בלוג רפואי – או איך גם בהתאוששות מניתוח אפשר ללמוד על יהדות ורשה

רצה הגורל ונזקקתי לטיפול רפואי. לא בדיקה אצל רופא, תרופה או שתיים – אלא ניתוח. קטן. לא בעייתי, לא מסובך, לא מדאיג במיוחד, אבל כזה שמצריך פגישה עם מערכת הבריאות המקומית ברמה שעדיין לא הייתה לי בכמעט שמונה שנים בפולין. מערכת הבריאות כאן אינה ידועה ביעילותה ומהירותה – מקומות עבודה רבים מציעים ביטוח בריאות פרטי המאפשר קביעת תור לרופאים מומחים תוך ימים בזמן שבמערכת הציבורית אפשר להמתין חודשים רבים – וכך שפגישה איתה לא הייתה משהו שחיכיתי לו במיוחד.

בדקתי עוד אפשרויות – לעבור את הניתוח בישראל, מערכת הבריאות הפרטית, הניתוח בישראל היה אפשרי אך יצר בעיות מבחינת החלמה ונסיעה של כל המשפחה, במערכת הפרטית הציעו לנתח תוך חודשיים בסכום שיכולנו לעמוד בו. במערכת הציבורית הפרוצדורה היא כזו: התקשרתי למרפאה בה אני רשום, וקבעתי תור אצל רופאת המשפחה ליעוץ טלפוני – היה צריך לחכות שבוע. בשיחת היעוץ רופאת המשפחה אמרה (מה שאמר לי כבר רופא פרטי שאיתו התייעצתי בתחילת התהליך) שעלי לקבוע תור לכירורג: היא המליצה לי על 3 בתי חולים לא גדולים בהם יש מחלקה כירורגית טובה – ורשמה לי הפניה שמתעדכנת באתר האינטרנט של שירות הבריאות הלאומי. עם ההפניה הזו היה עליי להתקשר לבתי החולים כדי לקבוע שם תור לפגישת ייעוץ אצל כירורג: התקשרתי לשני בתי חולים (שכן ממתינים כ 30 דק' על הקו למענה ממרכז השירות) – וזה שבו היה הזמן הקצר יותר לפגישת היעוץ היה בית החולים של רובע וולה – שפיטל וולסקי (Szpital Wolski), או כמו שהרופאה קראה לו – בית החולים ב[רחוב] קאספשאקה. קבעתי את הפגישה לזמן שהוצא לי – בדיוק חודש מהיום בו התקשרתי – וחייכתי לעצמי: בית החולים יושב במתחם בית החולים היהודי לשעבר של ורשה.

בית החולים היהודי, שהיה ידוע כ'בית החולים ב[רובע] צ'יסטה' הוקם בשנת 1902. כבר בשנת 1887 כתב הרופא הוורשאי זיגמונט קראמשטיק כי יש לבנות בית חולים מתקדם במקום זה היהודי הישן שליד כיכר מורנובסקי – הצטרפו אליו בוועדה המתכננת מגדולי הפילנתרופים של ורשה היהודית בתקופה זו – לודוויק נתנזון ומיכ[א]ל ברגסון. הבניין נבנה במה שהיה אז פאתיה המערביים של העיר – בסמוך למסילת הרכבת ולתחנה המערבית. הבנייה ישבה על שטח אדמה גדול וכללה רשת מבנים מורכבת היושבת בין גנים ועצים. המגיע לבית החולים היה מגיע מרחוב דבורקובה (היום קאספשאקה) ועובר בשטח צר את מבני האדמיניסטרציה, מגורי הצוות, המטבח, האורוות וחדרי החיטוי. שם נפתח שטח בית החולים לרוחב ונבנו 8 מבנים – פביליונים – לרפואה. חולים ראשונים התקבלו באביב 1902, חנוכת בית החולים תוכננה למאי – ליום ל"ג בעומר (עת נחנך עוד מוסד יהודי ווורשאי שעומד על כנו – בית הכנסת נוזי'ק) אך החנוכה הרשמית התרחשה ב 22 ליוני. מנהל בית החולים הראשון היה הד"ר קראמשטיק ובמודעה בעיתון הצפירה מיום ה 23 ליוני מזכירים את כלל הנואמים ואת חנוכת הבניין. בספטמבר אותה שנה יצויין כי הד"ר קראמשטיק יעבור לגור בבית מגורי הצוות.

