זה התחיל עם הקריאה של ספרו של דניאל מנדלסון ,האבודים׳. איזה מזל יש לו, חשבתי – בבולכוב באמת אפשר לעשות דבר כזה, פרויקט כזה. עיירה של כמה אלפי אנשים, איתור אפשרי של ניצולים, ביקור במקום ושיחה עם זקני העיירה. והוא התחיל מוקדם – בשנות התשעים. אפשר עוד היה לעשות דברים כאלה ולהגיע למידע די רחב על כמות מצומצמת של אנשים. אפשר להגיע לאינטימיות. ואני התמלאתי קנאה. אינטימיות כזו לא הייתה מנת חלקית, או לא ממין האפשר.
מוצא הצד הפולני של משפחתי מערים גדולות – ורשה ולבוב, שכלמו אחת מהן מונה מאות אלפי אנשים וקהילות יהודיות ענקיות. איך אוכל להקיף, איך אוכל? עשרות אלפי העדויות, מאות הספרים, מאות אלפי האנשים שחיו, שעברו, שסיפרו. ובתוכם משפחה או שתיים קטנות – 4 או 5 דירות. איך אפשר בכלל להצטמצם כך.
ישנם גם כמה חוקרים, או פעילים מקומיים שעוסקים במקום אחד בפולין – ז׳אן פייר שטרווייס מיפה את סטאשוב, בזדונסקה וולה פועלת קמילה כבר כמה שנים טובות, עם רוהטין שהיום באוקראינה משתדלת להתעסק מרלה אוסבורן, בסייני (Sejny) פועלת עמותת Pogranicza ובלובלין בראמה גרודזקה. כולם מקומות נפלאים ואנשי קשר נהדרים אם מדובר במקור משפחתך. אדם אחד יכול להקיף קהילה של כמה אלפים, ארגון קטן (כמו בראמה גרודזקה) יכול להקיף עיר בינונית עם כ 40 אלף יהודים. מי יקיף את ורשה על 350 אלף יהודיה? את לבוב עם מעל 200 אלף מהם?
כבר כמה שנים חשבתי לאמץ לי שטעטל משלי. מקום קטן (עלוב ומשוגע) משלי. שאפשר יהיה להכיר, שאפשר יהיה להקיף. שאפשר ללכת בו מרחק 5 דקות ולהקיפו. בשנים האחרונות של העבודה עבדתי עם משפחות ממאות מקומות, נסעתי לארכיונים עשרות פעמים ועם משפחות לעשרות אתרים. אבל בחודשים האחרונים נדמה לי שאמצתי לי שטעטל – או יותר נכון ששטעטל אחד אימץ אותי.
מתוך ספר היזכור לשידלץ, 1956
שדלץ (בפולנית נכון יותר לבטא שיידלצה Siedlce, וביידיש שעדליץ או שעדלעץ) היא עיר השוכנת כ 80 ק״מ ממזרח לוורשה. בעבר הייתה עיר מחוז, ושכנו בה בית משפט אזורי וכלא ידוע לשמצה (שעדיין מפאר את הרחוב הראשי). כחמישה עשר אלף יהודים חיו בעיר בת כ 40 אלף התושבים בשנות השלושים של המאה הקודמת. שטעטל די גדול – כך יצא. מצד אחד מספיק גדול כדי להיתקל בו שוב ושוב, ומספיק קטן כדי להצליח פלוס מינוס להקיף אותו.
בשנה האחרונה פגשתי יותר ויותר אנשים שמוצא משפחתם משם, בביקור בארכיון המקומי התוודעתי לארכיבאים ששמחו לעזור, ולמגוון די גדול של חומרים שנגישים רק במקום: ספר תושבים, מחברות רישום תושבים לחלק גדול מהבניינים, רישומי מסחר, רישומי משטרה. שני ספרי ייזכור נכתבו על העיר והם די מקיפים את תקופת המלחמה, תמונות רבות שרדו, ויש גם ארגון יחסית פעיל של ״יוצאי שדלץ״. המקום נגיש – נסיעה של שעה וקצת ברכבת מוורשה. ביקורים די נעימים שם (לא רחוק מהארכיון נמצא ארמון אצילים היסטורי והפארק העירוני הצמוד אליו – זה עוזר), בית העלמין היהודי המקומי מחזיק כמה עשרות קברים ואפשר לבקר בו, והאזור היהודי לשעבר של העיר די קטן ואפשר לטייל בו ב 5 דקות. בקיצור – עיר שמרגישה כמו שטעטל.
הבנתי שהעיר אימצה אותי בשבוע אחד לפני כמה חודשים – בו הוקפתי מכל מקום בסיפורים שדלצאיים – משפחה מאנגליה ביקשה מחקר וסיור במקום, שתי משפחות הגיעו למכון שמוצאן משם, והתקשרה למכון אישה תושבת העיר שהייתה סבורה שאביה הביולוגי הוא יהודי שאחרי המלחמה עזב לישראל.
