווה גם את יום הגעתנו לעיר, וכל שנה חדשה בלוח הוורשאי שלנו משתלבת עם השנה החדשה למניין שאנו מונים מאז בריאת העולם. עשרים וחמישה אורחים היו צפויים להגיע לארוחה. הסלון שלנו יכול בקושי להכיל כמויות כאלו, בודאי שלא שולחן ארוחה מסודר. מרפסת אין, ולכן פינינו את הסלון מריהוט מיותר והפכנו את החדר לבופה גדול, או כמו שקוראים לו בפולנית – שולחן שוודי (Stół szwedzki). החדשות האלו העיקו על רוח החג. בשיחות עם בני משפחה ועם בת זוגי חשבתי על זה שראש השנה היהודי מהווה דוגמה יפה ללקיחת חג בעל מקור תנ"כי עמום ופתיחה שלו. המדרש החז"לי שהופך את היום הראשון בחודש השביעי, המכונה בחומש "יום הזיכרון" לראש השנה לשנים, וליום ציון בריאת העולם – הוא אפשרות לקחת את המסורת של קבוצה מסוימת ולפתוח אותה. בקידוש שערכנו בתחילת הארוחה, שכללה חברים ממגוון קבוצות חברתיות, לאומים, שפות ודתות – כך הצגתי את החג. ושמחתי על חלקנו לקחת חלק במסורת העתיקה הזו – הפתוחה, היהודית, כזו שאני שמח שבתוכה אני מוצא את חיי.

ובתוך זה התקיפה בפלאפל. בבית הכנסת מישהו הזכיר את זה, ובסוף התפילה הלכתי ברגל את חצי השעה אל הבית דרך הפארקים השקטים, ומהגן הסאסקי יצאתי אל הרחבה שמול פלאפל ביירות. המקום היה מלא אפילו יותר מבדרך כלל, נדמה שאני לא היחיד שרצה להגיע למקום אחרי מה ששמענו. השאריות מארוחת החג חיכו לי בבית, ולא היה לי ארנק לקנייה סמלית אפילו, שלא לדבר על התור לקנייה שהיה די ארוך. חייכתי, צילמתי כמה תמונות והמשכתי. הבטחתי לעצמי שבימים הקרובים אתייחס לזה יותר. חשבתי לגשת עם כמה חברים מהעבודה עם תפוח בדבש אל המקום. וכך אכן עשינו עם צאת החג. בדיוק כשעמדנו לצאת מדלת המכון סיפרה לי עמיתה לעבודה שכנראה האירוע שהתרחש שם טיפה שונה ממה שחשבנו לעצמנו. השמועה החדשה דיברה על לקוח בריטי שכשראה כמה מהחוליגנים של הצעדה עוברים על פניו, הפנה לעברם אצבע משולשת ונכנס להתחבא בפלאפל. גז הפלפל היה כנראה סגירת חשבון עם אותו אנגלי, עם או בלי קשר לפלאפל, לזרות של בעליו ושל הקרקר האנגלי שהעז לחצף אצבעו לאדוני הרחובות.

תורות מחוץ לפאפל ביירות יום אחרי האירוע

לא נתנו לסיפור החוצפה לקלקל לנו את רוח השיתוף. תפוחי עץ חתוכים על צלחתנו וכפית בתוך צנצנת הדבש שלנו פנינו לעבר הפלאפל. המוכרים העמוסים בשעת השיא של ארוחת הצהרים חייכו והיו נבוכים. לא ידענו אם למעשה הייתה השפעה, משמעות, אמירה. מי יודע מה עבר בראשם של המתקיפים, המותקפים. הצלילים הצורמים היו שם, והחריקות היו שם. דבש יכול היה רק לעזור.

מאז כאמור, צלילים השתנו במקומותינו, ודבש רב לא ניגר. החגים נגמרו, ואותות חורף ממלאים את רחובות ורשה. ובצל חדשות מארץ הקודש, וסכינים שלא חותכים תפוחי-עץ, חגג היום פלאפל בירות את יום הולדתו השמיני. מחמוד העמיד שולחן מלא קנאפה, פלאפל ותה על פינת רחוב סנטורסקה ופלאץ בנקובי, פרש תמונות מגלגולי הפלאפל השונים (אחד מהם בשוק המקורה האלה מירובסקה – מעוז מסחר יהודי לפני המלחמה) והזמין לחגוג יחד איתו. רק בשמחות.

