מה שאיבדנו

בשנה האחרונה יצאו שני ספרים בסמיכות מעניינת – 'נחמיה' של יעקב צ. מאיר עוקב אחרי נדודיו של בעל שם מקומארנו שבפולין (היום אוקראינה) באזורי גליציה, בואכה טורקיה של ימי שבתאי צבי, ועד לערי גרמניה וארצות השפלה של סוף המאה ה-17. הספר נכתב כמסע מכושף, במיטב מסורת אגדה ומעשיות טווה מאיר את הסיפור – המבוסס על דמות גיבור שהייתה באמת, ועל שלל דמויות היסטוריות אותן הוא פוגש בדרכו, במסורת הרומן הפיקארסקי.

הימים – ימי הזוהר של ממלכת פולין (או האיחוד הפולני-ליטאי) שמשתרע מפאתי מוסקבה ועד מערב פולין של היום. נחמיה חובב המסע קל לקפוץ על הכרכרה הבאה, חוצה גבולות וחוקים במגוון דרכים ותחפושות – על ספינת פיראטים יהודית, בשיירה המובילה נשים בזנות ועד (ספוילר!) בתור דב קרקס. המרחב המשורטט הוא זה שבין קרקוב ולבוב ועד לקושטא (היא איסטנבול). אפשר לקרוא למרחב הזה פאתיו המערביים של המזרח. 

אם חושבים היכן עובר הגבול בין מזרח אירופה למערבה, או בכלל בין הקונספטים של 'מזרח' ו'מערב' – עולות כמה הגדרות – צ'רצ'יל בנאומו הידוע על מסך הברזל שרטט את הגבול בין שצ'צ'ין שעל הים הבלטי לטרייסט שעל הים האדריאטי והקו שלנו שעובר בין ריגה לבין איסטנבול- שאולי כדאי שנקרא לה ביזנטיון או קושטא – הוא הצעה נוספת לקו כזה, לקצה הציוויליזציה המערבית. יהיו ודאי גם מי שיטענו שהקו צריך להימתח עוד מזרחה – תחילתו בסנקט פטרבורג והוא עובר בקישינב וקייב. אבל ניקח את הגרסה ה'רזה' שלו: וילנה- לבוב- צ'רנוביץ- בוקרשט – אדירנה- איסטנבול: יושבי המקומות האלה ייכללו עצמם במערב (כשחושבים על הציוויליזציה המערבית, לא על העושר של המערב). וזה הקו שעליו נע ונד בעל השם נחמיה מקומארנו, בספר וירטואוזי שמומלץ מאוד לקריאה.

—-

רצה הגורל ובשבועות האחרונים התפנה לי קצת זמן לצפייה בסדרות (קצת זמן בלילה בניסיונות הרדמה של תינוקת בת יומה, קצת זמן מתאושש ממחלת קורונה לא עלינו), והשלמתי סדרה עליה המליצו לי כבר לפני כמה שנים. הסדרה נקראת Wataha – בעברית 'הלהקה, (כמו להקת זאבים, באנגלית מופיעה לעתים בשם The Pack ולעתים  The Border). הסדרה עוקבת אחרי קבוצת (להקת) שומרי גבול באזור ביישצ'אדי (Bieszczady) – אזור הררי בפינה הדרום-מזרחית של פולין במפגש גבולות עם סלובקיה ואוקראינה. קו הגבול המזרחי של פולין הוא בעצם גם גבולו של האיחוד האירופי – ופוגש את רוסיה (מובלעת קלינינגרד שבצפון), בילורוס ואוקראינה – עד לנקודה זו הגבול הוא שטוח וקל יחסית לפיקוח והגנה, ולכן האזור המדובר הוא נקודת משיכה לכל חוצי הגבול המפוקפקים – סוחרי הנשק, מבריחי הסמים, הסיגריות, סוחרי בני האדם ומבריחי מבקשי המקלט שנמנעים מדרך המלך החוקית.

