השכן מהמרפסת

בערב אחד פנוי – ראיתי שבשירות הסטרימינג HBO מופיע סרט דוקומנטרי פולני בשם ,סרט מרפסת' ששמעתי עליו גם מפסטיבלים בפולין וגם מכך שהוצג בפסטיבל 'דוקאביב' האחרון. תרגום מילולי יותר של השם בפולנית – Film Balkonowy היה מביא אותנו לשם 'סרט מרפסתי'. את היוצר הכרתי – הוא הבמאי הפולני-יהודי פאוול לוז'ינסקי (Łożiński), ששני סרטים ידועים שלו מהעבר (אולי הידועים ביותר שלו) עוסקים בנקודת מבט יהודית – סרטו 'אב ובן' מ 2013 מספר את סיפור נסיעתו יחד עם אביו, בוואן, מפולין עד לצרפת ומגולל את סיפור הישרדותו של האב במלחמה ואת הסיפור המשפחתי הנובע ממנו. הסרט השני, סרטו הדוקומנטרי הארוך הראשון של הבמאי- נעשה בשנות ה 90: 'מקום לידה' (Miejsce Urodzenia) מלווה את הסופר הפולני-יהודי הנריק גרינברג למקום בו גדל ועבר את המלחמה – ובו נרצחו אביו ואחיו. גרינברג הוא דמות ציבורית במידת מה – הוא סופר בפולנית שהמשיך לכתוב פולנית גם אחרי שעזב לארה"ב אחרי המלחמה. הסרט זכור במיוחד בתיאור שלו את אי היכולת של התושבים במקום להתמודד עם הביקור שלו שם, ואני מכיר מורים ומרצים שנוהגים להראות את הסרט כפתיחה לקורס סמסטריאלי כדי שתלמידים יראו את נקודת המבט היהודית לנושאים הרגישים האלה.

הסרטים שציינתי הם סרט מינוריים. צוות דוקומנטרי מינימלי מסתובב עם אדם אחד ברחובות קטנים של עיירה, או צלם אחד שמניח מצלמה ומשוחח עם מושא הצילום שלו. גם הסרט הזה מאוד מינימליסטי: הוא מתחיל בשוט שמצלמת מצלמה המיטלטלת כשהיא מוצבת על גבי חצובה במרפסת וורשאית. ומאז המצלמה לא עוזבת את החצובה. כולו מצולם מהמרפסת – ומתעד שיחות של היוצר עם עוברים ושבים. היוצר עצמו לא נראה או מצולם בו. חלק מן העוברים מתחת למרפסת חושפים בפני המצלמה חלקים רגישים בחייהם האישיים – בגידה, פרידה, סודות. חלק מהאנשים מתמסרים לאדם זר איתו אפשר להיות חשוף בצורה שלעתים בטוחה יותר מאשר עם מישהו קרוב. אבל לסרט נכנסת גם אינטימיות – מול המצלמה עוברת אחת מבנותיו של היוצר, ובת הזוג שלו, והדמות שנדמה שמופיעה את הזמן הרב ביותר על המסך היא עובדת התחזוקה הוותיקה של הבניין – שדואגת לפנות את השלג בחורף ולגרוף את העצים בסתיו. גם זה אינטימי.

על 'מקום לידה' שלו – אמר בעבר לוז'ינסקי – כי גיבור הסרט הוא הפער שבין מה שאומרות הדמויות להבנת המציאות של הצופה – כאשר דמויות אומרות דברים שנראה שהן לא מאמינות בהן, או שלחלוטין לא הגיוניים שקרו. לוז'ינסקי סיפר שצופים יהודים תהו לגבי אי-ניסיונו לעמת את הדוברים עם הפערים האלה, והוא ענה כי אמפתיה היא נקודת המוצא שלו כיוצר. גם בסרט הזה האמפתיה לבני שיחו, והרצון להקשיב להם – מוביל את היצירה. גם אם חייו הפרטיים של לוז'ינסקי נכנסו לשיחות שערך מהמרפסת – הרי שרובם נפלו בעריכה. הצופה מקבל הצצה קטנה ולא מספקת לחייו הפרטיים של היוצר – יחסיו עם בנותיו מקבלים חלון קטנטן ומסקרן, ובת זוגו מוצגת כשהיא עוקצת אותו, ולוז'ינסקי זורק לאוויר שגם הוא עבר לאחרונה גירושין (הבת הזוג שבסרט? ממישהי אחרת?).