תמונה מעמוד הפייסבוק של פלאפל ביירות – https://www.facebook.com/FalafelBejrutWarsaw/photos/pcb.423625491163362/423625427830035/?type=3&theater

קיץ של גילויים – פוסט קצר על תגליות מכאן ומשם

חם לאללה, 36 מעלות שם בחוץ. המאוורר שקנינו זה לא מכבר מסתובב בסלון ולא מצליח לקרר את הבית גם לעת ערב. היה מספיק חם בכדי שאוותר על ההתאיידות באופניים ואת התנועה לעבודה, ללמד עברית והביתה עשיתי בטראם. חם על אמת. בניין המכון להיסטוריה יהודית בנוי בסטנדרטים של לפני המלחמה (נבנה 1932-6) ובתוכו קריר, מקומות אחרים בעיר ברי מזל פחות ובימים אלה מרגישים ככבשנים. החדרים בבית שלנו שפונים צפונה נעימים בהחלט, אבל אלה הפונים דרומה – אל האור והשמש – בהחלט מתקשים להתקרר גם בערב. גם גשם בקושי ירד בחודשים האחרונים. בקנה מידה פולני חודש ללא גשם רציני הוא בצורת: דשא צהוב מעטר את פינות העיר (כמו קיבוץ ישראלי באמצע אפריל), עלים בחלקם התחילו לנשור עוד לפני בוא הסתיו, אבל השינוי הגדול של סוף הקיץ הזה הוא הנהר – מפלסו ירד בצורה ניכרת, והוא הנמוך ביותר זה למעלה משישים שנה.

המפלס הנמוך מביא לתגליות חביבות ברחבי פולין: הנהר מפנה מקומו וחושף סודותיו. תגלית חביבה היא מטוס סובייטי שהתגלה בבוץ באגם כ 79 ק"מ מערבית לוורשה, בסמוך לנתיב הוויסלה. המטוס התגלה בשלמות כולל חלקי מדים של הטייסים (וגופות), והוצא מן הבוץ במאמצים לא פשוטים, כדי להיות מובל לאחר כבוד למוזיאון עמק הויסלה בוישוגרוד הסמוכה.

מקור – אתר רדיו פולין – http://www.polskieradio.pl/5/3/Artykul/1497047,Wrak-samolotu-odkryty-po-70-latach-Uda-sie-ustalic-zaloge

על חוף הגדה המזרחית של הוויסלה בורשה עירנו, נחשפים שברי מצבות שנלקחו מבית הקברות היהודי בברודנו (זה שברובע פראגה, בגדה המזרחית של הנהר) ושימשו את הגרמנים לסלילת כבישים ובסיס לגשר שהיום כבר אינו קיים
(ראו כאן – מומלץ לצפות בסרטון בתחתית העמוד שבקישור)

לתגליות אלה נוספה ההודאה, ואז הספקות, לגבי גילוי רכבת ובה חפצים שהגרמנים הנסוגים קיוו להצליח להוציא מברסלאו/ורוצלב בשלהי המלחמה, בסמות לעיר וולבז'יך שבחבל שלונסק על ידי ציידי אוצרות מקומיים. הרכבת כונתה 'רכבת הכסף' או 'רכבת האוצרות' למרות שכנראה לא היו בה לא אלה ולא אלה. נפש המגלה הפיחה תקוות גם באירוע זה. התגליות – כמובן – משמחות את האנשים המעורבים: מוזיאונים העוסקים בהנצחת ההיסטוריה המקומית, ארגוני מורשת, ובמקרה של מצבות של יהודים – יהודי העולם מגלים גם הם מעורבות. ג'וני דניאלס, ראש העמותה 'ממעמקים' שעוסקת בעיקר בשחזור והצלת חלקים הקשורים לבתי עלמין יהודיים בפולין, דאג להגיע לעזור בחיפושים ולהצטלם עם התוצאות, וכמובן דיבר בהזדמנות זו על עשרות ומאות אלפי המצבות שעוד ממתינות להצלה בבתי עלמין ברחבי פולין ומזרח אירופה (ראו כתבה נוספת של הגארדיאן הבריטי)

נוכחותו של דניאלס (שפרץ לתודעה של החיים היהודיים בפולין כשדאג להגעתה של חצי מכנסת ישראל ביום השנה ה 69 לשחרור אוושוויץ) ותחומי העיסוק שלו בפולין מבורכים, אך לעתים מזכירים לי במה מתמצים תחומי העניין של יהדות העולם ביחס לחיים היהודיים בפולין היום: כמו שאומר מנהל כלא לשושנק לדמות של האסיר שמגלם טים רובינס ב'חומות של תקווה' – כשזה מגיע לבתי כלא אנשים מוכנים לתקצב שלושה דברים: גדרות, גדרות ועוד גדרות.
בתי קברות, מצבות ומחנות –