והסיפורים הצטלבו – אותה אישה תשבת שידלץ (שמאז התברר שהיהודי היה אמנם נשוי לאמה כמה שנים, אך אינו אביה הביולוגי) דיברה על משפחה שהויעה גם בשני סיפורים אחרים. ויותר מכך – אחת המשפחות שהגיעה למכון סיפרה על משפחה ורשאית. הפרטים שידעו היו מצומצים – וכשמצאתי רשומת לידה בוורשה ב 1910 – הסתכלתי על שמות המשפחה של ההורים – ומיד ידעתי לומר שזו משפחה שדלצאית שהתגלגלה לוורשה. הרגשתי הצלחה – הגעתי להיכרות אינטימית מסוימת עם האנשים.
תחושת האינטימיות גדלה כשמצאתי את רשומת הנישואין של בני הזוג שנתיים קודם לכן בשידלץ. לא רק שאני מזהה את השמות – אני מכיר את הכלה. כלומר – את משפחתה. זיהיתי את שמות ההורים וידעתי לומר שהיא אחותה של סבתו של אותו אנגלי שאני אמור להדריך בעוד כחודשיים. כמובן שסיפרתי על כך לבני המשפחה – והחיבור נעשה. שתי אחיות שנפרדו בסביבות 1905 – האחת עקרה לוורשה, השנייה הרחיקה עד לונדון – זכו שייפגשו מחדש נכדיהם.
מאז חזרתי וביקרתי בעיירה עוד כמה פעמים, למחקר עבור כמה משפחות והעמקת הקשר שלי עם המידע והמסמכים. התחלתי לאט ובאופן מסוגר לאמץ את המקום בצורה מקיפה יותר – לאסוף כל מידע שמתגלגל אליי, לארגן את התמונות, ליצור אינדקסים של שמות ומשפחות המוזכרות בספרות ובעיתונות, לעבור שוב על מה שכבר מצאתי בשנים קודמות. לארגן את המידע, לחזור אל האנשים. לעבור על הדפים שכבר צולמו ממרשם התושבים, לקשר בין דברים שלא קישרתי קודם.
כדי באמת לאמץ מקום יש גם להיות בקשר עם הרשויות המקומיות – עם העירייה, בית ספר מקומי, עיתונאי או שניים. אימוץ הוא תהליך רציני ודורש מחויבות ורצינות – ובינתיים אני רק משתעשע במילה. אבל אני מרגיש מוכן, לפחות במידת מה למחויבות הזו.
לצערי לא אחלוק סיפורים שדלצקאים כאן (שכן לא ביקשתי רשותם של מי מבין הגורמים המדוברים) – אבל אוכל לצרף כמה ממקורות המידע העומדים לרשות המחפש:
מחברות רישום תושבים בחלק מן הבתים,
ספרון רישום כתובות מהבניין ברחוב אסלנוביצ׳ה 37
ספר התושבים הרשמי של העיר (לתושבים קבועים או ארעיים)
רישום עסקים
ספר טלפונים וכתובות
עותק של רישומי עסקים כולל כתובות משנת 1930 – צילומסך מאתר Genealogyindexer.org
רשימות מתקופת המלחמה על עובדי בתי יתומים והענקת סיוע אחר דרך עמותת העזרה העצמית היהודית
מכתב הממוען לוועד העזרה העצמית בשידלץ לגבי חלוקת תפוחי אדמה. פברואר 1941, ארכיון המכון היהודי ההיסטורי
וכמובן ספר היזכור המקומי
ליוצאי העיר והאיזור אני יכול להמליץ על חיפוש בארכיון המקומי בשדלץ – המכיל כמות מידע רבה. יש תוכניות העלאת סריקות ורישומים לרשת אך זה אחד מהארכיונים הקטנים והפחות מתוקצבים בפולין. צוות הארכיון חביב מאוד (למרות שהאנגלית אינה שגורה בפי רבים מהעובדים). כתובת האימייל שלהם היא – archiw@siedlce.ap.gov.pl
יש גם קבוצת פייסבוק בה אפשר לתקשר עם אחרים שמקור משפחתם מן האזור – https://www.facebook.com/groups/JLMSBR/?epa=SEARCH_BOX
מי שרוצה להעמיק במחקר מוזמן כמובן ליצור קשר איתי למחקר פרטי – בכתובת matanpolin@gmail.com
אני נמצא בארכיון אחת לכמה חודשים ויכול לחפש מידע על משפחות קונקרטיות.
ועוד
׳יום שני הכחול׳ נפל על פולין – יום שקיבל מוניטין של היום המדכא ביותר בשנה. מצב הרוח הפוליטי המקומי גם הוא לא גבוה אחרי רציחתו של ראש עיריית גדנסק לפני כשבועיים. מכאן לפחות הכל אמור להשתפר – הימים להתארך, העלים לחזור לעצים והמעלות לטפס למעלה.
שפת אם - זכרונות חדשים מוורשה 
פינגבאק: חופשה משפחתית בטעם של פעם | שפת אם – זכרונות חדשים מוורשה