אנשי הלהקה ואנשי האזור חיים 'על הגבול' – גיבור הסדרה הוא בן לכומר פרבוסלבי (בפולין הקתולית למהדרין) ובעל שם משפחה אוקראיני. ידיעת אוקראינית ורוסית היא תו תקן באזור ופותחת דלתות חשובות, ואל האזור מגיעים מהגרים מצ'צ'ניה, טטארים מקרים, מהגרים מסוריה ומחפשי שלווה מוורשה. הנתיבים שעליהם נעים הדמויות מחזירים את אותו ציר מזרחי עליו נע נחמיה בעל השם מקומארנו. אבל הציר חוזר דווקא בגרסתו הסגורה: הגבול סגור, והמסך מורד – סדקים קטנים מתגלעים בו, ואנשי הלהקה שמצווים לחיות בתוך הסדקים הם אלה שאמונים על שמירתו של הגבול סגור, ושמירתו של הציר כבלתי עביר.

עמודי הגבול בין פולין לאוקראינה בהרי ביישצ'אדי – צילום מתוך הסדרה, מקור :https://bieszczady.land/na-tropie-watahy-sprawdz-10-miejsc-akcji-serialu/

—–

מאה שנים אחרי ימי נחמיה על אותו אזור ובאותו ציר ינוע גיבור היסטורי אחר – יעקב פראנק, פראנק הוא גם הגיבור הספרותי של 'ספרי יעקב' מאת אולגה טוקרצ'וק הספר עב הכרס של זוכת הנובל משרטט את חייה של 'להקה' אחרת – קבוצת המאמינים שהתגבשה סביב דמותו של פראנק- בתחילה על המרחב שבין דרוהוביץ' (שלא רחוקה מלבוב וקומארנו) לאיסטנבול, ומאוחר יותר בנדודיהם מערבה. לא לחינם הנקודות דומות מאוד למסעותיו של נחמיה – הרי נחמיה בעל השם נודד בעקבות שבתאי צבי, וכך עושה גם יעקב פראנק, אבל הימים הם כבר אחרים. 'ספרי יעקב' מתאר את סוף המאה ה 18, עת פולין דועכת – חיילים שבדים משוטטים בה, והמדינה בעיצומו של תהליך קריעה שייגמר במחיקתה מהמפה וחלוקת שטחה בין 3 מדינות הגובלות בה. טוקארצ'וק הרבתה לצייר בספריה את החיים בספר, את השונה והזר בפולין – וכבר בספר אחר שלה תיארה קבוצה-כת דתית ששוטטה בפולין בעבר (בספר Bieguni \ Flights המתאר כת בת המאה ה 17 המאמינה שתנועה מתמדת היא דרך להימנע מכניעה לשטן, הספר יצא לאור בפולנית ב 2008).

שני הספרים הם ספרי מסע – המתרחשים בדרך. בכריכה של שניהם מופיעה מפה שפורשת את האזור בפני הקוראים. הרב-לשוניות של המסע מודגשת בשניהם, וניכר ששני הסופרים אוהבים את החוויה הזו, ולמי שכמוני גם הוא אוהב את המסע – ומתגעגע אליו בימים אלה – הקריאה הזו מדגדגת בשריר הישן. אבל היא גם מזכירה זמן אחר, חיבורים אחרים. פולין של היום פונה הרבה יותר מערבה לברלין או דרומה לפראג, הצעירים שלוקחים תרמיל ויוצאים למסע על פני היבשת מגיעים להונגריה, הולנד ובריטניה. אפילו הרשת היהודית פרושה לשם – אם רוצים להזמין מוהל אורתודוכסי (כי רפורמי יש גם בוורשה) – פונים ללונדון, בית הדין לגיור שמשרת את העוברים קורס גיור בפולין יושב בברלין, וסטודנטים לרבנות ייסעו להכשרה בפוסטדאם (אם לא לניו-יורק או ירושלים). אבל המפה נראתה פעם אחרת – הציר מזרחה ודרומה נראה אחרת: הוא היה פתוח, זרמנו עליו אנשים ורעיונות, שפותיו היו שגורות.