• 

• 

• 

היעוץ הכירורגי התבצע בפביליון מספר 1 – לקבלת החולים. במפה הישנה הוא מצוין כבית האדמיניסטרציה. לפני היה צריך להירשם בדלפקי קבלת הקהל. ליד הדלפקים תלוי לוח אזכרה לזכר 200 חולים ואנשי צוות שנהרגו ב'בית החולים של רוח הקודש' (Szpital Św. Ducha) בבניין הישן ברחוב אלקטורלנה, שנהרס בהפצצות הגרמנים את ורשה בפתיחת המלחמה ב 1939. הלוח אינו מספר מה קרה לבית החולים שישב בבניין הזה בזמן שבית החולים באלקטורלנה נהרס. בשנת 1940 עבר בית החולים היהודי אל בניינים שונים בתוך גבולות הגטו, ואל הבניינים שהתפנו עבר בית החולים של רוח הקודש.

דלפקי הקבלה – פביליון מס' 1

פגישת היעוץ הכירורגי התרחשה בחדר מספר 13 בפביליון מס' 1. מעל הדלת תלוי צלב. בפגישה אמר לי המנתח כי בגדול יש תורים פנויים לאפריל בשנה הבאה, אבל בעקבות ביטול של מטופל – התפנה תור בעוד 8 ימים. שמח על מזלי הטוב, יצאתי מהחדר עם ערימת דפים והוראות: עלי לבצע בדיקת דם, רנטגן לבית החזה בפביליון מס' 7, לקבוע פגישה עם הרופא המרדים, בדיקה לקורונה יום לפני הניתוח – ולהתיצב ביום הניתוח במחלקה הכירורגית בפביליון מספר 8. הובהר לי כי הביקורים אסורים בשל הקורונה, וכי בדרך כלל הניתוח מלווה באשפוז של 3 ימים: היום שלפני הניתוח, יום הניתוח עצמו ועוד יום להתאוששות. חברים סיפרו לי שזה כנראה קשור למימון שמקבלים בתי החולים על אשפוזים מ 3 ימים ומעלה. לפרוצדורות שלפני הניתוח הגעתי פעם ברכב, פעם באופניים – צ'יסטה אינה רחוקה כל כך ממרכז העיר ורשה, בראשית המאה ה 20 מדובר היה בודאי ב 15 דקות בכרכרה מנאלבקי, 10 דקות מגז'יבוב. בבוקר הניתוח לקחתי את בני הבכור אל גן הילדים יחד עם סבא שלו – באוטו. אחר כך ישבנו בבית קפה סמוך לגן הילדים, שתינו קפה ועוגה. ביקשו ממני להגיע בסביבות 9, אחרי ארוחת בוקר. נסענו אל בית החולים ושם העברתי את המפתחות לאביה של זוגתי ונכנסתי אל מתחם בית החולים: היום לא קיימים הבניינים שבין הרחוב הראשי לפביליוני הרפואה: בנייני המטבח, מגורי הצוות, החנייה. רחוב קטן מוביל ישר אל פביליון מספר 1. עוברים אותו משמאל ליד בניין ההנהלה הנוכחי, ופונים שמאלה – שם שוכן פביליון מספר 8. המפה הישנה מספרת לנו שזה היה הפביליון למחלות נפש.

• 

• 

מפות ותצלומי בית החולים – משמאל בספר שפורסם ב 1909 אחרי בנייתו, המפה הצהובה משנת 1936 ומתחתיה צילום אוויר מ 2020 – הבניינים המקוריים שם, רק זרועות ארוכות נוספו לפביליון 2 – רפואה לאם וליולדת – סביבות שנות ה 80,