מי שיחפש את הצד היהודי בסרט יצא וחצי תאוותו בידו. מצד אחד – הוא קיים: אחת מבנות השיחה שעוברת מתחת למרפסת עוברת במצב רוח מרומם – ורוצה לחלוק עם היוצר שיר. השיר שיוצא מבין שפתיה הוא 'עושה שלום במרומיו' (שקרדיט לנורית הירש על הלחן מוענק בכתוביות). בסרט לא מופיעה תגובה מכירה של השיר (שאני מניח שלוז'ינסקי – שמגיע לעתים ל JCC והוא מעורב מעט בקהילה היהודית הקטנה של ורשה – מכיר). כשלוז'ינסקי מדבר עם עוברת אורח שממוללת בידה מחרוזת תפילה נוצרית (Różaniec – Rosary) המנסה לשכנע אותו בסגולותיה של המחרוזת – לוז'ינסקי עונה שהוא 'אתאיסט' ושלא הוטבל כי גם הוריו היו 'אתאיסטים'. באוזן פולנית זו שריקה במשרוקית כלבים – שמסמנת ומזהה יהודים.


זה סרט מאוד מקומי, כמעט שכונתי, וורשאים יזהו בו די בקלות את Saska Kępa, באזכור של הפארק הסמוך, הנהר, שמות הרחובות.יש שם חברויות שנרקמות בפגישה בטיול עם הכלבים. משתתפים בסרט שכנים מכל הגוונים: ילדים, זקנים, גם חלקים רחוקים יותר מהחברה הבורגנית של סאסקה קמפה מופיעים – כומר, נזירה, לאומנים במצעד הדגלים של יום העצמאות, מהגר עבודה דובר רוסית (מבלארוס, כך נדמה לי). מדברים על מוות, על כישלון, על בדידות. הקורונה לא מופיעה או מוזכרת בסרט – אבל היא נוכחת. התקשורת מהמרפסת היא סממן מובהק של התקופה, והיכולת לייצר אינטימיות מתוך המרחק המובנה שבתקשורת הזו – נדמה כמו תרופה למצב, או אופטימיות מובנית.


בימים שסביב הצפייה בסרט קראתי כמה פרקים בספרו של יוסי קליין הלוי – 'מכתבים לשכן פלסטיני'. אלו שתי יצירות שלכאורה חולקות ז'אנר ומתודה – שיחה עם השכן; אבל שונות לחלוטין – בנקודת המוצא שלהן, במינון שבין האישי לקולקטיבי, וביצירת שיחה אמיתית או מדומיינת. השכן של קליין-הלוי אינו אינטימי, והסופר לא מקשיב לו – אלא מדבר אליו. כששאלתי צעיר ערבי משכיל שקרא את הספר – אמר שהפסיק לקרוא אחרי כמה פרקים – כי הספר לא באמת פונה אליו, אלא רק מסביר לו למה הוא – השכן הפלסטיני – צריך להבין את הכותב הישראלי. קליין בעצם לא מקשיב מהמרפסת – אלא מדבר ממנה. את הספר קראתי לפני סמינר בן שבוע בישראל (במסגרתו פגשתי את הצעיר הערבי המשכיל, ואת קליין-הלוי). וכשנגמר הסמינר נבדקתי לקורונה ויצאתי חיובי. אני כותב את השורות האלה בחדר מלון, בבידוד, בירושלים. עיר ילדותי ונעוריי. אין כאן מרפסת, אבל החלון של החדר בקומה הרביעית פונה לרחוב שמאי ולתחילתו של מדרחוב רחוב סלומון של נחלת שבעה במרכז העיר. החלון פתוח כל הזמן – כי האוויר נעים, ומוכר. אני לא מדבר עם אף אחד מהחלון, ולא באמת מקשיב. קצת שומע קולות. יש קצת מוזיקה, ובבוקר שומעים קולות של מסחר, מוזיקה רועשת ממרכול קטן, או שיחה בין הורה לילד שמסתובבים ברחוב. בעוד יום ייגמר הבידוד, אני ארד למטה להתאוורר ברחוב, אבלה כמה ימים למטה – בישראל של מטה, ואעלה על מטוס חזרה לוורשה. בבית בוורשה יש מרפסת.

ביום בו הייתה הטיסה שלנו מוורשה לארץ היה חם, ואת היום העברנו במידה רבה עם דלת המרפסת פתוחה לרווחה. לא היינו בטוחים שסגרנו אותה כמו שצריך לפני הנסיעה. התקשרנו לשכן מהכניסה ליד בבקשה שיציץ לבדוק מבחוץ, ולשכנים שממול השארנו הודעה – שייכנסו עם המפתח שברשותם לבדוק. דלת המרפסת סגורה, הם הבטיחו. נתראה בקרוב.

פוסט זה פורסם בקטגוריה Culture, Immigration, polish jewish history, Polish Jewish Life, Warsaw, עם התגים , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s