השנים סגרו את הציר הזה – אזורי החלוקה של פולין יצרו צירים גיאוגרפיים אחרים (לבוב-וינה, ורשה-מוסקבה), המהפיכה התעשייתית קשרה מקומות בפסי רכבת וגרמה לכך שרבתה הסחורה המועברת ממספר הסוחרים העוברים, באה מלחמת עולם אחת, עצמאות פולין, מלחמה שניה ובריתות מזרח-מערב שקרעו את אירופה. אבל משהו ברור שהספרים האלה מעלים אצלי את התחושה של מה שנלקח מאתנו;

העולם השתנה, הדרכים נסתמו – ועכשיו כבר אי אפשר לנוע על קו לבוב – איסטנבול באופן דומה לזה שנעו בו נחמיה או פראנק. וכמובן שהשואה היא הפיל הגדול שבחדר – השינוי האולטימטיבי של המרחב, של אנשיו, של הזכרון. האירוע ממסך כמעט כל מבט שמנסה לעבור מעליו. בשנה שעברה כתבתי שבלתי נתפסת בעיניי החוויה של היום שאחרי המלחמה – של החזרה לבית (או ניסיון החזרה אליו) וההבנה שהכל השתנה, השנה אני כואב את האופן שבו נלקח מאיתנו הניסיון לראות מעבר למסך הארוע – איך כמו משקולת המונחת באמצע בד – האירוע מעקם את כל המרחב אליו ומושך אותו. השואה היא גם בכי על כל האפשרויות להכיר ולדמיין שנלקחו מאיתנו.

וחוצמזה –

את ספרה של טוקרצ'וק קראתי בתרגום העברי המצוין של מרים בורנשטיין, אבל עיון בספר המקורי בפולנית מגלה שמהקורא העברי נחסכו כמה שרטוטים, איורים ומפות שמעטרות, מסבירות ומעוררות את המקור הפולני – קמעות שבתאיים, איורים קבליים, ציורים מראשית העת החדשה – ואפילו תרגום של מקרא האיור הפותח כל 'ספר' בתוך ספרי יעקב נחסך מן הקורא העברי – יובאו אפוא חלקים גרפיים אלה כאן למען הסדר הטוב

יש עוד הבדלים- בעובי הספר, הגודל הדף וגם במספור (הספר מפולני ממוספר מהסוף להתחלה….), והתכנון המקורי היה לכתוב בלוג שלם רק על ההבדלים הגרפיים בין המקור לתרגום. אולי גם זה עוד יבוא

פוסט זה פורסם בקטגוריה Culture, History, Maps, narratives, polish jewish history, עם התגים , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על מה שאיבדנו

  1. חן הגיב:

    תודה על הפוסט.
    לדעתי זרימת האנשים והרעיונות בין מרחבים גיאוגרפיים מרובי שפות, איפיינה את מזרח אירופה ממש עד פרוץ המלחמה.
    אולגה טוקרצ'וק נהדרת. אם אמצא את הזמן והכוח, אקרא את "ספרי יעקב" בפולנית, גם אם את הרוב לא אבין.

    הצצתי בתמונות שפרסמת כאן, ונתקלתי בהן במשפט שהבנתי היטב: "O nic nie pyta". מייד נזכרתי בהוא מההגדה של פסח, שאינו יודע לשאול.
    אבל יותר מכך, האיורים המיסטיים הזכירו לי את זה:
    Nie pytasz nigdy o nic
    a jednak wiesz co chcę
    przepłynąć poprzez tęczę
    na jej nieznany drugi brzeg

    זה מתוך אחד השירים הפסיכדליים היפים שהוקלטו בפולין בשנות ה-60, כאשר המהפכה התרבותית שהתחוללה בקליפורניה ובבריטניה חצתה בקלילות את מסך הברזל, וחילחלה אל שיריה של להקה צעירה שהוקמה בעיר ז'שוב, ששוכנת למעשה לא מאוד רחוק מרכס הרי ביישצ'אדי. לתוצאה חוצת הגבולות, התרבויות והזמנים, ניתן להאזין עד עצם היום הזה, "לצד השני של הקשת בענן": https://youtu.be/b0KRwg3onrQ

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s