אחרי המתנה לפני כניסה למחלקה בחדר המדרגות הובלתי פנימה והראו לי את החדר מס2 3 במחלקה ובו המיטה שלי. חדר של 3 מיטות, ליד חלון הפונה צפונה על הרחוב והעצים. צלב מעל הכניסה לדלת, חדר שירותים משותף לחדר שלנו וחדר מס' 1. היום הראשון עבר כמעט בלי שום אירוע – הצוות הרפואי כמעט ולא ניגש אליי, ולמעט בדיקה של הרופא המנתח והכנסת אינפוזיה עזבו אותי לנפשי. אני קראתי ספר, ראיתי סדרות ששמרתי מבעוד מועד על הנטפליקס שבטאבלט (כי יש ווי-פיי, אך לא מחובר לאינטרנט…) וניסיתי לא לחשוב על הניתוח הראשון בחיי המתקרב. איתי בחדר שכבו שניים – בחור צעיר מאוד, בן כ 20, שהמתין לניתוח. מביקורים לבביים של מנהל המחלקה ושיחה ביניהם ניתן היה להבין שהבחור הוא נכדו של קצין צבא בכיר ומכר של מנהל המחלקה,  אך הייחוס הזה והיחס של מנהל המחלקה לא הובילו לשבירת כללי הביקור, האוכל או כל דבר אחר ששמתי אליו לב. שכב גם פועל בניין די צעיר, כבן גילי, מאוקראינה, שעבר ניתוח ראש אחרי פגיעה בזמן העבודה. הוא התקשה בניהול שיחה בפולנית עם הצוות הרפואי, ואחת המנקות במחלקה – אוקראינית אף היא – הייתה מגיעה לדבר איתו, לדאוג לו ולדרוש בשלומו. בין המיטות אין וילונות, כך שנכחתי בכלל הבדיקות והשיחות של שכניי לחדר – בבדיקת הנוירו-כירורג את השכן פגוע הראש, הם נכחו בבדיקת הצוות שגילחתי כנדרש את האזורים המוצנעים בהם ייערך חתך הניתוח. יותר מדי זה לא הפריע לי.

הניתוח עצמו עבר מצוין. מהשכן שלי לחדר אחרי ההחלמה למדתי שהמנתח שלי הוא ספץ (זו המילה בפולנית), הרופא המרדים היה חביב מאוד, ודאג לשעשע אותי בבדיחות ולעדכן אותי בשלבי הניתוח בלי להיכנס לפרטים לא נעימים. רק שעה הוא ארך בסך הכל. ההרדמה עבדה מצוין, וההשגחה שלאחר הניתוח היתה נעימה. היה פער די גדול בין כל מה שהיה סביב הניתוח עצמו – חדר הניתוח המאובזר ,הרחב והחדיש, חדרי ההתאוששות המאויישים בהקפדה ובנעימות – לבין המחלקה: בה היה נדמה שאין מספיק תקני אחים ואחיות, חדרים מאובזרים בקושי ובכלל תחושה שאנחנו, החולים, מפריעים לצוות. מעל המיטה יש כפתור קריאה לצוות הרפואי. השתמשתי בו בבוקר הניתוח כשרציתי שיעזרו לי לנתק את האינפוזיה כדי שאחליף לבגדי הניתוח. בלילה חיכתה חולה מהחדר הסמוך כ 40 דקות עד שהאחות הגיבה ללחצן, ובינתיים מילאה את חלל המחלקה בקרעכצכן פה ושם. גם בית החולים הישן בצ'יסטה כנראה שהתמודד עם בעיות של עזרה למאושפזים – פלרט משנות ה 20 מספר לנו על  'חברת רחמנים' (צריך להיקרא רחמונים) – של מתנדבים שהיו באים לעזור לחולים 'שלנו' בבית החולים היהודי.

מקור – אוסף הספריה הלאומית הפולנית POLONA, דרך ויקיפדיה

בית החולים בצ'יסטה היה מוסד רפואי מהמתקדמים בוורשה. תמונות מאלבומים ישנים מראות את הריצוך השחור-לבן הריבוע שמאפשר לזהות אותו די בקלות. פעלו בו המנתח הידוע אורקו (אהרן) סולובייצ'יק, רופא העיניים הנודע יוליוש מוטרמילך, שהיה גם פעיל ציוני. החל מ 1910 היה בית החולים המרכז החשוב בפולין לנוירולוגיה – וכחלק מעבודתם ניהלו שם מחקרים הפרופ' אדוארד פלאטאו (קבור בין זמנהוף לצ'רניאקוב), שמואל גולדפלאם ותאופיל שמחוביץ'. את מחלקת מחלות הנפש ניהלו אדם ויזל ומאוריצי בורנשטיין, שניהם יהודים שהתנצרו. דתם אפשרה להם לקבל עבודות במוסדות אחרים בעיר, ובורנשטיין גם עבד בכמה בתי חולים כנסייתיים ותיקים, אל נדמה כי האפשרויות המקצועיות בבית החולים בצ'יסטה היו משמעותית רבות יותר.