בית קברות צהוב – תמונה מביאליסטוק, מקור – אתר רדיו ביאליסטוק

פה בפולניה מגלים דברים חדשים – כלומר חפצים, עצמים ודברים שפעם לא היו ידועים נחשפים לאור השמש, נראים לראשונה, מורגשים לראשונה ומשנים את מה שאנחנו יודעים על העולם לראשונה. במקביל, ישנם עוד דברים שנדמה שמתגלים לראשונה בקשר לפולין, להיסטוריה שלה, לשואה ולתוצאותיה. אך אלה אינם חדשים במיוחד – אין בהם תגלית כלשהי – אלא רק חזרה על תפיסות מוכרות שמודגשת בסיטואציה דינמית. ובכך אני מתייחס לשתי שערוריות זוטא, שממלאות את הפיד בפייסבוק שלי: שפריצרים באושוויץ, והספר בהוצאת מכון ון-ליר 'שואה ונכבה'
באמת שלא אחזור על הטרוניות, התלונות, הסקנדלים ומענות או ההגברות לטענות אלה. אתייחס בקצרה, ולעניין. את הספר שערכו עמוס גודלברג ובאשיר באשיר איני מתכוון להציג, שכן לא קראתי אותו. התוודעתי אליו, כמו רבים, בודאי – דרך הטענות החוזרות ונשמעות: "אין מה להשוות". ואכן – הספר דנן לא מנסה להשוות בין האירועים עצמם. כך טוענים בריש גלי עורכיו, כותביו ומפרסמיו. שמו המלא הוא "השואה והנכבה: זיכרון, זהות לאומית ושותפות יהודית–ערבית" וכמו שמעידים עליו יוצריו הוא לא עוסק בהתרחשויות עצמן – לא בשואה, ולא בנכבה – אלא בהשפעתן על אנשים לאחר ההתרחשות. בנוכחותם של האירועים בזכרון, בזהות הלאומית ובאפשרות להשתמש בעיצובם של אלה לשותפות.

אבל למה להאמין לדעותיו של אדם שאפילו לא קרא את הספר. אביא דברים בשם אומרם:
"הספר מציע אפוא לחשוב על דרכים לזכור את השואה והנכבה יחד ולדון בהן במשותף בהקשר הישראלי, ולבחון את תנאי האפשרות לחשיבה משותפת כזאת – לא משום שאלו אירועים זהים או אף דומים זה לזה, אלא משום ששניהם אירועים טראומטיים, מכונני זהות. הן הנכבה והן השואה עיצבו את גורלם ואת זהותם של שני העמים, אם כי כמובן בצורות שונות לחלוטין. "
(מקור בקישור הזה– , ההדגשה שלי)

רבים ביקשו להפגין אל מול ערב העיון שנערך במכון ון ליר להשקת הספר, טיעונים מלוהטים נזרקו לחלל האוויר, האשמות בשנאה, רצח ואלימות עלו. "אסור להשוות" הייתה האמירה המכוננת. נעזוב לרגע את הנקודה שלדעת כותב שורות אלה מותר להשוות, רצוי לבחון, ללמוד, להבדיל, לפרק, לאבחן, לדמות, לאזכר ולתת בהם סימנים. הנקודה העיקרית היא שאת הזועקים לא עניינה אמירתם של כותבי הספר – לא עניין אותם החידוש עצמו אלא רק השימוש בו לחיזוק אמירתם. רצו לומר "אסור להשוות" – וגם אם לא משווים בספר זה, ניצלו את המועד כדי להשמיע דברם. לא נתנו לגילויי המציאות להפריע למגברי התעמולה.

הסקנדלון השני הוא הדרך של המוזיאון הלאומי באושוויץ להתמודד עם החום הנוכחי. משל הייתה זו הופעת רוק, מדשאה קיבוצית, או סתם גינה ציבורית – אנשי התחזוקה של המוזיאון השתמשו, רחמנא ליצלן, במתזי מים: שפריצרים. אבירי ה"אין להשוות" מיד השוו בראשם – מתזי מים אלה הרי הם בני-בניהם או בני דודיהם של המקלחות שהתגלו כתאי גז. "הפולנים לא למדו דבר" קראו עמיתיי לקבוצת פייסבוק שעוסקת ביחס ישראלים לפולין, לא נפריע להם ונאמר שבניגוד להפעלת מוזיאון אושוויץ היום – את קבוצת המחנות אושוויץ של ימי המלחמה לא הפעילו פולנים, אלא הנאצים ועוזריהם. פולנים היו אסירים במחנות (כפי שהיו בני עמים כבושים, שלא שיתפו פעולה עם הכובש הנאצי), ופולנים לא-יהודים רבים מתו במחנה זה ובאחיו.

הגדיל לכתוב עמיתי וחברי אורי מייזלמן, מדריך פולין ותיק ופעיל חברתי ופרסם בעמוד הפייסבוק שלו על הנושא –
אך שוב – למי אכפת שחם, שזה מקל על החום, שעברו שבעים ומשהו שנה. כל לחיצה על עצב רגיש מוציאה זעקות רמות. ואילו המציאות עצמה, המשתנה, הדינמית, המתחדשת – היא משאירה קול ענות חלושה.

למי שהתעניין – הגילויים הללו, שבישראל תופסים כותרות מודפסות ומרושתות – כמעט ולא נוכחות בתקשורת המקומית.