קולגות לעבודה צחקו יחד איתי שהגורל הביא אותי לעבור את הניתוח דווקא שם. כמה בני משפחה תהו כשסיפרתי שהיה קיים 'בית חולים יהודי'. ובמה הוא יהודי? בית חולים הרי אינו מניח תפילין. 'היהודי' הוא שמו הלא רשמי. רשמית הוא נקרא בית החולים לבני העדות הישנה בצ'יסטה (Szpital Starozakonnych na Czystem) – בני העדות הישנה, כלומר מילה גבוהה ליהודים. בפלקאט שמופיע למעלה ניתן לראות גם מעט מההבדל שבין השם ה'ניטרלי' בפולנית לבין היידיש הביתית (בואו עזרו לחולים *שלנו* – אונזערע). הסברתי שזה עניין מקובל, ולאו דווקא קשור לאנטישמיות. בתי חולים 'כלליים' או שפעלו במסגרת כנסייתית הגישו בשר חזיר (שנחשב גם לבריא), ובודאי כללו צלבים ואיקונות בחדרים. כל אלה מציבים בעיה קשה בפני יהודי הלכתי. על השכבה היומיומית הזו נוספה לעתים כם שכבה של אפליה בקבלת רופאים יהודים, וכדאי לזכור שבארה"ב הוקמו עד שנות השישים של המאה ה-20 שורה נרחבת של בתי חולים יהודיים לא בגלל הצלבים ובשר החזיר – אלא במידה רבה ומעיוון וזה היה המקום היחידי בו רופא יהודי היה מתקבל לעבודה.

• 

• 

מחדר האשפוז – דלת הכניסה לחדר, המיטה הצמודה – ופינת טלוויזיה בתשלום ועליה עלוני דת מגוונים

סופר 'הצפירה' מזכיר לנו במאמרו מהיום שאחרי טקס חנוכת הבית את משמעותו לקהילה –

בית החולים החרש היא מפעל-ענק , שאין כמהו לקהלות עבריות. בהתבונן איש, זה לעמת זה, אל ביה"ח הישן ומדתו, ואל ביה"ח החדש הזה ומידתו, נקל לו לראות את ההתרחבות שנתרחבה קהלת ישראל בוורשא במשך שנים שלשה דורות. בית החולים החדש הוא קבוצת בתים וחצרות, בתים ומחלקות וחצרות כמו עיר שלמה. הוצאות בנינו אלו למיליון וכמה מאה אלך רובל. אחת מהמגרעות היא כי הוא רחוק מעט ממרכז העיר, אבל זאת ראינו הפכם, כי המרחק איננו עתה גדול כמו שהיה , כי העיר הולכת ומתרחבת לצד ההוא, ותחת אשר בראשית ימי הבנין היה הכל ריק מסביב, עתה נראו שם עקבות תנועה, ובתים נוספו. גם החמר עם העיר ייטב משהיה. לא נחפץ לפטור את הקראים בסקירה קלה. הבית לכל מחלקותיו יתואר בפרטות, וכעת נאמר די להזכיר את דבר החג הגדול, כי אמנם יום זכרון גדול הוא בקורות ישראל מוארשא, יום הפתח מוסד כביר אשר לא היה כמהו, ואשר הקמנוהו בהתאמצות כל אתינו. יהי גא הבית הזה למקור ישע!

בטור שאחריו לומד הקורא כי הומצא מכשיר חדש המשתיק את רעש ירי קליעי הרובה. רק בריאות.

קריאה נוספת אפשר למצוא בעברית אצל מרים עופר בספרה 'חלוק לבן בגטו', או בעבודה המונומנטלית של מריה צ'ישלסקה על רופאים יהודיים בגטו ורשה (Lekarze getta warszawskiego.), יש עוד ספרי זכרון לבית החולים צ'יסטה, מאמר של צ'ישלסקה על בית הספר לאחיות שפעל במקום ועוד תקצר היריעה. רק בריאות.